נד, ד
עצמותי תאמרנה כו' כל בחי' העצמיות כו' אשר ע"ז לא שייך בחי' רצון ותשוק' שהרצון והתשוק' הוא דבר נבדל מן העצם כו' אלא הנפש עצמה בטילה ונכללת ונדבקת תמיד באלקים חיים בלתי שינוי לעתים עד שיצטרך לחדש ולקשר א"ע ברצון ותשוקה מחדש אלא בקשר עצמו הזה מעצמות נפשו קשור' ודבוקה ולא יצטרך להתקשר עוד הפעם מאחר שאין בו נפילה ושינוי להיותו בחי' העצם כו' וכמו שא' רשב"י בחד קטירא אתקטרנא כו' וכמ"ש במקום אחר וכך יובן ענין האבות שהן המרכבה בחי' ביטול תמידי דוקא מטעם שהוא בחי' ביטול עצמי מעצם הנפש כו' וכה"ג היה בשעת מ"ת כשאמרו נעשה ונשמע דהרצון של השמיע' מסתעף מבחי' התפעלות העצמו' דזהו נעש' כל אשר נשמע כו' וכמ"ש במ"א וראי' לזה דכל רצון כלא ממש חשיב לגבי בחי' העצמיו' הנ"ל מבע"ת כראב"ד וכה"ג בכל עי"ת דגם קל שבקלי' שעבר על כל התורה כו' מתפעל בתשובה שלימה לבכות בעי"ת כידוע וזהו מצד בחי' יחידה העצמית שבו שלא הוטמאה בטומאת עונות שלו כי כל עונות וחטאים באין מצד בחי' הרצון והתשוקה דנה"ב כשגוברין על הרצון דנה"א כו' אבל כלא ממש חשיבי לגבי העצמו' כו' ולזאת גם לאחר שמושקע בכל רע יש ביכולת בחי' יחידה העצמי להחזירם וזהו התפעלות הבכי' בעי"ת בלא טעם ודעת כו' (וכידוע בבע"ת א' שמתו בניו הנולדים מחטאיו באותה השעה שבכה במר נפש עד שנתעלף כו' וגם שנתלבשו בגופים כו' וד"ל לפי שכל הרצונו' החומריות הן רק האר' בעלמא מעצם הנה"ב וכאשר עצם נה"ב עולה עולין גם הם ונכללים עמה כניצוץ בשלהבת כו' וז"ש מיד כלב יחידתי כנ"ל וד"ל). והנה כאשר האדם עובד ה' בבחי' יחידה שהוא בחי' העצמי כנ"ל אז לא שייך בחי' מלחמ' דהיינו גם לאחר התפל' בהלוכו כל היום בשוק בגיא צלמות לא אירא רע כלל כי לא יגורך רע כתיב וכהמס דונג כו' והוא ענין הטעם של מדריגות הפשטת הגשמיות שבצדיקים גמורים כנ"ל וזהו ג"כ ענין שורש בחי' ההשתוות הנ"ל לפי שנלקח