תענית בה"ב
לד
[א]
נהגו במדינות אלו להתענות שני וחמישי ושני אחר פסח.. נוהגין להמתין להתענות אחר הפסח עד שיצא כל חודש ניסן.. נוהגין לברך כל מי שיתענה בה"ב, אחר קריאת-התורה בשבת שלפני בה"ב.. (שו"ע אדמו"ר תצב, א-ג)
[ב]
בזמן אדמו"ר הצמח-צדק נהגו רוב החסידים להתענות בה"ב (ראה לקוטי-דבורים, עמ' 1046. ועוד שם בעמ' תקכ, ובס' השיחות תש"א עמ' 58)
[ג]
בימינו, רוב בני-ישראל - ובעיקר בחוגי החסידים - אינם מתענים בה"ב, וגם אין מכריזים ומברכים ביום השבת שלפני התענית. וי"ל שזהו מצד העילוי והקירבה לזמן הגאולה, אשר מתמעט הצורך בתעניות, וגם הוא מעין העתיד-לבוא ש"כל הצומות האלו עתידים ליבטל.. להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה" כדברי הרמב"ם בסוף הל' תעניות.
אך אלו המתענים בה"ב, תבוא עליהם ברכה, וצריכים להמשיך במנהגם הטוב. ועם זאת, אלו שאינם מתענים, גם אצלם לא חסר ענין ה"ימי רצון" של ימי התענית, אלא שהוא בקו הטוב והשמחה בגלוי (על-פי שיחות ימי בה"ב תשמ"ח. ס' ההתוועדויות, ג, עמ' 260-257)
[ד]
כ"ק אדמו"ר זי"ע עצמו נהג להתענות בה"ב. והיה מתפלל תפילת ערבית בשעה מוקדמת מהרגיל, במנין מצומצם ליד חדרו.
וראה בס' נטעי-גבריאל (ג, עמ' קפג-קפד) אודות התמעטות המתענים מפני חלישות הדור, ויחידי סגולה המתענים, ובהם: הרה"ק ר"א מטשכנוב, צדיקי בית ויז'ניץ וטשרנוביל (וראה עוד בסעיף הבא). ועוד שם (בעמ' קצב), שיש נוהגים לערוך "מי שברך" אף שרוב הקהל אינם מתענים. ומנהגנו, כנ"ל, שאין עורכים "מי שברך" זה כלל.