סימן א

א

שוחט ובודק שנמצא אחריו סירכא רק שעברה ע"י מיעוך ומשמוש והוא מתרץ א"ע לפי שמיד כשקרע הטרפש ראה סירכא א' על כן לא בדק יותר כי החליט להוציא הריאה ואח"כ כשהוציאו הריאה מיעך בסירכא הנ"ל ואגב דטריד בה לא עלה על דעתו שיש עוד סרכות. והנה ודאי שהשו"ב הזה צריך העברה על חדש א' עם קד"ח אח"כ וסגי בזה כמבואר בסי' ב' מהלכות שחיטה בש"ע של רבינו ז"ל בדין פושע כל שאינו בדרך קלות בשאט נפש כו' ע"ש במה שפי' בדברי הרשב"א וכ"ש לפ"ד הפר"ח דס"ל דבכל פשיעה סגי בקד"ח אם ראינוהו דואג כו' דה"ה דסגי בהעברת חדש א' שזהו במקום דואג ומתאנח כמ"ש רבינו ז"ל. אך שאילתינו הוא אם יש להתירו מיד לשחוט עופות כי הוא אביון גדול וטפלא תלוי' בי' והוא זמן שחיטת אווזות סמוך לחנוכה ואם לא ישחוט עופות בחדש זה יאבד סך גדול כי כולם שוחטים האווזות בחדש זה:

שו"ב זה שנכשל בטריפה לכאורה אין לאסור עליו השחיטה שהרי ההפסד בשחיטה הוא איסור נבילה כדאיתא במשנה פ' השוחט (דל"ב סע"א) כלל אמ' ר' ישבב משום רבי יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה כל ששחיטתו כראוי ודבר אחר גרם לו לפסול טרפה. והודה לו ר"ע עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה"ש די"ח שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כראוי כשרה כו' עכ"ל ובפ"א דין כ"ד ביאר שהשוחט בסכין פגומה ה"ז נבלה ע"ש. וכ"כ בש"ע רס"י י"ח. אך יש לעיין אם הוא מוסכם מכל הפוסקים דהוי נבלה. דהא בגמ' אמרינן פ"ק (די"ז ע"ב) מניין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר ושחטתם בזה ואכלתם פשיטא כיון דכי נקיב טרפה (דאי נקבי לוושט מיטרפא פשיטא דבעינן בדיקה אי איכא פגם נקיב) הרי דאם שחט בסכין פגום טעם האיסור משום דה"ל נקיבת הוושט. ולכן לדעת הרמב"ם וש"ע סי' ל"ג ס"ג דנקיבת הוושט הוי נבלה. וכמו שפירש"י (דף ל"ב ע"ב) לתירוץ אלא אמר רבא אלו אסורות קתני ויש מהן נבלות. א"כ לפ"ז ודאי פשוט דהשוחט בסכין פגום ה"ז נבלה. אבל אאזמו"ר הגאון ז"ל סי' ל"ג שם סק"ז כ' וז"ל. ועמ"ש ססי' כ"ו די"א דנקובת הוושט עצמו ג"כ אינו אלא טרפה לבדה ולא נבלה אפילו אחר שחיטה ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה לענין אותו ואת בנו עכ"ל. ודיעה זו מבואר בהרא"ש פרק השוחט רס"י י' בשם ר"ת אע"ג דמיטרפא בנקובת הוושט כו' ע"ש להדיא דלא הוי נבלה א"כ לפ"ז י"ל השוחט בסכין פגומה דאיסורו משום נקובת הוושט ה"ל רק טרפה (ושוב מצאתי סברא זו בפמ"ג בשפ"ד סי' ב' סק"ד בשם הב"ח כמ"ש לקמן סוף אות ב') אך א"א לומר כן משמעתין פ"ק (דף יו"ד ע"א) גבי השוחט בסכין ונמצאת פגומה דאפילו לרב חסדא פרכינן ה"נ העמד בהמה על חזקתה ואימא לא נשחטה. ומתרץ סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי וע"ש הפי' ברש"י ותוספת מה שנתחבטו בזה ואי איתא דבשוחט בסכין פגום אינה אלא טרפה ולא נבלה. א"כ לא שייך לומר כלל ואימא לא נשחטה שהרי השחיטה היא כשרה ודאי והתירתה מידי נבלה. ורק הספק שמא נטרפה ואינו ענין כלל לטבל ועלה כו' ואפשר לדחות לפמ"ש בחידושי הרשב"א פ"ג דיבמות (דל"א ע"א) ד"ה אשה זו. וז"ל דכוותה אשכחן בעלמא דמחזיקין מאיסור לאיסור כו' דמשעה שנשחטה נסתלק אבר מן החי. אפ"ה חוששין לה משום נבלה כו' והתירוץ שנראה לו דהתם גבי בהמה כו' כיון שאתה בא להתירה דנעשה בה מעשה שהכשירה עליך הראי' עכ"ל. א"כ גם אם היא רק טרפה י"ל דמ"מ עליך הראי' שנעשה בה מעשה שהכשירה כיון שיש לספק שאין שחיטה זו מעשה המכשירה שאף שהכשירה מידי נבלה הרי עשה בה מעשה טרפה. ומיהו לא דמי דאם הוא נבלה היינו שלא הכשירה כלל וכאילו לא שחטה כ"א הרגה או שמתה מאיליה. וא"כ שפיר שייך לומר עליך הראי' לא כן כשת"ל שהיא שחיטה גמורה אף שיש לומר שמא היא טרפה אין שייך לומר עליך הראי' וכ"ש לפמ"ש התוספות פ"ג דביצה (דכ"ה סע"א) וז"ל לכן נ"ל דחזקת איסור ר"ל בחזקת שלא נשחטה עד שיודע לך כו' ומשום איסור שאינה זבוחה דרחמנא אמר תזבח ואכלת שחוט ואכול כו'. וא"כ לא שייך לומר כן אלא אם השוחט בסכין פגומה ה"ל נבלה וא"כ אינה זבוחה. משא"כ את"ל דהוי זבוחה רק דהוי טרפה לכן צ"ל דאף להרא"ש בשם ר"ת דנקובת הוושט אינה אלא טרפה זהו כשניקב הוושט קודם שחיטה ולכן אין זה נפסלה בשחיטתה אבל כשניקב ע"י השחיטה נק' נפסלה בשחיטה וסברא וחילוק זה מבואר בגמרא להדיא דף ל"ב תחלת ע"ב לענין פסוקת הגרגרת. ואף שאח"כ נדחה סברא זו היינו משום דמצינו בברייתא שפסוקת הגרגרת לעולם ה"ל נבלה. כיון דנפסק רוב הסימן אבל עכ"ז הסברא י"ל אמיתית לענין נקובת הוושט לפ"ד הרא"ש וכה"ג מצינו לפ"ד הר"ן בשם הרמב"ן בפ"ק דחולין (ד"ט) בענין פי' עיקור סימנים דעיקור סימנין היינו שנתדלדלו כולן או רובן בדבר שאין עושה אותה טרפה והלמ"מ שאם אירע לו כן בשעת שחיטה משהתחיל בסימנים שתהא נבלה לפי שכיון שנשמטה באותה שעה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקר מתנדנדין הסימנין עכ"ל הובא ב"י סי' כ"ד והבין הב"י דלהרמב"ן שבר"ן אם נעקרו הסימנין קודם שחיטה ואח"כ נשחטו הוי טרפה אא"כ נעקרו בשעת שחיטה דאז הוי נבלה ולפ"ז צריך לפרש בדבר שאין עושה טרפה דקאמר הר"ן דכוונתו כמ"ש התוספות והרא"ש והרשב"א בחידושיו ובתה"א לבאר דעת בה"ג דמחייה היא כשרה וכמ"ש רמ"א ססע"י ט"ו בהג"ה אך הרי התוס' והרשב"א מפרשים דאין שחיטה מועלת בסימן השמוט. והיינו אפילו נשמט קודם שחיטה וע' בבד"ה ובמ"ה. והר"ן אומר דדוקא אם אירע לו כן בשעת שחיטה כו'. שכיון שנשמטה באותה שעה כו' וא"כ אם נשמט מקודם מנלן דהוי טרפה. ותמיהני על הט"ז ס"ק י"א שהעתיק בדברי הר"ן דעיקור היינו שנעקרו סימנים כולם או רובם בדבר שעושה אותה טרפה. וזהו הפך ממ"ש הר"ן בדבר שאין עושה אותה טרפה גם הש"ך ס"ק כ"ד זיווג דברי הר"ן והרמב"ן עם דעת התוספות והרשב"א וזה אינו לפע"ד. שוב ראיתי שבתפל"מ השיג על הש"ך בזה. אבל עכ"ז ס"ל בפשיטות דלהר"ן בשם הרמב"ן אם נעקרו מקודם שחיטה הוי ג"כ טרפה. שוב ראיתי שכן מפורש בהדיא בחידושי הר"ן פא"ט דף מ"ד בשם הרמב"ן וז"ל וא"ת דהכא משמע דעיקור סימנים טרפה ואילו בפ"ק מני לה גבי הלכות שחיטה וכ"ת כל פסול שבסימנין מהלכות שחיטה הוי אי הכי ליחשב נמי נקיבת הוושט ופסוקת הגרגרת תירץ הרמב"ן ז"ל דסימנין שנעקרו שלא בשעת שחיטה טרפה והיינו סוגיין. אבל נעקרו בשעת שחיטה הויא לה נבילה וטעמא דמלתא דכל שהן עקורין מתחלה אפשר לאוחזם בידו בשעת שחיטה ולישחט כראוי ומ"ה מהני שחיטה לטהר מידי נבלה אבל נעקרו בשעת שחיטה אי אפשר שתשחט כראוי ומש"ה ה"ל נבלה שאין השחיטה מטהרתה וכבר כתבתי זה בפ"ק בס"ד עכ"ל. ומ"ש הר"ן (שאצל הרי"ף בפ"ק) בדבר שאין עושה אותה טרפה ביאר זה אאזמו"ר הגאון נ"ע בסי' כ"ד ס"ק ל"ה דף ל"ה סע"ד בשם הארוך מש"ך דהיינו אפילו נעקרו הסימנים בדבר שאין עושה אותה טרפה כגון שנקלף רובו במקום אחד כו'. אפ"ה אין השחיטה מועלת בו כשאירע כן בשעת שחיטה. וזה לכאורה הפך ממ"ש הט"ז ס"ק י"א בכוונת הר"ן. עכ"פ נמצינו למידי' להרמב"ן והר"ן סימנין שנעקרו שלא בשעת שחיטה הוי טרפה לבד. עכ"ז כשנעקרו בשעת שחיטה הוי לה נבלה. ואם כן כמ"כ י"ל אף למ"ד דנקובת הוושט אינה אלא טרפה זהו כשניקב הוושט קודם השחיטה. אבל אם ניקב בשעת שחיטה ע"י סכין פגום דשחיטה ה"ל נבלה ג"כ מה"ט דכיון דהסכין פגום ועוקר אי אפשר שתשחט כראוי:

קיצור. (ההפסד בשחיטה הוא נבלה כמ"ש במשנה דל"ב סע"א וה"ה השוחט בסכין פגומה כמ"ש הרמב"ם והטוש"ע רס"י י"ח. אך לר"ת דס"ל דנקובת הוושט אינה נבלה כ"א טרפה כמ"ש הרא"ש פ"ב ס"ו י"ל דהשוחט בסכין פגומה אינה טרפה כיון בגמרא די"ז ע"ב משמע דטעם איסור הפגימה הוא מפני דה"ל נקובת הוושט. אך מהסוגיא פ"ק ד"י ע"ב העמד בהמה על חזקתה ואימא לא נשחטה משמע דהשוחט בסכין פגומה חשוב אינה זבוחה כלל. לכן צ"ל דכשניקב הוושט ע"י הסכין פגום בשעת שחיטה גרע טפי דה"ל נפסלה בשחיטה וה"ל נבלה לכ"ע. וכעין חילוק זה נמצא בגמרא (דל"ב רע"ב) וכה"ג נמצא להר"ן בשם הרמב"ם בענין עיקור סימנים שכשנעקרו שלא בשעת שחיטה הוי טרפה לבדו וכשנעקרו כן בשעת שחיטה ה"ל נבלה. והטעם שלו שייך גם כאן ביתר שאת):