סז, ד
שאנו רואים בהמצאת שכל לתקן דבר מה יש בזה יתרון למעל' מהמצאת מושכלות בעצם החכמ' שהתקון לדבר אע"פ שהשכל והתחכמות בזה קטן בערך לגבי עצם החכמה אעפ"כ אנו רואים בחוש שגם מי שהוא חכם שלם בכל מיני חכמה לא יכול בחכמתו להמציא שכל לתקן דבר מה עד שיהיה כמו מחודש מעיקרו והוא לעשות מחומר צורה חדשה לגמרי כתקון הארץ שהוא גולם חומר פשוט שיצמיח כל צמח ע"י חרישה וכה"ג בתיקון כלי אומנות וכרוקם ואורג ובונה וכן כל מיני מסחור שעושה פירות הרב' על גוף הקרן שזהו מאין ליש כדבר חדש ומוכרח להיות בזה חכמה יתירה (וכמו חכמת נשים בנתה ביתה כמ"ש להניח ברכה אל ביתך ביתו כו' ואין נותנין לאדם פרנסה אלא בשביל אשתו ואמרו בינה יתירה נתנה באשה עקרת הבית שאשת חיל תרויח הרבה בברכת מעשה ידיה ונק' ברכת הבית ביתו זו אשתו) וכך יובן בו' יומין דחול למעלה דודאי הכל נמשך מבחי' חכמה בראש דהיינו חכמה דא"ס באבי"ע דבראשית נמי מאמר (בבחי' א"י כנ"ל) אבל בח"ת שבדיבור ומעשה שזהו כענין לעשות לתקן דבחכמה אתברירו ח"ת (כאדם עובד אדמתו בחי' מ"ה כו') יש בזה יתרון מעלה הרבה וכמשל התחכמות שבעשי' ונק' הילוך ממטה למעלה שעולה בבחי' א"ח אל העצמות ממש יותר גבוה מהמשכה שנמשך מלמעל' בחכמ' בראש (וכמ"ש בינה יתירה נתנה באשה כו') והוא שא' ברכת ה' כו' ל' נוק' כידוע דאיהו ברוך ואיהי ברכה והוא בבחי' המל' שנק' אשת חיל עקרת הבית ע"י המעשה דו' ימי החול שעולה למעלה מעלה בברכה יתיר' וכמ"ש וירא אלקים והנה טוב מאד בלי גבול ומזה דוקא נמשך הברכה העצמי' שע"ז א' ויברך אלקים ליום השביעי יום שכולו שבת והן הנה ב' שבתות כהלכתן דמשב"ת דוקא נמשך שב"ע דאלף הז' בכללות שהוא עיקר ברכת ה' תעשיר בעה"ב:
ויובן כ"ז בתוס' ביאור ע"פ המבואר במ"א במשל א' שמלך גדול היה לו בן יחיד מושלם בכל חכמה ואחר שלמדו