כז, א
הטעם והחכמה כלל וגם שהוא מקור כללי לפרטי המעשה היינו לפרטי הרצונות שבמעש' כו' וד"ל).
(ט) ברוך מרחם על הארץ. הנה ידוע שיש ב' מדרגות בע"ס ע"ס דאו"י מלמעלה למטה שאז בחי' הכתר קודם והמ' שנק' ארץ אחרון שהוא בחי' סוף מעשה כו' והיינו כמ"ד שמים קדמו לארץ כמ"ש בראשית ברא השמים ואח"כ הארץ כו' כמאמר עושה בראשית והיינו כמו עד"מ הרצון וחכמה שבאדם שקדמו לסוף מעשה כאשר צריך להביא הרצון לידי מעשה דוקא כנ"ל והמדרגה הב' הוא בחי' ע"ס דא"ח מלמטה למעלה שהמל' קודם כו' (כידוע הטעם בענין כתר מלכות דאיהו כתר עליון דנעוץ תחילתן בסופן דווקא) והוא בחי' סוף מעשה הנק' ארץ שעלה במח' תחילה וזהו טעם דמ"ד ארץ קדמה לשמי' כמ"ש ביום עשות ארץ ושמי' כו'. וביאור הדברים ידוע לפי שסוף מעשה זה הגם שבבחי' ההתגלות כאשר הרצון בא לידי גילוי הנה הוא סוף הכל הבא אחרון אבל בהיות הרצון הזה כלול בעצמות כנ"ל בפי' ברוך שאמר כו' הנה תחלת המחשבה והרצון הזה לא היה בשביל עצם הרצון הזה לבד שהרי הוצרך להתצמצם בעצמו לבא לבחי' רצון זה כנ"ל אלא אינו רק בשביל סוף מעשה (שזהו מה ששיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בפועל המעשה ואם לא בשביל המעשה לא היה משער ברצונו זה בעצמו תחילה כו') ואע"פ שמבואר למעלה שבשביל מעשה הוצרך להיות בחי' צמצום בפני עצמו והוא מ"ש אומר ועושה ע"י הממוצע שאמר ברוך הוא כנ"ל היינו על המשכות הרצון בפו"מ שלא ישאר המעשה בבחי' רצון לבד כנ"ל אבל תחלת הרצון אינו עולה רק במעשה דוקא והוא הנקרא סופא דמחשבה ורצון זה עצמו כנראה בחוש שתחלת התעוררות הרצון למטה באדם אינו רק לעשות המעשה בנין ונמצא מעשה זו שעולה במחשבתו ורצונו הזה הגם שנקרא סופא דמח' ורצון זה הרי נראה בחוש שקדם גם להתעוררות תחילת הרצון ומחשב' זו שהרי מחמתו דוקא נתעורר ברצון זה הרי הוא העיקר והרצון טפל