(טו)

(טו) לאו כלום הוא. פירושרעז ואין לפסול השוחט, וגם אותה שחיטה עצמה מותרת לכל ישראל, אבל לא להעד דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורארעח. ואף על גב דעד אחד נאמן באיסורין אפילו לאסור היכא דלא אתחזק התירארעט, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן לומר שהוא של חלב, ואין הבעלים יכולים לומר לו איני מאמינךרפ כמו שיכולים לומר היכא דאתחזק היתירא כדלקמן סימן קכ"זרפא, וכל שכן הכא דאתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטהרפב, דעד אחד נאמן לומר שלא נשחטה כהוגן להעמידה בחזקת איסורא. מכל מקום כיון שהשוחט מכחישו, עד אחד בהכחשה לאו כלום ה[ו]ארפג, וכאילו אין כאן עדות כללרפד לא העד ולא השוחט המכחישו, והרי זה כאלו שחט והלך לו ולא אמר כלום לא הוא להיתר ולא העד לאיסור, שהיא בחזקת היתר משנשחטהרפה, משום דאמרינןרפו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, וחזקה על בן דעת שאין קלקולי שחיטה יוצאים מתחת ידורפז, וכההיא דאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטים דלעיל סעיף ד'. ואף אם תמצי לומר דעד אחד בהכחשה הוי ליה חד לגבי חד וספיקא דאורייתארפח לחומרארפט, ועוד דהעמד בהמה בחזקת איסורארצ. מכל מקום כיון שהתורה האמינה את השוחט (להוציאה מחזקתה הואיל ובידו לתקן האיסור לשחוט כראוי כדלעילרצא) כב' עדיםרצב, ואין דבריו של אחד במקום ב'. כדאשכחן גבי עדות אשהרצג שעד אחד נאמן לומר שמת בעלה להתירה להנשא, ואם לאחר שהתירוה בא עד אחד לומררצד שלא מת לא תצא מהתירה הראשון, לפי שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים כמ"ש באה"ע סי' י"זרצה. וכן גבי סוטה שקינא לה [בעלה] ונסתרה שעד אחד נאמן לומר שנטמאה ואינה שותהרצו, ואם אחר שהעיד בא עד אחד והכחישו אינו נאמן ואינה שותה. אלא אם כן באו להעיד בבית דין בבת אחת אבל לא בזה אחר זהרצז, משום שכיון שהאמינה תורה לעד אחד לומר שנטמאה הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שניםחצר, כמ"ש באה"ע סי' ק[ע]"חרצט. וכאן בשחיטה אפילו באו בבת אחתש השוחט נאמן כשנים, שהרי התורה האמינה לכל שוחט על השחיטה הואיל והוא בידו, ולא הצריכתו לבא לבית דין להעידשא כמו שהצריכה בסוטה שאין משקין אותה אלא בבית דין הגדול שבירושליםשב, וכן בעדות אשה שאינה נישאת על פי עד אחד אלא בהתרת בית דין כמו שכתוב באה"ע סי' י"זשג. כן דעת מהרי"ק ושלחן ערוך.

אבל רש"לדש וב"חשה חולקים על זה ופסקו כמ"ש בנימוקי יוסףשו בשם הריטב"אשז, דלא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים אלא בדבר שצריך שנים מן התורה, כגון עדות אשה שמת בעלה ועדות סוטה שנטמאהשח, שהדין היה נותן להצריך ב' עדים, שאין דבר שבערוה פחות משניםשט, דילפינןשי דבר דבר מממון, שנאמרשיא בדבר שבממון על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, ולהלן הוא אומרשיב כי מצא בה ערות דבר, אלא שהקילה התורה בעדות אשה משום דהיא מילתא דעבידא לגלויי ואשה דייקא ומינסבאשיג כמ"ש באה"ע סי' י"זשיד, וכן החמירה בסוטה משום דרגלים לדבר הואיל וקינא לה ונסתרהשטו, אם כן מצינו שהאמינה התורה [משום הטעמים הללושטז] עד אחד כב', שהיה הדין נותן להצריכם משום שאין דבר שבערוה פחות משנים לולי טעמים הללו. ולפיכך כשבא אחר כך עד אחד להכחישו אמרינן שאין דבריו של אחד במקום שנים, שהשני אחד הוא, והראשון האמינתו התורה כשנים שהיה הדין נותן להצריכם, מה שאין כן בשני המכחישו שלא מצינו שהאמינתו התורה כשנים. אלא כשבאו בבת אחת ומכחישין זה את זהשיז עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא וכאלו אין כאן עדות כללשיח. ואף אם תמצי לומר שיש כאן עדות אלא שהיא מוכחשתשיט, מכל מקום יש לומר שלא האמינתו תורה כשנים אלא בעדות שאינה מוכחשת ולא במוכחשת. אבל בשחיטה ושאר איסור והיתר שעד אחד נאמן בהו מן התורה, בין לאיסור היכא דלא אתחזק התירא, בין להיתר אפילו היכא דאתחזק איסורא אלא שהיה בידו לתקנו כגון שחיטה וכיוצא בהשכ, לא מצינו שהאמינתו כב' כלל, אלא שגם אחד נאמן בכל כיוצא בזה, ולא שייך כאן לומר אין דבריו של אחד במקום ב' אפילו באו בזה אחר זה, שהראשון הוא אחד כמו הב', שניהם שוין בנאמנותם, שכמו שהאחד שהוא השוחט האמינתו התורה להתיר אף על גב דאתחזק איסורא הואיל והיה בידו לתקן, גם הב' האמינתו לאסור היכא דלא אתחזק התירא אף על גב דאין בידו, ושניהם אין נאמנים אלא בנאמנות עד אחד שהוא נאמן באיסורין במקום שהאמינתו התורה, ולא הצריכה ב' עדים אלא לקיים דבר, בין דבר שבערוה בין דבר שבממון, וכן כל דבר מהדברים הצריכים שני עדים, מה שאין כן באיסורין שהאמינה תורה לכל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה וניקור הגיד והחלב, שנאמרשכא וזבחת מבקרך וגו', כדפרש"י בפרק קמא דחוליןשכב ובפרק קמא דגיטיןשכג, הלכך הוי ליה חד לגבי חד והעמד בהמה בחזקת איסורא, ואסור לכל ישראל לאכול משחיטה זו.

ולענין הלכה, בשל תורה הלך אחר המחמירשכד. והיכא דאתחזק התירא אלא שעד אחד נאמן לאסרו מפני שהבעלים שותקין (או מפני שהיה בידו) כדלקמן סי' קכ"זשכה, אם עד אחד מכחישו, באנו למחלוקת זו דמהרי"ק ורש"ל כדלקמן שםשכו. וכן היכא דלא אתחזק לא התירא ולא איסורא וב' עדים מכחישים זה את זהשכז. אלא דלמהרי"ק יש לחלק בכל זה בין בבת אחתשכח לבזה אחר זה כדלקמן שם, מה שאינו כן בשחיטהשכט שהתורה מסרתה ביד השוחט להתיר והאמינתו עליה כדלעילשל.

ומכל מקום אפילו למהרי"ק וסייעתו אין להקלשלא אלא בחד לגבי חד, אבל בתרי לגבי תרי אין להקל ולומר דהוה ליה כאלו אין כאן עדות כלל שהיא בחזקת היתר משנשחטהשלב, לפי שכיון שב' עדים מעידים לאיסור החמירו חכמים שלא להעמיד הדבר בחזקתו להתירו, דקיימא לן תרי ותרי הוי ספיקא מדרבנן ולא מוקמינן אחזקתיהשלג. ונפקא מינה לדינא אף לרש"ל וסייעתו לענין בדיקת הריאה, שאם הבודק ואחר עמו אומרים שהיתה נקיה וב' מעידים שהיתה בה סרכא המטרפת (בודאי) דלא מוקמינן לה בחזקת היתר (כנסת הגדולהשלד).

ומכל מקום אין לפסול הבודק בתרי לגבי תרי מלבד הבודק, משום דאוקי גברא אחזקתיה (כנסת הגדולהשלה בשם רשד"םשלו). והוא הדין בשוחט שאין לפוסלו בתרי לגבי תרי מלבדו, דלענין פיסולא דגברא אין לחלק בין שחיטה לבדיקה, דמה לי איסור טריפות או איסור נבלות (וטעמא דמילתא בתרווייהו משום שאין לפסול השוחט או הבודקשלז משום שהתיר, יותר מכת העדים שהסכימה עמו להתיר והעידה כמוהו, וכמו שאין פוסלין כת זו מלהעיד עדות אחרת, [כדקיי"לשלח] ב' כתי עדים המכחישים זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ואפילו להוציא ממון מחזקתושלט. אף על גב דחזקת ממון אלימא טפישמ, דבתרי ותרי לגבי ממונא הוה ליה כספיקא דאורייתא, דמדאורייתא לא מוקמינן גברא אחזקתיה להוציא ממוןשמא, כגון ב' שהעידו על אחד שהוא פסול לעדות מפני שעבר עבירה של תורה ושנים מכחישין אות[ן], אין מוציאין ממון על פי עדות של זה כמ[ו] שכתוב בחו"מ סימן ל"דשמב. ואפילו הכי מוציאין ממנו ממון על פי עדות שני כתי עדים המכחישות זו את זו, אף על פי שלדברי כת זו כת השניה פסולה, מכל מקום לעדות אחרת מעמידין כל אחת בחזקת כשרותה אפילו להוציא ממון מחזקתו (עיין ר"ן פרק ב' דכתובותשמג), וכל שכן להעיד באיסור והיתר, כך אין לפסול השוחט ובודק זה שגם הוא בכלל כת המעידה כמוהו יחשב וכשר לעדות [אחרתשדמ]. הילכך אין לפוסלו ולהעבירו כלל מלהיות שוחט ובודק עודשמה:


רעז) לכללות קו"א זה ראה ביאורי הלכות.

רעח) ראה לקמן בפנים ס"ק נז, ובקו"א ס"ק טז (מתי אוסרים להעד מטעם זה).

רעט) רמ"א סי' קכז ס"ג.

רפ) ראה ש"ך שם סקכ"ה (שעד אחד נאמן כשהבע"ד לא נמצא בפנינו או שאומר איני יודע).

רפא) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה טור ורמ"א שם ס"א.

רפב) גמרא ט, א.

רפג) קידושין סה, ב. מהרי"ק שרש לג.

רפד) שדוקא בב' כתי עדים המכחישות זו את זו אמרינן דהוי ספיקא מדרבנן שלא להעמיד דבר על חזקתו (כדלקמן ד"ה ומכל מקום, וש"נ), משא"כ עד אחד בהכחשה, י"ל שהוא כאילו אין כאן עדות כלל וי"ל שהיא ספיקא דאורייתא, ויתבאר כאן ולקמן לפי ב' האופנים. וראה תשב"ץ ח"ב סי' פט ד"ה ומה שיש. שו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' לט.

רפה) מהרי"ק שם (בטעם הא' להיתר). וראה לעיל קו"א סק"ה (בשם הרשב"א, שהרי שחוטה לפניך).

רפו) גמרא ג, ב.

רפז) כדלעיל בפנים ס"ק לג, וש"נ.

רפח) כמו בב' כתי המכחישים זו את זו דהוי ספיקא מדרבנן שלא להעמיד דבר על חזקתו (כדלקמן ד"ה ומכל מקום, וש"נ), ונאמר שעד אחד בהכחשה גרע דהוי ספיקא דאורייתא.

רפט) ביצה ג, ב.

רצ) כסברא שמביא מהרי"ק שם, וכדעת היש"ש פ"א סי' ט (דלקמן ד"ה אבל רש"ל). הובא בט"ז סקכ"ג.

רצא) קו"א סוף סק"א, בשם הרשב"א.

רצב) מהרי"ק שם (בטעם הב' להיתר).

רצג) יבמות קיז, ב.

רצד) בכת"י: ואמר.

רצה) סעיף לז.

רצו) משנה סוטה לא, א.

רצז) גמרא שם ע"ב.

חצר) גמרא שם.

רצט) סעיף יד, וב"ש שם סקי"א.

ש) שבזה מיירי במהרי"ק שם ובשו"ע כאן, כמבואר בש"ך סי' קכז סוף ס"ק יד.

שא) שלכן גם כשבאו בבת אחת אמרינן שהשוחט נאמן כשנים (שבשעה שהיה בידו ונאמן עדיין לא היתה עדותו מוכחשת). וראה ביאורי הלכות ע' עה וע' רלג.

שב) משנה סוטה ז, א (ולכן כשבאו בבת אחת אין אומרים דהוי כשנים, מב' הטעמים שיבוארו לקמן ד"ה אבל רש"ל).

שג) סעיף לט.

דש) ביש"ש פ"א סי' ט. הובא בט"ז ס"ק כג, ובש"ך ס"ק מב.

שה) ד"ה כתב מהרי"ק.

שו) יבמות (כח, א) ד"ה גרסינן.

שז) יבמות פח, ב ד"ה ואפילו (בשם ר"י). וראה גם ש"ך סי' קכז סקי"ד.

שח) ראה מחנה יוסף על מסכת סוטה סי' לג.

שט) יבמות פח, א וש"נ.

שי) משנה סוטה לא, ב.

שיא) דברים יט, טו.

שיב) דברים כד, א.

שיג) יבמות צג, ב.

שיד) סכ"א, וב"ש שם ס"ק סג. וראה רשימת שיעורים גיטין סי' ט אות א והערה 3.

שטו) סוטה ג, א.

שטז) כ"ה בכת"י.

שיז) שאין מאמינים לעד אחד כשנים יותר מעד השני, כדלעיל, וש"נ.

שיח) כאופן הא' דלעיל בתחלת הקו"א (ולכן כשבאו בבת אחת אין מקום להאמין לעד אחד כשנים יותר מעד השני.

שיט) כאופן הב' דלעיל שם (וכיון שיש כאן עדות, א"כ אף כשבאו בבת אחת היה מקום להאמין לעד אחד כשנים יותר מעד השני).

שכ) כדלעיל קו"א סק"א, וש"נ.

שכא) דברים יב, כא. וראה תוס' גיטין ב, ב ד"ה עד (הא') שלמדים זאת מהפסוק (ויקרא טו, כח) וספרה לה. שו"ת צ"צ אה"ע סי' שט אות ג.

שכב) י, ב ד"ה עד אחד. וראה רש"י יבמות פח, א ד"ה ואמר.

שכג) ב, ב ד"ה ומשני.

שכד) ע"ז ז, א.

שכה) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם סעיף א, וש"ך שם סק"ג.

שכו) ראה ש"ך שם סקי"ד, שלרש"ל וסיעתו עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והעמד הדבר על חזקת היתר, ולמהרי"ק וסיעתו העד הא' נאמן לאסור מהטעמים דלעיל, ואין העד השני נאמר להתירו.

שכז) שלמהרי"ק מאמינים לעד הראשון (כשבאו בזה אחר זה), ולרש"ל עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, ונשאר הדבר בספק.

שכח) שאז שניהם נאמנים בשוה (כשלא אתחזק לא התירא ולא איסורא).

שכט) שאף כשבאו בבת אחת נאמן השוחט כשנים.

של) בדעת מהרי"ק.

שלא) בשחיטה.

שלב) אפילו לפי אופן הא' דלעיל בתחלת הקו"א, דאמרינן כן בחד לגבי חד.

שלג) יבמות לא, א ותוס' ד"ה שתי. תוס' ב"ב לב, א ד"ה אנן. וראה שו"ת רבנו סי' יא (ד"ה ועוד). שו"ת צ"צ סי' ב.

שלד) בהגהות ב"י אות פב.

שלה) שם.

שלו) יו"ד סי' נ.

שלז) כשלא העידו על פסולו, אלא על הבשר שאינו כשר.

שלח) כ"ה בכת"י. רב הונא ב"ב לא, ב ושבועות מז, ב. טור ושו"ע חו"מ סי' לא ס"א.

שלט) וכ"ש בשוחט ובודק, שנאמנים להוציא הבשר מחזקת איסור, כדלקמן.

שמ) מחזקת איסור.

שמא) אף שמהתורה מעמידים על החזקה אפילו בתרי ותרי, כמבואר לעיל, אבל לא לענין להוציא ממון מחזקתו. וראה ביאורי הלכות.

שמב) סעיף כח.

שמג) (ט, א בטור השני).

שדמ) כ"ה בכת"י.

שמה) ראה שו"ת צ"צ סי' ב.