סימן קכח

א

מכתבו הט' הגיעני יום ג' ט' שבט ועדיין לא ראיתי היום את הדאקטער ר"י לחקור מעמו. אך בשבוע העבר דברתי עמו מעצמי מזה. והנני להודיעו את אשר אמר לי שהדם היוצא מן האם יוצא מגידים גדולים שבאם. והגידים יש להם פיות קטנים ובעת הזלת הדם נפתחים ויוצא הדם מהגידים להאם ומפי האם יוצא לפרוזדור הנק' בלשונם שיי"ד ובלשון הרמב"ם צואר הרחם. אבל בעת שאין דם יוצא ממנה דהיינו בלא עת נדתה אזי הדם כנוס בתוך הגידים אבל בהאם עצמה אין נמצא אז דם כלל. עוד אמר לי שגיד אחד ישנו בצואר הרחם שממנו ג"כ יוכל לצאת דם כמו הדם היוצא מן הגידים שבאם. עוד אמר לי שביצים של אשה הנק' בלשון הרמב"ם לול אינן בצואר הרחם כמ"ש הרמב"ם אלא בתוכיות הרחם דהיינו בהחדר הנק' אם ממש. אלו דבריו. ולכאורה דבריו תמוהים שהם נגד הגמ' שהלול פתוח מן העליי' לפרוזדור אלא שאם כדבריו כן הוא י"ל דלול שבגמ' אינו הביצים כמ"ש הרמב"ם אלא זהו הגיד הנ"ל שבצואר הרחם. וכה"ג מצאתי בתשובת הגאון הדאקטער מוהרר"ל ממענץ בשב"י סי' מ"ז דס"ז ע"ד כתב וז"ל מבואר בחכמת הניתוח שכל הדמים והליחות היוצאים מהגוף דרך האם באים דרך שני מיני גידים הצומחים משארי גידים הפנימים שבגוף ונאחזים בהאם הלא המה הגידים היורדים לחדר ומקור שבאם. והגידים הנתפשים בצואר הרחם כולו גם מהלול ולחוץ. וקרובים דבריהם לדברי חכמים ז"ל שדם העלי' ודאי טהור שבא מהגוף דרך גידי צואר הרחם ודם שבפרוזדור דאיכא למימר שבא מהגוף דרך הגידים הנכנסים לתוכו. וגם אפשר שבא מן העליה מ"מ ודאי טמא שחזקתו מן המקור עכ"ל העתקתיו כי כמדומה לי שאין תשו' הנ"ל אצלו. ומלשונו נראה שלדברי הרופאים י"ל שדם העלי' היינו דם היוצא מהגוף דרך גידי צואר הרחם. אך הוא עצמו ס"ל דזהו לחוד ועלי' לחוד. ויהיו דברי ר' ישעיה כהרופאים הנ"ל. ואין מזה נפקותא לדינא. אף את"ל שהאמת כדבריו. אלא שלפע"ד דברי הרמב"ם נאמנים יותר אף גם בחכמת הניתוח. אך במ"ש שבאם אין דם בלא עת נדתה לכאורה דבריו מוכרחים דאל"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו לתלות במכה שבמקור ג"כ כיון שע"כ נפתח המקור להוציא דם המכה א"כ מסתמא יוצא ממנו ג"כ דמי נדה כיון שלעולם נמצא שם דם. ועוד דאל"כ היכא משכחת לה ששאר משקה הבא מהמקור טהורה כדתנן סוף פ' כל היד כיון שהמקור מלא דם למה לא יצא ממנו דם ג"כ. וגם האיך פסק הרמב"ם דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. מיהו בסה"ת סי' צ"ז ובשאלתות פ' תזריע כתב דלא מיפתח כ"כ כו' א"כ י"ל שהדם בתחתיתו. וצ"ע. ובמדרש פ' תזריע הגי' אם. אך בילקוט הגי' אום וכן הוא בערוך ערך אם. א"כ לכאורה היה מקום לומר דהאום לאו היינו האם אלא הגידים שבאם. אך זה דוחק. גם במ"ש רז"ל אשה חמת כו' ופיה מלא דם משמע כפשוטו. ומ"ש מר דהיינו בשעת העיבור לולי דברי מר הייתי אומר דלא משמע כן ממ"ש תחלה אמר ר"מ כו'. כל ט"ח הקב"ה מסלקו למעלה מדדיה ועושה אותו חלב. א"כ מ"ש אח"כ אום של אשה מלא דם. צ"ל דהיינו קודם העיבור. ובמדרש יש הפסק רב בין מאמר דר"מ לההיא דאם של אשה כו'. אך בילקוט איוב יו"ד סמוכים הם ממש. ומ"מ לענ"ד נראה ג"כ כמ"ש מר דלאו מילתא פסיקתא היא שיש דם במקור אלא שקרוב בעיני שלפני וסתה זמן מה מתכנס הדם מעט מעט ובהתכנס הרבה מהם יוצא מהרחם ונפתח פי האם וכענין מי רגלים כו' וכן נ"ל מלשון אאזמו"ר במה"ב במ"ש שעכשיו נולדו ונגמרו בהרגשה זו כו'. ומ"ש מר שמהרא"ש משמע כמה"ב. לענ"ד י"ל דמ"ש הרא"ש כגון שהכניסה שפופרת עד המקור אין רצונו לומר כמ"ש מע"ל דכיון שהכניסה שם ממילא הדם יוצא אלא ר"ל דלא תקשי למה פסק ר"ז דרואה דם בשפופרת טהורה ת"ל דכבר נטמאת האשה בעוד שהדם בביה"ח טרם הכנסו בשפופרת. ומשו"ה כתב דהכניסה השפופרת עד המקור ומשם יצא הדם בשפופרת ולא היה בביה"ח תחלה. ואעפ"י דלפ"ז לא הוצרך לומר עד המקור ממש אלא עד בין השיניים י"ל דפורתא לא דק. א"נ י"ל דאורחא דמלתא קתני דאם היה הדם יורד מן המקור בפרוזדור על בשרה ממש למעלה מבין השיניים ובבין השיניים אלא שמשם ולמטה היה נכנס בשפופרת אזי א"א לצמצם שלא הי' משהו מן הדם כחרדל או פחות מכן מתפשט על בשרה מבין השיניים ולמטה וה"ה נטמאת מחמתו ולא היה השפופרת מועילה. משום הכי כתב שהכניסתו עד המקור ושופך מפי הרחם בשפופרת. אבל עכ"פ אין כדאי מזה להוכיח דהמקור מלא דם תמיד: