לט, ב
דבר ה' לידי גילוי מעצמותו כאילו יושב ושונה כנגדו בדיבור עצמו וז"ש האמרת שיאמר גם הוא דיבורו והוא דבר ה' שבפי האדם היושב ושונה וא"צ האדם רק להטות אזניו ולשמוע לקול דבר ה' המלובש בפיו כששונה ההלכה (לפי ששונה דברו כנגדו דוקא מלמעלה למטה כמ"ש ה' צלך בבחי' מקיף כמ"ש במ"א) וכך הוא במצות קריאה דפ' שמע השמע לאזניך כו' א"צ רק להטות אזניו ולשמוע מה שאתה מוציא בפיך דבר ה' לפי שמצות ק"ש הוא במצות ת"ת שעיקר ענינה הוא רק כמ"ש את ה' האמרת כנ"ל וד"ל. אך עדיין אין זה מובן לכאורה דהלא גם במצות ת"ת יש ב' מדרגות מצות קריאה ומצות עיון (תורה שבכתב ותורה שבע"פ) בתורה שבכתב מצות קריאה בדיבור דוקא כמ"ש ודברת בם כו' ובתורה שבע"פ מצות עיון והגיון (וגם בתשב"כ אמר והגית בו וגם לא ימוש מפיך כו' ועכ"פ מצות קריאה גם בלא כוונה להשמיע לאזניו יצא י"ח מצות קריאה כידוע בעולין לקריאת התורה דגם ע"ה שאינו יודע מה שמדבר עולה ומברך כו') ובפ' ק"ש אמרו השמע לאזניך שצריך להשמיע לאזניו ולכוון מה שמוציא בפיו ולמה יחמיר בק"ש יותר משאר ד"ת דק"ש ודאי ד"ת הוא (ואפשר לומר דהשמע לאזניך אינו ענין הכונה להבין ולהשיג מה שאומר כי גם שאינו משיג רק שישמע באזניו מה שמדבר עכ"פ אופן הצירופי אותיות ותיבות גם שאינו יודע פירושן כלל וכך במצות קריאה דתושב"כ אפשר צריך להשמיע לאזניו אופן הצירופים וכשאינו שומע באזניו כלל רק קורא בפה בלבד לא יצא י"ח ואינו כן כידוע ואמנם גם בק"ש אם לא השמיע לאזניו יצא בדיעבד כידוע) אך הענין הוא דמה שאמר מה שאתה מוציא בפיך הוא מ"ש ואתה מחיה את כולם שהן כ"ב אותיות שמא' עד תי"ו וה' מוצאו' הפה שנק' אתה שמחיה כל העולמות מאין ליש וכמ"ש בס"י וקבען בפה כו' וכידוע וע"ז א' מה שאתה זה הוא המוציא בפיך צריך להשמיע לאזניו בק"ש דוקא וזהו ג"כ ענין ובקולו תשמעו ע"ד הפשוט היינו לקול דבר ה' שבק"ש תשמעו