ט, ד
להיות בחיצוניות יותר בבואו מן הלב אל המחשבה להרהר בו לבד שנק' לבוש המדות והשכל לבד כידוע ואח"כ יורד עוד מן המחשבה אל הדבור שזהו גילוי הרצון רק בדבור שהוא בקרירות יותר ונפרד מן העצם יותר בלבוש חיצוני יותר ומדבור למעשה הוא צמצום היותר אחרון שהוא רק מעשה שעושה מה שעלה ברצון הפשוט הנ"ל. והנה לכאורה יש חילוק גדול באור עצם הרצון הנ"ל בין היותו מלובש בפנימיות יותר שהוא השכל והטעם להיותו מצומצם רק בעשיה לבד שהוא האחרון ובאמת לגבי עצם נקודת הרצון אין הפרש וחילוק אם מתלבש בשכל או במעשה בלא שכל ולב כלל מאחר שעצם הרצון בלתי מוגבל כלל וא"כ כמו שבשכל מוגבל הרצון כך הגבלתו בעשיה שניהם שוין לגביו שהרי אנו רואים שאבריו נשמעים לרצונו בעשיה ותנועה גשמית בערך א' להתלבשות השכל להטות לזכות כנ"ל ואין נפקותא לגביו בין כשנתפעל השכל מן הרצון להתפעלות העשי' כשעושה הרצון הכל רצון א' הוא ממש (משא"כ השכל שבעצם כשיורד במדות נק' שכל שבלב בשינוי מהות ומכ"ש שכל שבעשיה שהוא מהות נמוך יותר) ואמנם הנה מובן שאע"פ שכ"ז מן השכל עד העשיה הכל ירידת אור עצם הרצון ומיעוטו במיעוט אחר מיעוט עכ"ז הרי נשלם הרצון מבין אמצעות שיתוף כולם יחד דוקא דהיינו כאשר אור כח השכל יחייב לרצון העצמי הנ"ל הרי עכ"פ הוסיף בו כח ועזר ממה שיש בכח השכל והטעם להוסיף אור כו' כהטיית הזכות וכה"ג וכן התפעלות האהבה בלב ברצון זה הוסיף בו כח מצד חלק המדות כו' וכן המחשבה ודבור כל א' עוזר ומוסיף כח ברצון כפי ערכם המצומצם עד המעשה שגם הוא עוזר לפעול הרצון הרוחני להביאו בגשם הפעולה והעשי' ואם היה הרצון רק בשכל ולא בא בלב ומחשבה דו"מ הרי חסר לו עזר הלב והמדו"מ וכן אם יחסר א' מאלה גם בחסרון המעשה לבד יחסר שלימות אור הרצון לתכליתו א"כ הרי מאמצעות כולם יחד נשלם עיקר שלימות וה"ז כמשל שיתוף י' כוחות להגביה דבר כנ"ל (ומה שיש בכלל מאתים מנה