130) להעיר מעירובין מח, א: גופו שלש אמות ואמה כדי כו' – והרי בחינות הנשמה המתלבשות בגוף האדם הם רק ג' הבחי' דנר"נ, ואמה הרביעית שיתירה מאורך גופו אבל שייכת אליו (שהרי ענינה של אמה זו היא "כדי לפשוט ידיו ורגליו" או "כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו") – בחי' "היתרה" על נר"נ – מקיף (הקרוב), חי'.
131) ואז היא מתגלית (לא רק בבירור הדבר גשמי שמחוץ להאדם, אלא גם) בהבחינות של הנשמה עצמה, ד' הבחינות נרנ"ח, ועל ידם דוקא היא נמשכת ופועלת בדבר הגשמי שמחוץ להאדם (אף שהתעוררות היחידה באה מצד בירור דבר הגשמי דוקא)
[בדוגמת מה שכח העצמות שמציאותו מעצמותו, עם היותו מתבטא בהתהוות היש הגשמי דוקא, מ"מ המשכת כח העצמות בהיש הוא ע"י האור דוקא "שהאור הוא ממוצע בין יש האמיתי ליש הנברא, והיינו דע"י אמצעות האור בא כח העצמות, ווערט ¨ר§פּגעטר§גן דער כח העצמות להוות יש מאין ואפס המוחלט" (ד"ה יחיינו תרצ"ד פי"ד. וראה גם אגה"ק סי' כ'),
ועד"ז בעבודת האדם, שעם היות שגילוי העצמות הוא בקיום המצות מעשיות דוקא, בכל זה, אופן המשכת העצמות במעשה המצות הוא ע"י הכחות פנימיים (שכל ומדות) דוקא (ראה לקו"ש ח"ג ע' 956 שמטעם זה נקראים אהוי"ר בשם "דרכי הוי'". עיי"ש באריכות)],
שלכן (לצורך קנין החפץ), גם הד"א (נרנ"ח) קנויים להאדם, ועי"ז דוקא, הד"א קונות לו את החפץ, כנ"ל בפנים.
ויש לומר, שזהו גם הביאור בפנימיות הענינים מה שלא רצו להקנות את החפץ באופן שיהי' כ"הלכתא בלא טעמא" לגמרי (ראה לעיל הערה 121) – כי גם בירור הגשמי כו' צ"ל נמשך ע"י השכל (טעמא) דוקא.