לט, ד
שבמדת המלוכה וז"ש נח"ר לפניו שאמר ונעשה רצונו בחי' נח"ר זה היינו עיקר התענוג שבמלוכה שהוא כל מה שיאמר יעשו בביטול רצון מאוד אבל מצד שנעשה הדבר כרצונו הרי קבלת התענוג אינו מן העול וביטול רצון רק מעצם קיום הדבר שרצה בו והוא מצד חפצו ורצונו בעצם כשנתקיים גם שיהיה בלא ביטול רצון אין זה עיקר התענוג במלוכה רק שמסתעף ממילא כי גם בקיום רצונו יתענג ממה שנשלם רצונו כי כשאדם רוצה דבר ואינו מתקיים יש לו צער כפי ערך העונג שברצון זה ואם מתקיים נשלם העונג שברצון הרי שלימות אותו העונג והרצון אינו אלא כאשר בא לידי סוף מעשה דוקא וכך גם במדת המלוכה בסוף מעשה דקיום רצונו וגזירתו הגם שאינו רק הסתעפות מעול מלכות שהוא ביטול רצון כנ"ל מ"מ עיקר שלימות העונג והרצון שבמדת המלוכה שהוא להיות מלך על עם בביטול כל רצון לנגד רצונו אינו נשלם אלא כאשר בא לידי סוף מעשה בקיום דבר מלך שלטון בפו"מ דוקא וכל זמן שלא נשלם במעשה לא נשלם עיקר ומקור התענוג שבמדת המלכות וד"ל. וכך יובן בבחי' מלכות שמים דלעילא שבחי' רצון העליון כשבא לידי סוף מעשה דוקא שהן מצות מעשיות בפ"מ מדריגה הב' דמצות הנ"ל שנק' עול מצות הוא שמסתעף מעול מ"ש דביטול רצון הנ"ל ממיל' כי כאשר קיבל עליו עומ"ש כמ"ש שום תשים עליך מלך כנ"ל ממילא יעשה רצונו ויש בכלל מאתים כו' אך מ"מ יש יתרון מעלה בסוף מעשה שבזה נשלם יותר עיקר המקור של התענוג שברצונו הפשוט דאנא אמלוך הנ"ל כאשר נתקיי' רצונו והגם שמצד עצם קיום רצונו כמשל אדם שנתקיים רצונו אין בזה רק שלימות העונג שברצון זה כנ"ל אבל במדת המלוכה וההתנשאו' בזה דוקא נשלם כל עיקר התענוג שבמלוכה ולא מצד עצם חפצו ברצון זה שיתקיים בלבד כו' והיינו ג"כ פי' שאמר ונעשה רצונו מקבל נח"ר מקיום רצונו בפ"מ דוקא במה שנעשה רצונו אך לא מצד עצם הרצון בלבד רק מצד שנשלם בקיום רצון בפ"מ דוק' בחי' עיקר התענוג שבמדת