ד

ד ומפני ב' דברים נזקקו חכמים לכךמ הא' לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי ולפי שאין דעת כל בני אדם שוין ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרימא לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום עד שיוציא את החמץ מכל גבולו (עיין סי' תמ"המב) הב' לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנומג אם יהיה מונח בגבולו בפסח לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור אכילתו:


מ) ראה לקו"ש חט"ז ע' 131. העו"ב תרפג ע' 29. תתמד ע' 50. סגולת אברהם ע' 190. והטעם דלא סגי בבדיקה וצריך גם ביטול יתבאר לקמן סי' תלד ס"ו.

מא) ר"ן ריש פסחים (א, א) ד"ה אלא וד"ה ומה שהצריכו.

מב) סעיף א.

מג) תוס' ב, א ד"ה אור. הובא בר"ן שם. טור ומ"א ס"ק ב. וראה לקמן סי' תלג סי"ט וס"ל, שזהו עיקר הטעם, וכשאין טעם זה אין צריך לבער. וראה לקמן סי' תלה ס"ד, וסי' תמב ס"ז וסי"ג וס"כ שכשיש רק טעם זה אין צריך לברך על ביעורו (נתבאר לקמן סי' תמו קו"א ס"ק א), וכשעבר עליו הפסח אין קונסים אותו לאסרו באכילה והנאה (נתבאר לקמן סי' תמב קו"א ס"ק ט), ולקמן סי' תמז ס"א (הטעם שכאן חששו יותר משאר איסורים).  וראה לקמן סי' תמב קו"א ס"ק יב אם טעם זה הוא לדברי הכל. וראה רשימות שיעורים פסחים סי' א אות יא. שערי שלום ע' כא. שלחן הפסח ע' 11. וראה לקמן סי' תמ ס"ד, שטעם זה שייך גם כשהחמץ הוא של נכרי. וראה לקמן שם קו"א ס"ק יא בהג"ה, שעכ"פ בשל נכרי מועלת מחיצה שיזכור.