תמח דין חמץ שעבר עליו הפסח ובו ל"א סעיפים:

א

א חמץ דגן גמור של ישראל שעבר עליו הפסחא בין שעבר עליו כל הפסח ובין שלא עבר עליו אלא מקצת הפסח אפילו מקצת יום טוב האחרון של גליותב הרי הוא אסור בהנאהג לכל אדם מישראל לפי שקנסוהו חכמים לבעל החמץ על שעבר עליו בבל יראה ובל ימצאד ולא רצו חכמים לחלוק בגזירתם ואסרוהו על כל אדםה ולא עוד אלא אפילו היה בעל החמץ אנוס שלא היה יכול לבערו או שלא היה יודע ממנו כלל עד לאחר הפסח אף על פי כן אסרוהו בהנאהו כדי שלא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר אנוס הייתיז:


א) משנה כח, א. טור ושו"ע ס"ג.

ב) טור בשם בעל העיטור ח"ב הל' ביעור חמץ (קכו, ג). מ"א ס"ק א. ח"י ס"ק ז.

ג) ראה לעיל סי' תלה ס"ד, שאף צריך לבערו מן העולם, משום חשש תקלה שלא יבא לאכלו.

ד) רבא כט, א. מ"א ס"ק ג.

ה) ר"ן שם (ז, ב) ד"ה ודאמרינן. פר"ח ריש ס"ג. וראה גם לעיל סי' תמ סי"ז. סי' תמג סי"ג. וראה גם לקמן סוף ס"כ.

ו) רמב"ם פ"א ה"ד. טור ושו"ע שם. וראה לקמן סכ"ט, דהיינו אפילו בדק וביטל (והיה אנוס שלא ביער). וראה מ"מ וציונים.

ז) רמב"ם שם. וראה לקמן שם שמטעם זה אסרו אף כשבדק וביטל, וש"נ.