נ, ב
להכניע לנפש האלקית שלא תעלה למעלה אלא תרד ותמשך גם היא למטה מטה להיות כטבע נה"ב שיורדת למטה כו' והן הן התגברות המ"ז כו' משא"כ כשאין נה"א רוצה להלחם עם נה"ב אלא עבודתה מצד בחי' עצמותו לבדה ולא להפוך לנה"ב כלל (כמו ענין התפלה דשבת כנ"ל) אז אין מתגברין מ"ז כלל כידוע וד"ל. והנה ידוע שכמו שהנפש עצמ' אין לה איבוד וכליון כך גם כל כחות שלה המתפשטי' ממנה אין להם איבוד וכליון ולפ"ז אפי' מחשב' אחת שאדם חושב אין לה איבוד כי לא דבר גשמי הוא שיכלה ויאבד כו' ומאחר שהמחשבה הוא בחי' התפשטות אור וחיות מעצמות הנפש הרי בהכרח שיש קיום נצחי למחשבה זאת כמו שיתקיים עצם הנפש וא"כ בצאת הנפש ממאסר הגוף יצא עמה כל הכחות המתפשטו' ממנה וגם אפי' מחשבה א' שחשב תצא עמה ואין לה איבוד כלל ולפ"ז כל המ"ז אשר לא לה' המה שחשב האדם כל ימי חיי הבלו בעוה"ז אחת לא נעדרת בצאת הנפש מהגוף וגם כל אותיות הדיבור חיים וקיימי' כמ"ש במ"א (וראיה ממ"ש מגיד לאדם מה שיחו אפי' שיחה קלה כו' אך הבל אותיות הדיבור הוא נשאר באויר אבל אותיות המחשבה מתאחדת בנפש כו') והנה ידוע ג"כ שאין לנפש קיום בלי התפשטות וכלי שהוא הגוף כמו שאין לאור קיום בלא עץ ופתילה כו' ולזאת לא מצינו שתתקיים הנפש בלא כלי ואם תצא הנפש מגוף זה מיד תתפשט בגוף אחר וגם הנפשות העולות לג"ע מתלבשים ומתפשטים שם בכלי דוקא כידוע ומבואר במ"א וא"כ הרי מובן ממילא שגם המחשבות שהן בחי' התפשטות אורה המה בדומה אלי' בדבר הזה שא"א להם להתקיים בלי התפשטות בכלי מאחר שהן בחי' אור וחיות רוחני וכל בחי' אור וחיות רוחני אין לו מציאות בלי התלבשות והתפשטות בכלי שהוא הגוף כו' וזהו שאנו מוצאין שיוכל להיות התהוות הנפש שלמה להחיות גוף א' מבחי' ריבוי המחשבו' הזרות שמתקבצין ביותר ונעשים בחי' אור וחיות נפש שלמה כמו נפש בע"ח של המזיקין שנעשים ממ"ז של בנ"א והן המייסרין