מאמרי אדמו"ר האמצעי - הנחות - תקע"ז - שמע ישראל

<body> <span id="Label1"> <div class=breadcrumbs> <a target=_parent href=http://www.chabadlibrary.org/index.htm>דף הבית</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/adhaam/index.htm">ספרי כ"ק אדמו"ר האמצעי </a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/adhaam/maamarei/index.htm">מאמרי אדמו"ר האמצעי</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/adhaam/maamarei/577/index.htm">הנחות - תקע"ז</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/adhaam/maamarei/577/41/index.htm">שמע ישראל</a> </div> <table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr></tr></table> <p class=bodytext><h3>שמע ישראל</h3><div class=pageno>רלח</div></p> <p class=bodytext></p> <p class=bodytext><span class=cup></span><p class=headingintext>בעז"ה, שבת חזון פ' דברים תקע"ז לפ"ק</p></p> <p class=bodytext><p class=zman>שבת חזון פ' דברים</p></p> <p class=bodytext><span class=cup>שמע</span> ישראל ה' אלקינו ה' אחד. להבין הטעם שמשה לא אמר בשכמל"ו וארז"ל אנשי יריחו היו כורכין את שמע שלא היו אומרי' בשכמל"ו ואין הלכה כאנשי יריחו. וכנה"ג תקנו לנו לומר בשכמל"ו. להבין זאת צריך להקדים מארז"ל אינו דומה שמיעה לראי'. והענין הוא כי באלקות יש ב' בחי', ראי' ושמיעה. ויובן זאת ממשל נפש הטבעי' כי יש ב' חושי', חוש הראי' וחוש השמיעה. והנה השמיעה הוא דייקא לקול ודיבור ויש חללי' באזן אשר בהם כח הבחנה להבחין באופן הקול, כמו אם שומע קול של מרירות אזי יתפעל במרירות ואם שומע קול של חדוה יתפעל בחדוה ושמחה וכן בשורה טובה או בשורה רעה כו', אבל לא שייך שמיעה על הדומם. וענין ראי' אינו נופל אלא על הדומם אבל אין שייך ראי' על קול ודיבור, ונמצא לפ"ז שהשמיעה הוא יותר רוחני' מכח הראי', אך בשרשם חוש הראי' הוא יותר גבוה, כי יש ב' מוחי' מוח אבא ומוח אימא ושרש הראי' הוא במוח אבא ושרש השמיעה הוא במוח אימא כו', והיא הנותנת מאחר ששרש הראי' הוא ממוח אבא לכן מתפשט עד למטה יותר דהיינו גם על הדומם, משא"כ חוש השמיעה ששרשו במוח אימא לבד אין בכוחו להתפשט עד הדומם. והנה ראי' ושמיעה שניהם הוא ענין התחברות ויחוד עם אותו דבר הנשמע והנראה, אך ההפרש הוא שבחי' ראי' הוא שהדבר הנראה כאלו נתקרב אצל הרואה, והשמיעה לקול ודיבור הוא להיפך שהשומע נמשך לאותו דבר הנשמע כו'.</p> <p class=bodytext><span class=cup>והנה</span> כמו"כ יובן בנפש האלקי', שיש בכל נשמה בפרט ב' כוחות כח הראי' וכח השמיעה. בחי' כח השמיעה היינו מה שמשיג איך שהעולם הוא טפל ובטל לאלקות והוא בחי' הפלאת הערך ועי"ז נתפעל בלב דהיינו שיש לו חוש השמיעה (הנק' דער הער כו'). והטעם שנק' בשם שמיעה כי כל שמיעה הוא מרחוק דהיינו שהדבר אלקו' רחוק ממנו ואינו מושג לכן הוא משתוקק לצאת מכלי הגוף ולידבק נפשו באלקות כו', וכמו רשב"י שהי' מדבר בענין עתיק ואריך וטה"ע שלא הי' בבחי' ראי' ממש, כי ענין ראי' הוא שנתקרב אצלו הדבר רק הוא בבחי' שמיעה מרחוק שמשיג ומבין אבל אינו רואה כו'. ובחי'</p> <p class=bodytext><div class=pageno>רלט</div></p> <p class=bodytext>ראי' הוא כמ"ש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, בחי' ראי' מקרוב והוא ההתבוננות איך שאלקות הוא בתוך העולם כי אין העולם עושה א"ע ויקבע בנפשו כאלו רואה ממש. ונמצא שההפרש בין שמיעה לראי' הוא שהשמיעה הוא ענין התבוננות איך שאלקות הוא מובדל ומופלא כו', וראי' הוא ההתבוננות איך שאלקות הוא בתוך העולם כמ"ש וראו מי ברא אלה כמו העולם שלנו וד' יסודות גשמיי' שהם דצח"מ כו'. וזהו ואהבת בגי' ב"פ אור, אור ישר וא"ח דקאי על ב' בחי' כח החכמה שהוא בחי' ראי' שבכל נפש מישראל, וא"ח הוא בחי' מוח הבינה בחי' שמיעה מרחוק.</p> <p class=bodytext><span class=cup>והנה</span> בינה מסתיים בחזה דז"א, פי' שבחי' בינה הוא התבוננות אלקו' בבחי' הפלאת ערכו עי"ז נתפעל בלב בבחי' שמחה ומרוה צמאונו בזה ודי לו בזה, ולא כטעות העולם שאומרים שדבר זה אסור לגמרי כו', שבאמת זהו בחי' קרבת אלקי', אך שאינו מתפשט למעשה דהיינו שלא נשאר מזה רשימו על כל היום להיות סומ"ר וע"ט בפו"מ, כי אחר התפלה יכול ליפול בהבלי עוה"ז היפך אלקות. אבל בחי' חכמה מתפשט עד למעשה כמאמר יסוד אבא ארוך משל אימא שבחי' חכמה הוא מתפשט דייקא עד בחי' מעשה בפו"מ, כי חכמה הוא למעלה מן הטעם וההשגה היינו שאינו צריך בחי' השגה והתבוננות באלקות בשכל וסברא נכונה רק הוא למעלה מן ההשגה בחי' ראי', ולכן הוא דייקא על הפו"מ מאחר שאינו מושג מה לי לבא בסברות וטעמים רק צריך לידבק בו ע"י מצוותיו בסו"מ וע"ט בפו"מ. ובבחי' חכמה יש ב' בחי' והם ענין א' דהיינו שרואה איך שהעולם הלזו חי מאלקות או בחי' מעשה לבד כו' הכל הוא ענין א'.</p> <p class=bodytext><span class=cup>ובזה</span> יובן ענין הפסוקים הנראים כסותרים זא"ז, דהנה כתיב וראיתם אותם וזכרתם כו' דמשמע שא"א להיות שכחה והיסח הדעת כלל, וכתיב השמר לך פן תשכח את ה' כו' דשייך לומר בחי' שכחה עד שצריך להזהיר ע"ז השמר לך פן תשכח כו'. אך עפ"י הנ"ל יובן, כי מ"ש השמר לך פן תשכח</p> <p class=bodytext><div class=pageno>רמ</div></p> <p class=bodytext>קאי על מוח הבינה כי בינה מסתיים בחזה כו', דהיינו שבשעת התפלה נתפעל בלב אבל אחר התפלה יוכל להיות שכחה לגמרי ולעשות ההיפוך כו', וע"ז הזהיר הכתוב השמר לך פן תשכח כו'. ומ"ש וראיתם אותו וזכרתם קאי על מוח החכמה שנק' בשם ראי'. וזהו וזכרתם כי מוח הזכרון הוא מבחי' חכמה וזהו וראיתם אותו וזכרתם שמצד בחי' מוח חכמה שיש בכל נשמה לא שייך בחי' שכחה כלל כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם שלא תוכלו לסור כלל. ובזה יובן המעשה דר"ח ויטאל ביקש מהר"י ז"ל סגולה לזכרון ונתן לו מים מבארה של מרים, כי בארה של מרים הוא בחי' מל' שרש נש"י ויש בהם כח החכמה אשר אין בו בחי' שכחה כלל. ובזה יובן מה שכל אחד מישראל אומר כי אתה אבינו, דכל א' מישראל יש בו בחי' חכמה.</p> <p class=bodytext><span class=cup>וזהו</span> ענין ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים הוא בחי' אוא"ס שבחכמה, וענין מפרנסין יובן עד"מ מהמאכל שהאדם אוכל שנתחזק המוח וכל האיברים, וכידוע שיש ב' מיני גידין גידי הדם וגידי החיות שנק' בשם גידי המוח. גידי הדם הוא שממשיכים דם בכל אבר לפי מזגו ותכונתו דהיינו שהמאכל נתעכל ונהפך לדם והדם הולך ע"י הגידים בכל אבר ואבר לפי ערכו ולא לכולם בשוה, וגידי החיות הם הממשיכים חיות לכל האיברים בשוה לראש ורגל. ועפ"ז יובן בעבודת ה' בבחי' חכמה שיש בכל נשמה בשוה, כי ידוע שיש ג' בחי' בנש"י מוח לב מעשה. יש שהם בבחי' ראש ויש שהם בבחי' לב כו' ויש שהם בבחי' מעשה לבד בחי' רגל כו', ובחי' חכמה שוה בכולם, כי מאחר שבחי' חכמה הוא בחי' ראי' ובבחי' ראי' כולן שוין, משא"כ בבחי' שמיעה, והוא כמשל קודם כניסת האדם למלך רק שומע אופני הדר כבוד מלכותו בכלי יקר ואבנים טובות אזי בודאי יש בזה חילוקי מדרגות שזה משיג יותר וזולתו אינו משיג כ"כ כו', אבל כשבא אל המלך פנימה ורואה עצמו' המלך שאז א"צ הסברים וטעמים כלל מאחר שרואה כו' ובבחי' זו כולם שוה. וכמו"כ יובן בענין חו"ב שבחי' בינה הוא השגת אלקות אזי יש בזה חילוקי מדרגות וכמ"ש נודע בשערים בעלה לכל חד לפום מאי דמשער בלבי' כו', אבל בחי' חכמה שהוא בחי' ראי' בזה כולן שוין כו' וד"ל. וזהו רעיתי פרנסתי ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, בחי' אא"ס שבחכמה כו' וד"ל.</p> <p class=bodytext><div class=pageno>רמא</div></p> <p class=bodytext><span class=cup>והנה</span> יש עוד פי' ברעייתי שהוא לשון רצון, כי התרגום של רצון הוא רעותא. ומ"ש בלשון תרגום רעייתי ולא כתי' בלה"ק רצון, הענין הוא כי ענין התרגום הוא פי' וביאור על המקרא ולא מלה במלה לבד שזהו נק' בשם לשון ארמית אבל התרגום הוא כמארז"ל מאן דמתרגם לי כו' או תרגומא דהאי קרא כו', דהיינו הפי' וביאור של המקרא. ועפ"ז יובן מ"ש רעייתי ולא רצון בלה"ק, כי הוא קאי לפי' זה על רצון הלב בחי' מוח בינה ולכן כתיב רעייתי בלשון תרגום כי הוא בחי' בינה לבא שהוא התבוננות אלקות באופנים שונים ולכן נק' בשם רעייתי, ובחי' מוח חכמה נק' בשם רצון. אך לכאורה אינו מובן שהרי בחי' רצון הוא בחי' כתר. אך הענין כי יש פלוגתא בזה במקובלים, שי"א שהכתר נק' בשם רצון, אך לפי קבלת האריז"ל כתר אינו נק' בשם רצון, כי רצון הוא לשון מרוצה שהנפש נמשך לאיזה דבר הרואה, אבל בחי' כתר אינו שייך לומר בו לשון מרוצה כו' והוא בחי' יחידה כו' בחי' עצמו' הנפש ורצון הוא אותיות צינור, הוא המשכת כתר לחכמה כו', ורעייתי נק' רצון הלב בינה לבא כו'. ובמת"ת הי' יחוד ב' רצונות אלו כמארז"ל רואים את הנשמע ושומעי' את הנראה, וכן בקרבן הי' יחוד ב' בחי' אלו כי בקרבן היו כהנים ולוים וידוע שכהנים עבודתם בחשאי בחי' חכמה כו' ולוים עבודתם בשיר בחי' ביטול מלמטה למעלה ובאמצעות שניהם נעשה מצות הקרבן והוא בחי' יחוד ב' רצונות הנ"ל כו'. וכמו"כ יובן למעלה שרצון שמלמעלה למטה הוא רצון של א"ס להיות אצי' כו' ורצון שמלמטה הוא העלא' של בחי' אצי' וההעלאה וההמשכה מתייחדי' כא' כו' וד"ל.</p> <p class=bodytext><span class=cup>והנה</span> על פי הנ"ל יובן ענין שמע ישראל שאמר משה ולא אמר בשכמל"ו. הענין הוא כי נשמת משה הי' מאצי' כמ"ש כי מן המים משיתיהו כו' והי' אצלו אצי' בבחי' ראי' ואמר לישראל שמע כו' היינו שאצליכם בחי' יחו"ע ע"ס דאצי' בבחי' שמיעה אבל לגבי משה הי' בחי' ראי'. ובעת שאמר להם שמע</p> <p class=bodytext><div class=pageno>רמב</div></p> <p class=bodytext>ישראל פעל בנפשם להיות להם חוש השמיעה הזאת לדורות כו'. ולא אמר בשכמל"ו מפני שבשכמל"ו הוא בחי' בריאה והוא הי' למעלה מעולם הבריאה, אבל אנו צריכים לומר בשכמל"ו. כי הנה כתיב אתה הראת לדעת שהעיקר להיות בחי' ראי' ובחי' אצי' שהוא יח"ע הוא לגבינו בבחי' שמיעה לבד ולכן צריך לומר בשכמל"ו. וזהו כוונת אנשי כנה"ג שתקנו לומר בשכמל"ו ואין הלכה כאנשי יריחו שהיו כורכין את שמע כו'. והנה השבטים אמרו ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד, כי יעקב ג"כ הי' מבחי' אצי' כמאמר משה מלגיו יעקב מלבר כו' והשבטים הם בבריאה יש מאין כו', ואמרו כשם שאין בלבך אלא אחד דהיינו שאצלך בחי' אצי' הוא בבחי' ראי', כך אין בלבינו אלא אחד שגם ששרשם הוא מבריאה ואצלם בחי' בריאה הוא בבחי' ראי', מ"מ אין בלבינו אלא אחד כי בבחי' ראי' זו יוכל להיות ג"כ בחי' ולא תתורו כל היום כו'.</p> <p class=bodytext><span class=cup>והנה</span> באמת שוה ממש בחי' יח"ע ויח"ת, ופי' כשם שאמרו השבטים הוא, כשם ממש ששוה הוא כו'. כי הנה כתיב שמים לרום וארץ לעומק שהם ב' בע"ג או ב' בלתי בע"ג, דהיינו שאם נאמר ששמים לרום יש גבול כי יש שיעור למעלה, אזי וארץ לעומק הוא ג"כ בחי' בע"ג, ואם נאמר ששמים לרום הוא בלי גבול כי אין שיעור למעלה בעלוי אחר עלוי, כך וארץ לעומק אין לו שיעור, כי אא"ס הוא למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, אין לו תחלה ואין לו תכלה כמ"ש אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, ששאול אשר מתחת לארץ שוה קמי' כו', ונמצא ששניהם שוה דהיינו שמים לרום הוא התבוננות בדבר הגבוה גבוה איך שאא"ס הוא בעילוי אחר עילוי עד אין קץ, וארץ לעומק הוא ההתבוננות בדבר הנמוך שא"ס להתפשטותו הכל הוא א', כי מה לי הפרש כח של אלקו' שלמעלה מעלה עד אין קץ או כח אלקות אשר א"ס להתפשטותו וכמ"ש בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד כו'. וזהו שאמרו השבטים ליעקב כשם כו' וד"ל. וזהו ענין בשכמל"ו שתקנו לנו אנשי כנה"ג כו', ומברוך שם דעכשיו שאנו אומרים הוא הכנה לע"ל דכתיב</p> <p class=bodytext><div class=pageno>רמג</div></p> <p class=bodytext>ובאו במערות צורים ובנקרות הסלעים מפני פחד ה' כו' שיהי' פחד אלקות על כל הברואים וכמ"ש ובכן תן פחדך על כ"ל מעשי"ך כו' שיהי' גילוי אלקות בתכלית בחי' ראי' כמ"ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו', ההכנה הוא ע"י ב"ש כו' דעכשיו. וההפרש שבין עתה לע"ל הוא עפ"י הידוע שיש שכל ומדות ומחדו"מ. והנה המדות נתהוים מהשכל שע"י שיתבונן בשכל איך שמחי' מאין ליש עי"ז נתפעל בלב. והנה כשנתפעל בלב אזי אינו נראה רק התפעלות הלב ליש והשכל הוא מוסתר ונעלם, ובאמת השכל הוא היש אמיתי שהרי ממנו נלקחו המדות. וכן ממדות למחשבה שדבר חמדה שבלבו מחשב במח' נראה המח' ליש והמדות אינם נראים כו'. וכן ממח' לדבור עד המעשה שהמעשה נראית ליש והדיבור ומח' כו' כולם מוסתרים ואינם נראים כלל. והנה כעת אינו נראה רק היש גמור והכח אלקי שמוסתר בתוכם, והגם שכתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה כו' היינו מצד הנשמה אבל הגוף הוא מעלים ומסתיר הכח אלקי עד שאינו נראה כ"א היש גמור כו', אבל לעתיד לא יסתיר הגוף כלל ויהא שוה הגוף והנשמה, שבשניהם לא יהי' בחי' ראי' כ"א כח אלקי דייקא. וכדוגמא זו הי' בשבטים שאמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו כו' שבהם גם הגוף לא הסתיר אבל בנו הגוף מסתיר ורק בנשמה הוא בחי' ראי'. ומה שיהי' לעתיד בחי' ראי' כו' הוא דייקא ע"י בשכמל"ו שאנו אומרים כו', ולכן אין הלכה כאנשי יריחו כו' וד"ל.</p> <hr width=33% align=right> <div class=haoros></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></div><table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr></tr></table> </span> </body>