הנהגות ומיני זהירות בימי הפסח - מצה שרויה - וחלוטה - ב

<body> <span id="Label1"> <div class=breadcrumbs> <a target=_parent href=http://www.chabadlibrary.org/index.htm>דף הבית</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/index.htm">אוצר החסידים</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/otzar/index.htm">אוצר מנהגי חב"ד</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/otzar/3/index.htm">הנהגות ומיני זהירות בימי הפסח</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/otzar/3/2/index.htm">מצה שרויה - וחלוטה</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/otzar/3/2/2.htm">ב</a> </div> <table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr> <td width=10% style="text-align:right"><a title='press > for next page' id=gonext href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/otzar/3/2/3.htm><<</a></td> </tr></table> <p class=bodytext><div class=parent_heading>מצה שרויה - וחלוטה</div></p> <p class=bodytext><div class=pageno>ב</div></p> <p class=bodytext><b>[א]</b></p> <p class=bodytext>נזהרין ביותר ממצה שרויה, ולכן המצות שעל השולחן מכוסות, שמא תיפול עליהם טיפת מים. וכן שלא יפול מפירורי ה"שמורה" במים או במרק. קודם ששופכין מים, או משקין שמים מעורבים בהם, לכוס או לקערה, בודקין שלא יהיו בכלי פירורי מצה. למים אמצעים ואחרונים אין להעביר ידיו על שפתיו <b>(ס' המנהגים. הגש"פ פיסקא 'שלחן עורך'- ושם: נזהרין ביותר ממצה שרויה, ראה שו"ת אדמו"ר הזקן סי' ו [נעתק להלן], וראה שערי-תשובה סוף סי' תס <a name="_ftnref_7" href="#_ftn_7" class='ftnref' onmouseover="showComment(event,'_dyn_ftn_7')">1</a>).</p> <p class=bodytext></b><b>[ב]</b></p> <p class=bodytext>וזו תמצית דבריו של אדמו"ר הזקן בשו"ת (סי' ו): אודות איסור בישול מצה שנתפררה, באמת כי גם שאינו איסור גמור וברור מדינא, מכל-מקום המחמיר תבוא עליו ברכה, ואינו מן המתמיהין לאמר כי היא חומרא בלא טעם, אלא טעמא רבא איכא במילתא ליזהר מחשש איסור דאורייתא לפי דעת סמ"ק ורבינו ירוחם.. בקמח שנקלה דחיישינן שמא לא בשול שפיר. והנה עינינו רואות בהרבה מצות שיש עליהם מעט קמח אחר אפייה, וזה בא מחמת שהיתה עיסה קשה ולא נילושה יפה יפה.. כיון שעינינו רואות מצות הרבה שמצוי בהם קמח מעט נראה לעין אחר האפייה, אי-אפשר להכחיש החוש. ומה שלא הזכירו זה הפוסקים, היינו משום שזה אינו מצוי כלל אלא בעיסה קשה שלא נילושה יפה, ובדורות הראשונים היו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שהיה נילוש יפה, עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים למהר מאוד מאוד בלישה, ואין לשין יפה יפה, ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה, <a name="_ftnref_8" href="#_ftn_8" class='ftnref' onmouseover="showComment(event,'_dyn_ftn_8')">2</a> כנראה בחוש למדקדקים באמת. והנה משהו קמח בעין שעל פני המצה למעלה, שמתחמץ במרק כשמפררים את המצה לתוך המרק כנהוג בשבת, יש בזה חשש איסור דאורייתא.. אבל במצה טחונה שעושים ממנה עיגולים ["קניידלאך"] יש לדון בזה דין תערובות..</p> <p class=bodytext>מחלוקת הפוסקים.. ומכל-מקום אין למחות בהמון עם המקילים, כיון שיש להם על מה שיסמוכו.. אבל לפי מ"ש האריז"ל להחמיר כל החומרות בפסח, פשיטא שיש להחמיר <a name="_ftnref_9" href="#_ftn_9" class='ftnref' onmouseover="showComment(event,'_dyn_ftn_9')">3</a>.. ובמי פירות פשיטא דאין להחמיר כלל כל הפסח.</p> <p class=bodytext><b>[ג]</b></p> <p class=bodytext>במנהגי ליובאוויטש, שה"שמורה" המונחת על השלחן בשעת האכילה תהא מכוסה, מחשש "שרויה" - שלא תיפול עליה טיפת מים או מרק, ולא יפול פירור מה"שמורה" לתוך היין או המרק. הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] לא היה אוכל את ה"שמורה" עם דגים או בשר, מחשש "שרויה", אלא רק עם יין. בשנים הקודמות נהג לשתות סוג מסויים של יין חזק. ובכל השנים השתמש רק ביין ללא סוכר (ס' השיחות ה'ש"ת, עמ' 37. וראה להלן בדבר ההימנעות משימוש בסוכר).</p> <p class=bodytext>ראה בדברי אדמו"ר הזקן (בסוף הקטע הקודם), שאין להחמיר במי פירות. כאן מצינו שאדמו"ר מוהרש"ב אכל "שמורה" עם יין, ולהלן (אות ו), שגם עם חלב שמור. וראה בהגדת צאנז (עמ' רטו) ובס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' קלה).</p> <p class=bodytext><b>[ד]</b></p> <p class=bodytext>וכן הוא ב'רשימות' אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 21), אודות הנהגות אדמו"ר מוהריי"צ בימי הפסח תרצ"א בריגא: המצות שלו - בעת האכילה - מכוסים תמיד במפה. מרק כמעט שאינו אוכל.</p> <p class=bodytext><b>[ה]</b></p> <p class=bodytext>כך מצינו גם במנהגי-מהריי"ו (אות שעה-שעו), שדקדק שלא תהיה מצה מגולה על השולחן, והחזיקו המצות תחת המפה. ובס' ערכי-יהושע (אות קט), שאכל את המצות מתחת למפה כדי שלא יתלחלחו ממשקין. וגם בהגדת לעלוב (עמ' כד), שלא הניחו את המצות [מגולות] על השולחן מחשש "שרויה", אלא בכיס מיוחד. וכן בהגדת סקווירא (עמ' יז), בהגדת ראפשיץ (אות מד), בהגדת בעלז (עמ' כ), בס' מאיר-החיים (עמ' קצח) ומנהג באבוב. בהגדת בית-אהרן דקרלין (עמ' קסח), שאצל ה"בית אהרן" לא היתה המצה מונחת על השולחן, אלא היה מרים מעט את שולי המפה, ובתוך מגירת השולחן היתה שקית של מצה. והיה מנגב את פיו אחר כל אכילת מצה, ורק אז היה טועם מהמרק. ואצל הרה"ק ר"א אלימלך מקרלין היו המצות מונחות על שולחן מיוחד לידו. וראה עוד בהגדת צאנז (עמ' רטו), על חצרות צדיקים המקפידים שלא יהיו פירורים על השולחן ושלא תהיינה המצות מגולות, ואחרים שלא הקפידו כל-כך. וראה ס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' קלה).</p> <p class=bodytext><b>[ו]</b></p> <p class=bodytext>הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] היה מדקדק מאוד בענין "שרויה", כידוע שלא היה אוכל "שמורה" אלא רק עם "שמורה-מילך" [=חלב ששמרוהו גם מתערובת מים] או - יין (בלי חשש תערובת מים), על-כן מפני חשש אפשר "שמורה" על שפתו, לא היה שם מים-אחרונים על שפתיו <b>(ס' השיחות תש"ג, עמ' 64)</b></p> <p class=bodytext><b>[ז]</b></p> <p class=bodytext>כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע.. אכל בכף ולא במזלג. אחר כל לקיחה אל פיו היה קונחה. לא היה בפיו עוד איזה מאכל בבת-אחת עם ה"שמורה", לבד יין, שבו היה מרכך את ה"שמורה" <b>('רשימות' אדמו"ר זי"ע, ממה ששמע בריגא מאדמו"ר מוהריי"צ בימי הפסח תרצ"ב)</b></p> <p class=bodytext> אדמו"ר מוהרש"ב לא היה משתמש במזלג לאכילה בחג-הפסח, בגלל הקושי לנקות בין שיני המזלג. היו שנים שהשתמש בכף בלבד בשעת האכילה, והיתה מגבת מונחת על כתפו, ואחרי כל פעם שהכניס את הכף לפיו, היה מנגבה במגבת. אדמו"ר מוהריי"צ היה משתמש במזלג בפסח <b>(המלך-במסיבו, ב, עמ' קיב. אודות הנהגתו של אדמו"ר מוהריי"צ - ראה גם שם בעמ' קכז-קכח, ובקטע הבא. את הנהגותיו הנ"ל של אדמו"ר מוהרש"ב, הזכיר כ"ק אדמו"ר זי"ע גם בשיחת אחש"פ תשי"ב, אות ט).</p> <p class=bodytext></b><b>[ח]</b></p> <p class=bodytext>וב'רשימות' כ"ק אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 21), אודות ההנהגות בימי הפסח תרצ"א בריגא: כל הפסח אוכל - מו"ח כ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ]</p> <p class=bodytext>שליט"א - רק בכף ולא במזלג [וניכר שם שהוא מחשש "שרויה"].</p> <p class=bodytext><b>[ט]</b></p> <p class=bodytext>כ"ק אדמו"ר זי"ע היה משתמש במזלג, ואוחזו ביד ימינו בלבד. <a name="_ftnref_10" href="#_ftn_10" class='ftnref' onmouseover="showComment(event,'_dyn_ftn_10')">4</a></p> <p class=bodytext>והיה נועץ את המזלג במאכל. ודלא כהאומרים שרק היה מרים בו את המאכל ללא נעיצה.</p> <p class=bodytext>ולהעיר מהאמור בשיחת חגה"ס תש"י (ס' המאמרים תשי"א, עמ' 93), שהחסידים הראשונים לא אכלו במזלג בכולא שתא (אך מצינו שאדמו"ר מוהרש"ב אכל במזלג, כדלהלן במנהגי ל"ג בעומר אות נה, וכן אדמו"ר מוהריי"צ השתמש לאכילתו במזלג באחרון-של-פסח, כדלהלן עמ' רכד אות ו).</p> <p class=bodytext><b>[י]</b></p> <p class=bodytext>כל ימי הפסח היה [מוהרש"ב] נזהר מאוד מאוד מ"שרויה", עד כדי כך שכשהיה אוכל מרק היה בולע מקודם את המצה ואחר-כך את המרק.</p> <p class=bodytext>ובכל פעם שהוציא את הכף מן הפה היה מקנח אותה <b>('ליובאוויטש וחייליה', עמ' 57-56)</b></p> <p class=bodytext><b>[יא]</b></p> <p class=bodytext>אדמו"ר מוהריי"צ לא היה אוכל מצה עם התבשילין, כי אם כל אחד בפני עצמו, היינו מתחילה אכל המצה בלי תבשילין, ואחר-כך התבשילין בלי מצה <N0 (רשימות-דברים, א, עמ' קפו - ממה שראה בסעודות הימים האחרונים דחגה"פ תרפ"ג. וראה עוד שם, שאחר אכילת הדגים הגישו לו כלי עם מים וספל, ושפשף פיו ורחץ ידיו במים).</p> <p class=bodytext><b>[יב]</b></p> <p class=bodytext>אדמו"ר מוהריי"צ אכל מצה קודם המאכל או אחריו, אבל לא יחד עמו. ובין הדגים ומרק הבשר שתה, ואחר-כך אכל מצה <b>(רשימות הרה"ח רמ"ז גרינגלאס שי' בשם הרה"ח ר"י חיטריק שי')</b></p> <p class=bodytext><b>[יג]</b></p> <p class=bodytext>מכ"ק אדמו"ר זי"ע ראינו, שנמנע מלאכול מאכל שאמרו עליו בטעות שהוא "קניידלאך". <a name="_ftnref_11" href="#_ftn_11" class='ftnref' onmouseover="showComment(event,'_dyn_ftn_11')">5</a>.</p> <p class=bodytext>בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רמג) הביא, שבשעת אפיית המצות אמרו - שלא כדין - על מצה מסויימת שהיא חמץ, ואמר המהר"ם שיק: באיזה מקום נמצא דין זה דאז המצה "חמצדיג"? אבל סיים, יען שאמרו שהוא חמץ יסלקו עתה מהשולחן ויגררו המקום.</p> <p class=bodytext><b>[יד]</b></p> <p class=bodytext>מעשה באחד מבחורי הישיבות שנתקרב לחסידות חב"ד, וכתב לכ"ק אדמו"ר זי"ע כי בקושי הצליח לפעול בבית אביו שיאכלו מצות מאפה-יד, ושאל אם עליו להתאמץ לפעול עליהם גם בענין זהירות מ"שרויה" ובישוליה. והיתה תשובתו: "כל-שכן וקל-וחומר" <b>(שמעתי מפי בעל המעשה. וצ"ע האם הכוונה שענין ה"שרויה" חמור יותר ממצת מכונה, או שמא כל-שכן וקל-וחומר שיש להשתדל בענין זה כי בנקל יותר לפעול).</p> <p class=bodytext></b><b>[טו]</b></p> <p class=bodytext>וכך היה דרכם של רבותינו במעזריטש, שהיו נזהרים מלאכול מאכלי מצה טחונה "קניידלעך" וכדומה, והיו אופים מצה מגריקע [=כוסמת] וכותשים לעשות מהם "קניידלעך" ו"חרמזיל", אך היו שומרים אותם כדרך שהם שומרים אפיית מצה מחמשת מיני קמח <b>(תשובת הגרי"א מוויטעפסק, קובץ יגדיל-תורה נ.י. גל' יב, עמ' י)</b>.</p> <p class=bodytext><b>[טז]</b></p> <p class=bodytext>בפסח היה [הרה"ק רמ"מ מוויטעבסק] מחמיר כל-כך על "שרויה", עד שפעם אחת היתה כלתו.. קשה לה הלעיסה ממצות, ושאלה אם אפשר לה שתרכך מצה, לא עם מים, רק שתטרוף ביצה על המצה לרככה על האש. ואמר שמרשה לה, אך לא בבית שלי רק אצל שכן, ותאכל שם המצה גם-כן. ואמר שחומרא של הרמב"ם [אולי צ"ל: המגיד] אי-אפשר לו להקל. כי הבעש"ט לא נהג עדיין בחומרא זו, רק המגיד [ממעזריטש] ז"ל <b>(כתבי ר' יאשע שו"ב, עמ' נד)</b>.</p> <p class=bodytext><b>[יז]</b></p> <p class=bodytext>ראה גם בהגדה-שלמה עמ' 159 (ובס' ויגד-משה עמ' רכח) מהראב"ן. ולא רק החסידים מקפידים בזהירות זו: ראה גם במנהגי מהר"ם א"ש זכרון-יהודה (ל, א), שלא אכל מצה מבושלת ושרויה. הגר"א אכל שרויה ו"קניידלאך", אבל ה"חפץ חיים" לא אכל מצה "שרויה" (ס' "הגאון החסיד מוילנא", עמ' קב. שנט). ובס' בית-ישראל השלם - מנהגי מאטרסדארף (עמ' צט), שמוהר"י אסאד אכל "קניידלאך", אבל 'אאמו"ר' לא אכל "שרויה". וראה בקובץ תפארת-ישראל רוז'ין (גל' כט עמ' 20-13) ובס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רנג-רנה). וראה עוד בדברי הר"ר לוי"צ היילפרין, "בענין מצה שרויה", קובץ יגדיל-תורה ירושלים, גל' יד (עמ' 89-85).</p> <p class=bodytext>עוד בענין אכילת "שרויה", ראה להלן במנהגי אחרון-של-פסח.</p> <hr width=33% align=right> <div class=haoros><div class='ftndiv' id=_dyn_ftn_7> <p class='ftntext'> <a name="_ftn_7" href="#_ftnref_7" class='ftn'>1</a>) וזה לשונו בקיצור:..רק שיש אנשי מעשה שמחמירין על עצמם, ואין אוכלים שום מצה שרויה או מבושלת במים, שחוששין שמא נשאר בה מעט קמח שלא נילוש ויתחמץ עכשיו על-ידי השרייה או הבישול.. ועכ"פ נראה דאף המחמיר מהאי טעמא, אין צריך להחמיר שלא לטבל מצה אפויה, במים או במשקה אם נותן מיד לתוך פיו, דפשיטא דאין בה שיעור להחמיץ כלל.. והרבה מקילין בכל ענין, וסבירא להו שאין לחוש לזה.. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. וגם נראה שהתחלת חומר זה יצא ממה שהיו נוהגין מקדם לעשות על פסח מצות עבות הרבה, אף שלא היה כשיעור טפח מכל מקום היו עבות הרבה, ומהם היו עושים הקמח לפסח על-ידי גרירה.. והוא מילתא דשכיחא טובה שימצאו מהם מה שלא נאפה יפה באמצע כפי הצורך, וגם על-ידי שהעוזרים בעריכה אין הידים עסקניות כל-כך בעיסה שבקל גומרים מלאכתם שוהים לפעמים כמה מצות על השלחן בלא עסק טרם נתינה לתנור כידוע, ולכן החלו אנשים יראי ה' לפרוש מלאכול מה שנעשו מקמח מצה אפויה.. אבל האידנא איתכשר דרא, ורובא דאינשי אין אופין מצות עבות כלל, רק רקיקים דקים.. ואזדו להו החששות הללו, אם לא ניחוש להו שמא נשאר קמח בשעת לישה בתוך העיסה, לזה לא חשו מטעמא דכתיבנא. ואף לפי החשש שמא נשאר קמח מעט בשעת לישה, נראה דטפי יש להקל במצה כתושה וטחונה עד אשר דק, ממצה שרויה או מבושלת במים כמות שהוא.. ומכל-מקום הרוצה לקדש עצמו במותר לו, שלא לאכול מצה שרויה או מבושלת אפילו טחונה וכתושה, אין מזניחין אותו.. ואין בזה לא משום יוהרא ולא משום מחלוקת ולא משום לא תתגודדו.. וממה דכתיבנא מבואר, דבין המחמירין ובין המקילין, אלו ואלו עושים כוונים לשמים. אלו דעתם לפרוש משימצא דשימצא חימצא ובר חימצא, בכדי להזהר מחמץ כל שהוא בכל חומר האפשר. ואלו משום מניעת שמחת יו"ט שלא ערב להם לחם מצה חריבה.. ויש שמחמירין ביותר, שאין אוכלים מצה כלל אחר ליל הראשון, רק אוכלים למעדנים מיני תבשילים. והרבה נמנעים לעשות כן, משום שמחת יו"ט, כי פתא סעדא דלבא. ועל אלו ועל אלו שלבם לשמים קורא אני ועמך כולם צדיקים. </p> </div> <div class='ftndiv' id=_dyn_ftn_8> <p class='ftntext'> <a name="_ftn_8" href="#_ftnref_8" class='ftn'>2</a>) כלומר, שהזהירות והזריזות באפיית המצה מביאה לכך שנשאר מעט קמח בשעת הלישה, ולכן חוששים ל"שרויה". וראה בדבריו של הג"ר מרדכי עפשטיין בנו של הגרא"ל בעל ה'פרדס' (מעשה רב החדש, ב"ב תש"מ, עמ' נא): תמה אני על אותם החסידים שאינם אוכלים מצה, רק כזית בלילה ראשונה, ושוב אינם אוכלים כל חג המצות רק בשר ודגים, שכמעט יצא שכרן בהפסדן, לעבור על חיוב הנ"ל של רוב הפוסקים, מחמת חשש מיעוטא דמיעוטא שמא יש חשש חימוץ. ובפרט בדור הזה שאכשר דרא בענין לישה ואפייה שמחמירים הרבה מה שלא היה מקדם.. ודי כתבתי שלא לאכול תבשיל של מצה [דהיינו "שרויה"], ותו לא מידי.. ואף דאדוני אבי הגאון לא אכל, אבל אלו ואלו צדקו יחדיו, כי דכירנא בק"ק היו אופים מצות עבה וכו' אבל בעת הזה ובפרט בקהלתינו וכו'. </p> </div> <div class='ftndiv' id=_dyn_ftn_9> <p class='ftntext'> <a name="_ftn_9" href="#_ftnref_9" class='ftn'>3</a>) כתב בס' חבלים-בנעימים (או"ח סי' יח): אינני מבין כוונתו, דא"כ בכדי כתבו כתבייא כל דיני חמץ, וכמה קולמוסים נשתברו לכתוב את האסור ואת המותר. וגם א"כ הרב ז"ל סותר את עצמו מסימן אחד לחבירו, כי יגיד עליו רעו בסי' ה נשאל על קמח שנפל עליו מים..</p> <p class='ftntext'>והרב ז"ל השיב להיתר נגד דעת מג"א ולא החמיר בחמץ. וגם הלא כל השו"ע שלו מלא כמה הכרעות להיתר, אף שיש פוסקים להחמיר. אך באמת אין צריך לפנים, כי רק במנהג תמידי כמו בסי' ו שאיירי לענין מצה שרויה, כתב דעלינו להתנהג בפסח בכל זהירות דקדוקי המצוה ולהתרחק מכל שימצא ולחוש לדעת המחמירים. אבל אם יקרה איזה שאלה בעובדא פרטית, מזה אין אומר שצריכים להחמיר, ועלינו לראות מ"ש הפוסקים אם לאיסור או להיתר. וגם קאי רק בעובדא בפסח עצמו ולא מה שנעשה קודם הפסח. </p> </div> <div class='ftndiv' id=_dyn_ftn_10> <p class='ftntext'> <a name="_ftn_10" href="#_ftnref_10" class='ftn'>4</a>) האכילה בימין נזכרת בגמ' ברכות (סב, א). ולא נתפרשה הנהגה פשוטה זו כאן, אלא כדי לאפוקי מעדות-שקר שנדפסה ב'התקשרות' (גל' עו עמ' 17). וראה גם בס' המלך-במסיבו (ב, עמ' שה) וב'כפר חב"ד' (גל' 635 עמ' 29). אודות האכילה במזלג נכתב ב'כפר חב"ד' (גל' 694 עמ' 9), שאדמו"ר מוהריי"צ מעולם לא אכל במזלג, אלא רק בכף או בכפית.</p> <p class='ftntext'>ע"כ. וגם שמועה זו מוכחשת מהאמור כאן בפנים (וראה גם בס' המלך-במסיבו, שם). </p> </div> <div class='ftndiv' id=_dyn_ftn_11> <p class='ftntext'> <a name="_ftn_11" href="#_ftnref_11" class='ftn'>5</a>) היה זה בשעת ה"סדר" השני בשנת תשכ"ז, שאחד המשמשים בקודש שאל את המבשלת במטבח "מה בסיר", והיא התלה בו והשיבה "קניידלאך"... הלה נזדרז לספר על כך לרבינו. וכשנודע לו שהטבחית שיטתה בו, הלך שוב ואמר לרבי דברים כהווייתם. כשהגיע תור המרק (שהוגש בקערת הכסף של אדמו"ר הזקן) נטל ממנו הרבי לצלחתו, הפך בו בכף פנים ואחור (כדי שהמסובים יחשבו שהוא אוכל ויאכלו גם הם), אך לא הגיעו לפיו (ביתר פירוט ראה בזכרונותיו של המשמש עצמו, 'כפר חב"ד', 635, עמ' 30-29). </p> </div> <div class='ftndiv' id=_dyn_ftn_7> <p class='ftntext'> <a name="_ftn_7" href="#_ftnref_7" class='ftn'>1</a>) וזה לשונו בקיצור:..רק שיש אנשי מעשה שמחמירין על עצמם, ואין אוכלים שום מצה שרויה או מבושלת במים, שחוששין שמא נשאר בה מעט קמח שלא נילוש ויתחמץ עכשיו על-ידי השרייה או הבישול.. ועכ"פ נראה דאף המחמיר מהאי טעמא, אין צריך להחמיר שלא לטבל מצה אפויה, במים או במשקה אם נותן מיד לתוך פיו, דפשיטא דאין בה שיעור להחמיץ כלל.. והרבה מקילין בכל ענין, וסבירא להו שאין לחוש לזה.. דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. וגם נראה שהתחלת חומר זה יצא ממה שהיו נוהגין מקדם לעשות על פסח מצות עבות הרבה, אף שלא היה כשיעור טפח מכל מקום היו עבות הרבה, ומהם היו עושים הקמח לפסח על-ידי גרירה.. והוא מילתא דשכיחא טובה שימצאו מהם מה שלא נאפה יפה באמצע כפי הצורך, וגם על-ידי שהעוזרים בעריכה אין הידים עסקניות כל-כך בעיסה שבקל גומרים מלאכתם שוהים לפעמים כמה מצות על השלחן בלא עסק טרם נתינה לתנור כידוע, ולכן החלו אנשים יראי ה' לפרוש מלאכול מה שנעשו מקמח מצה אפויה.. אבל האידנא איתכשר דרא, ורובא דאינשי אין אופין מצות עבות כלל, רק רקיקים דקים.. ואזדו להו החששות הללו, אם לא ניחוש להו שמא נשאר קמח בשעת לישה בתוך העיסה, לזה לא חשו מטעמא דכתיבנא. ואף לפי החשש שמא נשאר קמח מעט בשעת לישה, נראה דטפי יש להקל במצה כתושה וטחונה עד אשר דק, ממצה שרויה או מבושלת במים כמות שהוא.. ומכל-מקום הרוצה לקדש עצמו במותר לו, שלא לאכול מצה שרויה או מבושלת אפילו טחונה וכתושה, אין מזניחין אותו.. ואין בזה לא משום יוהרא ולא משום מחלוקת ולא משום לא תתגודדו.. וממה דכתיבנא מבואר, דבין המחמירין ובין המקילין, אלו ואלו עושים כוונים לשמים. אלו דעתם לפרוש משימצא דשימצא חימצא ובר חימצא, בכדי להזהר מחמץ כל שהוא בכל חומר האפשר. ואלו משום מניעת שמחת יו"ט שלא ערב להם לחם מצה חריבה.. ויש שמחמירין ביותר, שאין אוכלים מצה כלל אחר ליל הראשון, רק אוכלים למעדנים מיני תבשילים. והרבה נמנעים לעשות כן, משום שמחת יו"ט, כי פתא סעדא דלבא. ועל אלו ועל אלו שלבם לשמים קורא אני ועמך כולם צדיקים. </p> </div> <div class='ftndiv' id=_dyn_ftn_8> <p class='ftntext'> <a name="_ftn_8" href="#_ftnref_8" class='ftn'>2</a>) כלומר, שהזהירות והזריזות באפיית המצה מביאה לכך שנשאר מעט קמח בשעת הלישה, ולכן חוששים ל"שרויה". וראה בדבריו של הג"ר מרדכי עפשטיין בנו של הגרא"ל בעל ה'פרדס' (מעשה רב החדש, ב"ב תש"מ, עמ' נא): תמה אני על אותם החסידים שאינם אוכלים מצה, רק כזית בלילה ראשונה, ושוב אינם אוכלים כל חג המצות רק בשר ודגים, שכמעט יצא שכרן בהפסדן, לעבור על חיוב הנ"ל של רוב הפוסקים, מחמת חשש מיעוטא דמיעוטא שמא יש חשש חימוץ. ובפרט בדור הזה שאכשר דרא בענין לישה ואפייה שמחמירים הרבה מה שלא היה מקדם.. ודי כתבתי שלא לאכול תבשיל של מצה [דהיינו "שרויה"], ותו לא מידי.. ואף דאדוני אבי הגאון לא אכל, אבל אלו ואלו צדקו יחדיו, כי דכירנא בק"ק היו אופים מצות עבה וכו' אבל בעת הזה ובפרט בקהלתינו וכו'. </p> </div> <div class='ftndiv' id=_dyn_ftn_9> <p class='ftntext'> <a name="_ftn_9" href="#_ftnref_9" class='ftn'>3</a>) כתב בס' חבלים-בנעימים (או"ח סי' יח): אינני מבין כוונתו, דא"כ בכדי כתבו כתבייא כל דיני חמץ, וכמה קולמוסים נשתברו לכתוב את האסור ואת המותר. וגם א"כ הרב ז"ל סותר את עצמו מסימן אחד לחבירו, כי יגיד עליו רעו בסי' ה נשאל על קמח שנפל עליו מים..</p> <p class='ftntext'>והרב ז"ל השיב להיתר נגד דעת מג"א ולא החמיר בחמץ. וגם הלא כל השו"ע שלו מלא כמה הכרעות להיתר, אף שיש פוסקים להחמיר. אך באמת אין צריך לפנים, כי רק במנהג תמידי כמו בסי' ו שאיירי לענין מצה שרויה, כתב דעלינו להתנהג בפסח בכל זהירות דקדוקי המצוה ולהתרחק מכל שימצא ולחוש לדעת המחמירים. אבל אם יקרה איזה שאלה בעובדא פרטית, מזה אין אומר שצריכים להחמיר, ועלינו לראות מ"ש הפוסקים אם לאיסור או להיתר. וגם קאי רק בעובדא בפסח עצמו ולא מה שנעשה קודם הפסח. </p> </div> <div class='ftndiv' id=_dyn_ftn_10> <p class='ftntext'> <a name="_ftn_10" href="#_ftnref_10" class='ftn'>4</a>) האכילה בימין נזכרת בגמ' ברכות (סב, א). ולא נתפרשה הנהגה פשוטה זו כאן, אלא כדי לאפוקי מעדות-שקר שנדפסה ב'התקשרות' (גל' עו עמ' 17). וראה גם בס' המלך-במסיבו (ב, עמ' שה) וב'כפר חב"ד' (גל' 635 עמ' 29). אודות האכילה במזלג נכתב ב'כפר חב"ד' (גל' 694 עמ' 9), שאדמו"ר מוהריי"צ מעולם לא אכל במזלג, אלא רק בכף או בכפית.</p> <p class='ftntext'>ע"כ. וגם שמועה זו מוכחשת מהאמור כאן בפנים (וראה גם בס' המלך-במסיבו, שם). </p> </div> <div class='ftndiv' id=_dyn_ftn_11> <p class='ftntext'> <a name="_ftn_11" href="#_ftnref_11" class='ftn'>5</a>) היה זה בשעת ה"סדר" השני בשנת תשכ"ז, שאחד המשמשים בקודש שאל את המבשלת במטבח "מה בסיר", והיא התלה בו והשיבה "קניידלאך"... הלה נזדרז לספר על כך לרבינו. וכשנודע לו שהטבחית שיטתה בו, הלך שוב ואמר לרבי דברים כהווייתם. כשהגיע תור המרק (שהוגש בקערת הכסף של אדמו"ר הזקן) נטל ממנו הרבי לצלחתו, הפך בו בכף פנים ואחור (כדי שהמסובים יחשבו שהוא אוכל ויאכלו גם הם), אך לא הגיעו לפיו (ביתר פירוט ראה בזכרונותיו של המשמש עצמו, 'כפר חב"ד', 635, עמ' 30-29). </p> </div> </div><table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr> <td width=10% style="text-align:right"><a title='press > for next page' id=gonext href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/otzar/3/2/3.htm><<</a></td> </tr></table> </span> </body>