ז, ג
מטעם פגם הצלם שאין לו תיקון עוד (ואעפ"כ הרהור עבירה אינו מלפפתו כעבירה עצמה ואין עונשין רק על המעשה) וזהו כי תצא למלחמה בצלות' שהוא מלחמת הנפש אלקית עם נפש הבהמית ומוח שליט על הלב הטבעי והוא ע"י הצלם כנ"ל וזהו ושבית שביו דקטיגור נעש' סניגור והאויב נהפך לעזר כמו החיל של השונא שנשבה והיה לעזר כו' וראית אשת יפת תואר שהוא הנשמה נר"נ שנק' אשת יפ"ת דצלם הנ"ל שאין בצלם אלקים מום כלל וגלחה את ראשה בחי' מותרי מוחין דהתחכמות יתירה. ועשתה את צפרניה מותרי המדות והסירה שמלת שביה מעליה לבושים צואים ואח"כ ראוי' ליחוד שיהיה גילוי אלקות בנשמתו וזהו מאן דקטיל לחויא שהוא נפש הבהמית יהבין ליה ברתא כו' שהוא בחי' הצלם דהיינו שורש נשמתו עצמו כמו שהוא למעלה כנ"ל וד"ל:
(יב) והנה ארז"ל לעולם יהא אדם רך כקנה כו' ויש להבין מהו בחי' אדם דהנה כתיב בצלם אלקים עשה האדם וכן נעשה אדם בצלמנו דוקא והוא נק' נשמה נר ה' נשמת אדם ומהות ענין הנשמה היינו מ"ש כי רוח האדם היא העולה כו' דמשמע שזהו עיקר ההפרש בין אדם לבהמה ובא להורות במה שהן רחוקים והפכי' מן הקצה לקצה דהיינו בדבר א' והוא העיקר דרוח האדם עולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה פי' דכמו שרוח הבהמה הוא רוח ונפש הטבעי' נמשך אחר כל תאות עצמו כבהמ' ממש וזהו יורדת למטה כלו' נמשכת למטה ולא עולה למעלה כלל כך להיפוך רוח האדם טבעו לעלות למעלה לימשך אחר אלקות ואינו יורד למטה כלל וביאור הדבר הנה ע"ז ארז"ל כי זקיף אינש לימא זוקף כפופי' וזה פלא דמשמע שזהו כחידוש שיזקוף בקומה זקופה וצריך לברך ע"ז והרי ודאי טבע בריאת האדם מבטן אמו הוא שהולך בקומה זקופה וא"א שילך בכפיפת הקומה כבהמה אך הענין הוא דקאי על בחי' רוח האדם העולה הנ"ל דזהו העיקר דבחי' אדם שמובדל בערך מן רוח הבהמה והוא מה שמכיר את בוראו פי' מכיר הוא שתמיד נותן לבו ודעתו למעלה בלתי יצטרך