מאמרי אדמו"ר האמצעי - הנחות - תקע"ז - עבדים היינו

<body> <span id="Label1"> <div class=breadcrumbs> <a target=_parent href=http://www.chabadlibrary.org/index.htm>דף הבית</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/adhaam/index.htm">ספרי כ"ק אדמו"ר האמצעי </a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/adhaam/maamarei/index.htm">מאמרי אדמו"ר האמצעי</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/adhaam/maamarei/577/index.htm">הנחות - תקע"ז</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/adhaam/maamarei/577/5/index.htm">עבדים היינו</a> </div> <table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr></tr></table> <p class=bodytext><h3>עבדים היינו</h3><div class=pageno>כז</div></p> <p class=bodytext></p> <p class=bodytext><p class=headingintext>יום א' דפסח תקע"ז</p></p> <p class=bodytext><span class=cup>עבדים</span> היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו כו' וכתי' בצאת ישראל ממצרים. הנה ענין יציאת מצרים היינו שיצאו ממצר הגרון. להבין זאת צריך להקדים כי ידוע שעיקר עבודת האדם הוא שיתפעל במוח ולב כמ"ש שמע ישראל ואהבת. שמע הוא במו"ח ואהבת הוא בלב כמ"ש ואהבת בכל לבבך כו'. ויש בזה ב' בחי' במוח והוא בחי' חכמה ובינה. וכן בלב יש ג"כ ב' בחי' אלו שהוא בחי' יראה ואהבה, ומהתפעלות המוח נמשך התפעלות בלב והוא כמו למשל אדם המטעים לחבירו איזה דבר בטוב טעם עד שיתפעל, והנה במוח מתחלה יראה ואח"כ אהבה ובלב תחלה אהבה ואח"כ יראה. והענין יובן עפ"י הידוע שאין דומה שמיעה לראי' כמו למשל אדם שצריך ליכנס להיכל המלך אזי מתבונן בגדולת המלך וקטנות ערכו לגבי המלך, ויש בזה אופנים שונים, לפי ערך ההתבוננות ככה הוא ערך הביטול אם מעט אם רב, כמו הביטול שלפני עושר או חכם הביטול הוא לפ"ע, משא"כ כשנכנס להיכל המלך ורואה את עצם המלך, הביטול אינו מצד הדעת וההתבוננות, כי הרי הוא רואה את עצם המלך ונק' הביטול הזאת בחי' ביטול במציאות. כמו"כ יובן בעבודת ה' בענין חו"ב שבחי' בינה הוא התבוננות והשגת אלקות איך שהוא מחי' את כולם והוא העיקר, והעולם הוא רק בחי' טפל לבד הרי אין זה השגת* מציאותו לבד והוא הנק' בחי' שמיעה מרחוק, ובחי' ראי' הוא בחי' חכמה שבחי' חכמה הוא לאסתכלא ביקרא דמלכא בחי' ראי' המהות ממש, כמו למשל שרואה עצם</p> <p class=bodytext><div class=pageno>כח</div></p> <p class=bodytext>המלך כנ"ל, כי חכמה הוא כח מ"ה ובמ"ה יש ב' פי' הא' מ"ה הוא בלי מהות כמ"ש ואנחנו מ"ה בחי' ביטול במציאות. והב' הוא לשון מהות כמו ע"ס בלי מה בלי מהות, ושניהם עולים בקנה א', כי הוא בחי' ביטול במציאות מחמת מהות הדבר. והנה במוח תחלה הוא בחי' חכמה שהוא בחי' בושה מקמי קוב"ה בלי טעם ודעת. והנה בבושה יש ב' בחי'. הא' בושה שהוא אינו לעומק רק דרך מעביר אך המכוון של בושה זאת הוא בבחי' פנימי' והוא הנק' יראה עילאה ואח"כ בינה שהוא בחי' השגת אלקו' בהתבוננות באופנים פרטי' כנ"ל, ונולד מזה האהבה והתשוקה לה' וכמ"ש הנסתרות להוי' אלקינו, שבחי' י"ה שבמוח הן נק' נסתרות, ומתחלה הוא היו"ד שהוא בחי' חכמה ואח"כ ה' שהוא בחי' בינה. וכמו"כ יובן למעלה שבחי' חכמה הוא בחי' נקודה בחי' העלם עדיין ובחי' בינה הוא שנאצל מהמאציל כח להיות אלקו' בבחי' בינה שהוא השגה יש מאין. והנה לכאורה אינו מובן שהרי בחי' אבא הוא מקור החסדים ולפי הנ"ל הרי מבינה נולד האהבה. אך הענין הוא שבחי' בינה שהוא השגת אלקות ונולד מזה האהבה והתשוקה לה', יש בזה ג"כ היפוכו שהוא המרירות מצד ריחוקו מאלקות שהוא היפך האהבה משא"כ בחי' יראה עילאה בחי' חכמה שהוא מצד ראיי' המהות אין בזה ההיפוך כלל, שהרי הוא מצד עצם ומהות הדבר ולא מצד התבוננות שלו כלל, ולכן אבא הוא מקור החסדי'. והנה ב' בחי' אלו הם בלב ג"כ כמאמר הלב שומע הלב רואה, אך שבלב הוא להיפוך, מתחלה אהבה ואח"כ יראה כו'. והנה ההתפעלות המוח שנמשכים בלב הרי נראה שהם באים בשינוי המהות כי במוח הוא בחי' השגת שכלי' ובלב הוא בחי' התפעלות הלב. והטעם הוא מפני שיש מצר הגרון המפסיק בין המוח והלב שדרך מצר הגרון עובר ההתפעלות ולכן נעשה בשינוי המהות.</p> <p class=bodytext><span class=cup>והנה</span> כעת י"ל ענין יציאת מצרים שיצאו ממצר הגרון. הנה כתיב לבי ובשרי ירננו אל אל חי. הנה אל חי הוא בחי' עצמו' אלקו' בחי' מהות,</p> <p class=bodytext><div class=pageno>כט</div></p> <p class=bodytext>ובשרי הוא בחי' הבל הלב אשר מיני' אתעביד קלא, כי ידוע שהקול שהוא מורכב מאמ"ר גשמיי' נמשך מחיצוני' הבל הלב ולבי קאי על הבלי' פנימי' שבלב, ובין לבי ובין בשרי ירננו אל אל חי. הענין יובן עפ"י מה שמבואר בספרי הרפואה שיש שלשה מיני גידים, גשמיי' ורוחניי' ועוד היותר רוחני', גידי' גשמיי' הוא הנק' גידי הרגשה והתנועה כמו למשל שמרגיש בראש כאב הרגל, הרי נראה שיש חיבור ראש ורגל והחיבור הוא ע"י גידי' הנמשכי' מן המוח שבמוח הוא בחי' כללות החיות וגידי התנועה והרגשה שהם המחברים ראש ורגל יחד ולכן כשיש כאב ברגל מרגיש הראש או כשרוצה להתנועע בא' מאיבריו אזי תיכף פועל האבר הרצון אשר במוח. והטעם הוא מצד גידי התנועה המחברים הראש והרגל יחד. ויש אברים אשר אין בהם גידי' כ"כ כמו בעקביים לכן אינו שומע המוח כאב העקביים כ"כ. וכן יש באיברים פנימי' אשר אין בהם גידי התנועה כ"כ כמו הריאה שאין בה גידי התנועה לחבר' עם המוח לכן אינו שומע המוח כאב הריאה כמבואר בס' הרפואה. ויש עוד גידי' הנק' גידי הדם והם הנק' גידי החיות אשר בהם וע"י יומשך חיות מהמוח לכל האיברים כי הדם הוא הנפש והם הגידי' אשר יש בהם דם והם ממשיכים החיות מהמוח בכללו' אל הלב ולב פליג לכל שייפין ואיברים ויש בהם הלוך ושוב שהולכים ושבים, ועכ"פ איך שיהי' על ידם נמשך הדם לכל האיברים והם היותר רוחני' מגידי התנועה שהרי גידי התנועה הוא ענין גשמי אחר שחי שיוכל להתנועע וגידי הדם הם הגידי' אשר על ידם חי. ויש עוד גידי' היותר רוחני' גם מגידי החיות והם הנק' עורקי' ובתוכם אין דם רק ע"י נמשך רוח החיים כמו שאנו רואים שתיכף אחר אכילת האדם קודם שנתעכל ונהפך לדם מתחזק גופו, הטעם הוא כי יש גידי' שנק' עורקים בלא דם שהם הממשיכים רוח החיים בכל האיברים.</p> <p class=bodytext><span class=cup>והנה</span> יש עוד בחי' היותר רוחני מכל הג' בחי' אלו והוא הקול כי הנה ידוע שקול הוא מעורר הכוונה ויש כוונה בלב כמו אם כיון לבו וכוונה</p> <p class=bodytext><div class=pageno>ל</div></p> <p class=bodytext>במוח, וענין כוונה היינו ההתפעלות שנעשה מהשכלה אשר במוח והוא המכוון והתמצית העולה מהשכלה, ולא כמו שהעולם סוברים שההתפעלות הוא למטה מהשכל שהרי מחמת השכל הוא נתפעל, כי אדרבה ההתפעלות הוא מצד עצם הנשמה שהנשמה נלקחה מאלקו' לכן מיד כשמשכיל איזה ענין אלקו' נתפעל מזה, נמצא שההתפעלות הוא מצד אלקו' ולא מצד השכל, והשכל אינו אלא דרך מעביר שבו ועל ידו יתפעל הנשמה מצד העצם. וכן כונה אשר בלב הוא בחי' התפעלות מצד עצמות אלקו'. והנה אם הקול מעורר הכונה, מוכרח להיות ששרש הקול הוא למעלה מהכונה. והענין כי יש תענוג ושמחה שהוא במוח ולב, במוח נק' תענוג ובלב שמחה, כי הטעם שמתפעל מוכרח להיות שיש לו תענוג מזאת ההתפעלות שאם לא הי' מתענג מזה לא הי' מתפעל. כמו"כ יובן בעבודת ה' שמחמת שיש בנשמה בחי' תענוג מאלקו' כמ"ש אז תתענג על הוי', לכן מתפעלת מאלקו', נמצא שהתענוג הוא גורם התפעלות. והנה כשהקול מעורר כונה מוכרח להיות ששרשו הוא בתענוג והוא כמו ענין שיר שהיו הלוים אומרים על הקרבן, כי הקרבן בא על עון, כי אם עבר עבירה קונה לו קטיגור א' וע"י הקרבן כתיב ונרצה לו לכפר עליו. ולמה הי' השירה, אך הענין הוא כי השיר הוא בכדי להמתיק הגבו' ולהיות קטיגור נעשה סניגור, כי ע"י קול השיר נתעורר תענוג עליון והוא כמו ענין אנפהא דמלכא נהירין כמו למשל מלך ב"ו שכשהוא בתענוג אזי מי שבא אצלו לדבר דין על חבירו ששונאו כשהוא רואה שהמלך הוא בחדוה ותענוג אזי נתהפך ממש מן הקצה אל הקצה ויבוטל אצלו השנאה שהי' לו על חבירו. כמו"כ יובן למעלה שע"י קול השיר נתעורר תענוג עליון ונתמתקו כל הגבו' ונהפך קטיגור להיות סניגור כו'. ודוגמא לזה מצינו כמו בעת שמחת האדם מספק ביד או להיפך בעת שיש לו עצבות גדולה שובר בידיו, והסיפוק ביד אינו כמו גידי התנועה הנ"ל שמתנועע מחמת שרוצה במוח כי הרי אנו רואים שאינו תלוי מצד בחירתו כלל, שבעת שהוא בשמחה רבה אזי מוכרח לספק ביד ואין בו בחירה להיות מונע א"ע שלא לספק, אך הטעם הוא כי עצמו' השמחה והתענוג יוכל להתגלות באצבעות ידיו הגשמיי'. כמו"כ יובן בענין הקול שהוא מורכב מאמ"ר</p> <p class=bodytext><div class=pageno>לא</div></p> <p class=bodytext>גשמיי' מ"מ בו ועל ידו יוכל להתגלות עצמו' התענוג, וזהו ענין לבי ובשרי שגם בחי' לבי שהוא בחי' הבלי' פנימי' שבלב ג"כ ירננו אל אל חי כנ"ל שבחי' קול מעורר כונה פנימי' במוח ולב.</p> <p class=bodytext><span class=cup>והנה</span> בשעת יצ"מ יצאו ממצר הגרון היינו שהיתה מדרגתם גבוה גם מבחי' קול הנ"ל, שהרי גם בחי' זו הוא בהלבשה בבחי' קול ואינו כמו עצמו' ומהות הנשמה, משא"כ ביצ"מ הי' גילוי עצמו' הנשמה כמו שהיא למעלה ממש שהרי יצאו ממצרים ת"ר אלף רגלי אנשים וטף בלי טעם ודעת, זהו הוראה שהי' בהם גילוי הנשמה כמו שהיא בשרשה לכן לא רצו להשתקע בנו"ן שערי טומאה ולא בא בהלבשה דרך מצר הגרון כלל, כי פסח הוא בחי' דילוג שדילג בחי' גרון והדילוג הי' מבחי' פנימי' אבא ונתלבש למטה בבחי' קטנות כמאמר הא לחמא עניא כו', וזה הי' הכנה למת"ת, שבמת"ת הי' בחי' פב"פ דיבר ה' שמלמעלה הי' התגלות בחי' פנימי' אבא ובתוך בנ"י נתקבל ג"כ בבחי' פנימי'. וזה הי' ע"י הכנה מתחלה בפסח שהי' גילוי בחי' פנימי' אבא בבחי' קטנות למטה ע"י זה זכו במת"ת לפב"פ דיבר ה' עמכם.</p> <p class=bodytext><span class=cup>והנה</span> עפ"י הנ"ל יתורץ הקושיא מה שמתחלה עושים קידוש בפסח ואח"כ אכילת מצה, ומבואר בס' הקבלה שקידוש הוא בגדלות דאבא ומצה הוא בחי' קטנות, וא"כ הי' צריך להקדים תחלה אכילת מצה שהוא בחי' קטנות ואח"כ קידוש שהוא בחי' גדלות, כי הרי צריך לילך בהדרגה מנמוך לגבוה שאם אין לו בחי' קטנות עדיין איך יגיע לבחי' גדלות. אך עם הנ"ל יתורץ כי בפסח הי' דילוג מבחי' גדלות דאבא שלא בסדר והדרגה דרך מצר הגרון לכן עושים תחלה קידוש ואח"כ אכילת מצה, וה"ז כמשל בע"ת שהי' מקושר בעומק רע בתחלה ואח"כ כשמתעורר בתשובה ההתעוררות הוא שלא לפי ערך נשמתו כלל ויכול להשיג השגה באלקו' אשר לא לפי ערך נשמתו ג"כ, והטעם משום דמשכין לי' בחילא יתיר ואחר עשיית התשובה אזי הולך בהדרגה להתבונן במוח ולב באלקו' ומתפעל לפי ערך נשמתו. כמו"כ יובן בענין יצ"מ כמ"ש</p> <p class=bodytext><div class=pageno>לב</div></p> <p class=bodytext>מאפילה לאור גדול וכמ"ש העם ההולכים בחושך ראו אור גדול שהיו במצרים משוקעים בנו"ן שערי טומאה ויצאו לאור גדול כמ"ש ובמורא גדול זו גילוי שכינה והיו כמו ענין בע"ת לכן יתכן שיהי' תחלה קידוש בחי' גדלות ואח"כ מצה בבחי' קטנות כמו משל הבע"ת שיכול להשיג דבר גדול אשר לא לפי ערכו כמו"כ יובן ענין הנ"ל שהגם שלא יש עדיין בחי' קטנות יכולים להשיג בחי' גדלות כנ"ל וד"ל.</p> <hr width=33% align=right> <div class=haoros></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></div><table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr></tr></table> </span> </body>