אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור (ויקרא יא, לו). פשוטם של דברים הם, שבאותם הימים לא היו המקוואות בנויות כבזמנינו אלה, הטבילה, כמו גם שאר השימוש במים, היה בעיקר ממעיינות או מבורות מי גשמים שהמים נאגרים ונשמרים בו במשך השנה.

מהפסוק הזה למדו חז"ל את כל הלכות כשרות המקוואות, שאינן כשרות לטבילה אלא אלו הדומים ל"מעין" או ל"בור מקוה מים" האמורים בתורה. וכך אמרו בתורת כהנים על הפסוק הזה "אלו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אפי' מילא בכתיפו ועשה מקוה בתחילה יהיה טהור, ת"ל מעין, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים".

מכאן למדו גם, אשר מי המעין מטהרים אפילו אם הם זוחלים, כדרכן של המעיינות. ואילו בור של מי גשמים מטהר רק אם הוא באשבורן ואינו זוחל, כדרכן של בורות מאגרי מי גשמים שהם עומדים באשבורן במקום אחד.

מקוואות משני הסוגים האלו, מעין או בור מי גשמים, היו כמעט כל המקוואות שנבנו במשך הדורות הקדומים.

בורות מי הגשמים היו בדרך כלל במערות, ששם רגילין היו לטבול. וכך כותב הר"ש והברטנורא ברפ"ו דמקוואות: "משום שרוב טבילות שלהם במערות, קרי למקוה מערה"; "כל מקום ששנינו מקוה, דרכו להיות עשוי כמין בור או כמין שיח או כמין מערה".

סקירה, תרשימים ותמונות מהמקוואות הקדומים נדפסו בס' "מקואות" של האדריכל יוסף שנברגר (ירושלים תשל"ד).

אמנם בורות אלו של מי גשמים, אי אפשר הי' להחליף את מימיהם עד שירדו גשמים. כיון שבארץ ישראל לא הי' יורד גשם בקיץ, לכן היו המים מעלים סרחון במשך הקיץ מרוב שימוש. עד אשר אמר רב ביבי אמר רב אסי (שבת יד, א):

ומטעם זה היו מעדיפים לטבול במי מעין, במקום שהדבר הי' אפשרי, כי שם המים נקיים תמיד.

לא בכל מקום ולא בכל שעה היתה אפשרות לטבול במי מעין או בבורות של מאגרי מי הגשמים. הטבילה קלה היא יותר בנהרות וימים. אמנם ישנה מחלוקת בש"ס ובפוסקים אם הנהרות כשרים לטבילה.

הבעיה היא שהנהר יש בו תערובת של מי מעיינות ושל מי גשמים, והמים שבו זוחלין ואינן עומדים במקום אחד. ההלכה נפסקה בשו"ע (חיו"ד סי' רא ס"ב) שאם מי הגשמים שבנהר מרובים על מי המעיינות שבנהר (היינו בתקופת הגשמים) פסולה הטבילה בנהר, ואם מי המעיינות שבנהר מרובים על מי הגשמים שבו (היינו בתקופה שלא יורדים גשמים) כשרה הטבילה בו.

אמנם יש מתירים לטבול בנהר בכל תקופות השנה, "וכן נהגו ברוב המקומות, במקום שאין מקוה, ואין למחות ביד הנוהגין להקל, כי יש להם על מי שיסמוכו" (רמ"א שם).

מ"מ יש עוד כמה קשיים בטבילה בנהרות, כי המקום הוא בדרך כלל גלוי לכל והנשים מתביישות לטבול בו, ומתוך כך ממהרות בטבילתן ואין נזהרות לטבול כראוי, וגם הטיט שבנהר נכנס בין אצבעות הרגלים וגורם חציצה. לכן עמד אבוה דשמואל ותיקן תקנה גדולה (שבת סה, א), שבנה חדר מיוחד בשפת הנהר, עבור טבילת בנותיו, עם מחיצות ורצפה של מפץ, כדי שיעברו דרכן המים ומ"מ לא יראו אותם אנשים בטבילתן והטיט לא יכנס בין אצבעות רגליהם, וגם יועילו המחיצות שהמים שביניהן יעמדו במקום אחד ולא יהיו זוחלין.

נראה עתה מהי שיטת רבותינו בענין הטבילה בנהרות (באקראי, במקום שאין מקוה):

הצ"צ בחי' על הש"ס (קפ, א-ד) מביא ג' שיטות הפוסקים המתירים טבילה בנהר, א) דעת הסוברים דנהרא מכיפי' מיבריך ויש לו דין מעין שמטהר בזוחלין. ב) דעת הסוברים דבמקום שהי' הנהר הולך לארכו בלי הגשמים מותר לטבול גם במקום שנתרחב ע"י הגשמים. ג) דעת המתירים לטבול במקום שברור שהנהר מצד עצמו מתפשט רחבו אף בעת שלא רבו הגשמים. ומסיק:

שיטות אלו הובאו אף בפס"ד צ"צ רעח, ב. וגם שם ח"ג טו, ג (חי' על קיצור פסקי הרא"ש) מסיק כאמור לעיל.

ובתשובת אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (אגרות-קודש ח"א אגרת קסג) מברר את שיטות הפוסקים בזה, ומסיים:

זאת כתב בשעה שתיקנו את המקוה בליובאוויטש, בקיץ תרס"ז. אך מ"מ הורה אל המ"ץ דליובאוויטש (שם אגרת קסח):

עם הדורות הלכה המקוה והתפתחה, לא היו זקוקים ל"מפץ" בתוך הנהר, אלא היו בונים את המקוה בבית מיוחד הסמוך לנהר הכשר, והמים היו מגיעים למקוה דרך נקב חלול באדמה המביא את המים מהנהר הכשר למקוה הטבילה.

השאלה היתה מהו דינם של מים אלו שבאים מהנהר דרך נקב חלול באדמה, דין נהר המוזכר לעיל או דין מעיין.

הצ"צ דן בזה בכמה מקומות (שו"ת חיו"ד סי' קסז, ס"ב. סי' שלו סל"א. חי' על הש"ס קעא, ד – קעב, ב), ומסיק:

ובתשובת אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (אגרות-קודש ח"א אגרת קסז עמ' שעז) מעיר על כך:

*

אנו דנים בתקופה שנמשכה עד לפני כמאה וחמשים שנה, שעדיין לא היו נפוצים מי ברז בכל מקום, כי אם מי מעינות נהרות ומאגרי מים, ומשם היו המים מובאים לבתים על ידי "שואבי מים". לא היתה אז אפשרות לסדר מקוה כבימינו אלה, שבתוך בנין מיוחד מוחזק בור של מי גשמים ואליו מחובר מקוה מי טבילה הנכשרים ע"י השקה וכיו"ב, שהרי החלפת מי מקוה שבו טובלים, מזמן לזמן ע"י שואבי המים, היא עבודה גדולה ועצומה, שלא בכל מקום היא אפשרית.

גם לאחר שנבנו, במספר מקומות, תעלות מובילי-מים, לא היתה עדיין רשת-צינורות, שתביא את המים לחצרות, אלא שואבי-המים הם היו הדולים ומביאים את המים לביתו של כל אדם. ובאשר למקוואות, בהכרח היה להסתמך באותם הימים על מקוואות הסמוכות ומחוברות למעיינות ונהרות, או לפחות תעלות מים, כאמור לעיל.