שארית יהודה - שו"ת אבן העזר - סימן ב

<body> <span id="Label1"> <div class=breadcrumbs> <a target=_parent href=http://www.chabadlibrary.org/index.htm>דף הבית</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/index.htm">אוצר החסידים</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/index.htm">שארית יהודה</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/10/index.htm">שו"ת אבן העזר</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/10/2.htm">סימן ב</a> </div> <table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr> <td width=10% style="text-align:right"><a title='press > for next page' id=gonext href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/10/3.htm><<</a></td> <td width=10% style="text-align:left"><a title='press < for prev page' id=goprev href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/10/1.htm>>></a></td> </tr></table> <p class=bodytext><div class=pageno>סימן ב</div></p> <p class=bodytext>ב (לסי' י"ג סעי' י"א) ע"ד אשה שחלבה ארסי שילדה אחר מיתת בעלה שנתנה בנה למינקת אם מותרת להנשא תוך כ"ד חדש כבר יצא בהיתר כמפורסם וכמבואר בתשו' ח"צ סי' ס"ד ס"ה ס"ו שהסכימו בהיתר זה כמה גאונים וגדולי חקרי לב שהיו גם קודם לזמנו לפי שדומה ממש לאשה שיש לה צימוק דדים שהתיר הרא"ש וסיעתו בפ' (אע"פ ד' ס' ע"ב סי' כ' ובתשו' כלל נ"ג סי' ג') ע"פ דעת הגאונים שבסמ"ג דבפסק חלבה בחיי בעלה ג"ח שוב אינה נקראת מינקת חבירו וה"ה בצימוק דדים ובצימוק דדים אין לחלק בין אם ילדה בחיי בעלה או לאחר מיתה כמבואר בדבריהם ודבריהם א"צ חיזוק ממני. אך אין מדרש בלא חידוש האמנם מי אנכי כו' אך תורה היא כו' ובאתי להתלמד בדבריהם שמדברי הח"צ משמע דילדה אחר מיתה גריעא טפי מילדה בחיי בעלה דמש"ה כתבו הגאונים שבסמ"ג בפסק חלבה אלא דהוכיח מלשון הרא"ש וסיעתו דבפסק חלבה נקטו בחיי בעלה ובצימוק דדים לא הזכירו בחיי הבעל לאשמועי' מכלל דבצימוק דדים אפי' ילדה לאחר מיתה נמי שריא לאינסובי והוכחה זו שלא במישור היא דא"כ אף אנו נאמר דאפילו ילדה בחיי הבעל רק שלא הניקה בחיי הבעל וצמקו דדיה לאחר מיתה נמי שריא לאינסובי מכיון שלא זכרו כלל בחיי הבעל גבי צמוק דדים וזה ודאי אינו כמ"ש כל הפוסקים והרא"ש עצמו בתשו' הנ"ל מכללם וכן בדין דמה לי פסק חלבה סתם או מחמת צימוק דדים וגם מחמת פיסוק החלב נעשה ממילא צימוק דדים כדמשמע מלשון הרא"ש בתשו' שם א"ו האמת הוא כמ"ש מהרמ"פ בתשו' סי' ל' דמ"ש הרא"ש או שפסק חלבה בחיי בעלה האי בחיי בעלה קאי נמי אדלעיל ולא זו אף זו קתני ומכ"ש לגי' הב"י ברא"ש ושכרה לה מינקת כו' שפי' שם דהאי ושכרה קאי נמי אצימוק דדים דלעיל כו' ע"ש וממקומו ג"כ הוא מוכרע דבחיי בעלה מיירי הרא"ש שהרי כתב תחלה והיכא דגמלתו בחיי בעלה כו' ואח"כ כ' ומטעם זה כו' דהיינו שכמו שגמלתו בחיי בעלה מותרת כך ה"ה והוא הטעם באשה שצמקו דדיה וכן הטוש"ע שם סעי' י"א סמכו ענין לו [וכ"כ בהדיא בש"ג פ' אע"פ] וע"כ דבצמקו דדיה בחיי בעלה דוקא הוא די"ל דמותרת מה"ט דגמלתו בחיי בעלה מותרת משא"כ ילדה לאחר מיתה אין להתיר מטעם זה כלל ואין לומר בדעת הח"ץ דה"פ דאף דהרא"ש מיירי בחיי הבעל מ"מ מדלא הזכירו בפי' מכלל דאתא לאשמועי' דס"ל מסברא דאין חילוק בין ילדה בחיי בעלה או לאחר מיתתו ואפי' ילדה אחר מיתת בעלה נמי שרי' דאין זה דרכו של הרא"ש להוציא דין חדש מדעתו מסברא מה שאין לו הכרח כלל מן הגמ' ולהכחיד תחת לשונו מבלי להזכיר בפי' סברא זו דמסתברא ליה הכי ומאיזה טעם מסתברא לי' וגם בהאי דצימוק דדים גופא אפי' בחיי בעלה לא כתב לשון ומסתברא לפי שלא סמך בזה על סברת לבו אלא שכתב ומטעם זה כו' דהיינו לפי שדומה ממש לדין גמלתו בחיי בעלה שהביא לעיל ושם הביא ראיות מן הגמ' לחזק סברתו כדרכו וממ"ש נדחה נמי מ"ש הח"ץ בסי' ס"ו בשם תשו' דב"ש בפי' הרא"ש שחידש דין מדעתו בלי טעם וראי' כלל ואין זה דרך הרא"ש וכמ"ש ובר מן דין אע"ג דקלסי' הח"צ שהיה ידוע ומפורסם בחסידות מ"מ בכאן נלפע"ד אחר בקשת המחילה הראויה לו דשבקי' לחסידותיה שהוציא דברי הרא"ש מפשטן ופי' פי' זר מאד והפי' הפשוט האמיתי בלשון הרא"ש במ"ש ואינה רגילה להניק לעולם ר"ל שלא הניקה מעולם את הולד הזה שלא התחילה להניקו וגם לא סייעה את המינקת אפילו לפרקים ועתים רחוקים ויגיד עליו ריעו לשון הרא"ש בתשוב' ואינה מניקה בשום פנים [וכה"ג הוא לשון הטור] והיינו כמש"ש לעיל מינה לפרש לשון הסמ"ג בשם הגאונים גבי פיסיק חלב שפירשה ממנו לגמרי כו' ע"ש. ובהכי לא צריכנא לדחוקי ולאוקמי דברי הרא"ש שילדה הרבה ולדות ובשביל זה נדחק הח"ץ בלשון לעולם דבג' ולדות סגי אלא שבילדה ולד א' נמי מיתוקמא וא"ש לשון לעולם כפשוטו דהיינו שלא הניקה כלל וכ"נ שהבין מהרמ"פ סי' ל' גם הח"צ עצמו בסי' ס"ד עכצ"ל שהבין כפשוטו דאל"כ לא הוה מוכח מידי מדלא נקטו הרא"ש וסיעתו בחיי הבעל דהא ע"כ האי ואינה רגילה כו' היינו שלא היתה רגילה בחיי הבעל מועיל אף למה שילדה עוד אחר מיתתו א"כ מה יתן ומה יוסיף אף אי הוה נקטו בלשונם בחיי הבעל הוה קאי אמ"ש ואינה רגילה דמשום שצמקו דדיה בחיי הבעל ולא היתה רגילה להניק היא הנותנת להתיר אף בילדה לאחר מיתה א"ו שהוא הבין כפשוטו והדב"ש הוא שחידש מדעתו פי' זה ויחידאה הוא גם שטחיית לשון הרא"ש לא א"ש לפי הבנתו דתרי ענייני קמ"ל דאשה שצמקו דדיה מיירי כפשוטו בחיי בעלה וז"ש ואינה רגילה כו' היא מילתא אחריתי והנה הרא"ש כ' ומטעם זה כו' שלמד מדין גמלתו בחיי בעלה ולא קאי אלא אמילתא קמייתא אבל הא דאינה רגילה כו' לא מטעם זה הוא אלא טעמא אחרינא אית בה שהוחזקה בכך וזהו דבר שאין לו שחר דפסיק' כ"כ ללישנא דהרא"ש בסכינא חריפא וגם הרי הרא"ש כ' מיד אח"ז או שפסק חלבה כו' דשייך נמי לטעמא דלעיל ובודאי קאי נמי למ"ש ומטעם זה כו' ואיך יפסיק באמצע בין הפרקים בדבר שלא כעניינו. גם עיקר סברתו בזה דהוחזקה בכך שלא היתה רגילה להניק בחיי בעלה מחמת צימוק דדים מועיל נמי למה שילדה אפי' אחר מיתת בעלה ושגם הריב"ש בתשו' סי' תס"ג דאסר באשה דעלמא שנתנה בנה למינקת אפילו ילדה לאחר מיתת בעלה ולא היתה רגילה להניק בחיי הבעל כלל מ"מ באשה שיש לה צימוק דדים מודה הוא פלאי לפע"ד אם צימוק דדים מועיל בעצמו אפי' ילדה לאחר מיתת בעלה ל"ל שהוחזקה בכך ואם אינו מועיל בעצמו לא חזיא נמי לאיצטרופי דכיון שבאינה רגילה להניק כלל בחיי בעלה אסר הריב"ש משום לא פלוג ה"נ בצימוק דדים י"ל דאסור משום לא פלוג מכיון שילדה אחר מיתת בעלה לא מהניא לה חזקה שבחיי בעלה כמו דלא מהני חזקה זו לכל אשה דעלמא לפ"ד הריב"ש וסיעתו וכה"ג כ' הריב"ש בסי' י"ג ובסי' תס"ג דאפ' בגרושה מעוברת דאסור משום ל"פ אפי' לא היתה רגילה להניק בעודה תחת בעלה: ואולם בשביל זה אין לדחות מהלכה דעת הח"צ וסיעתו שכבר יצא בהיתר מפי כמה גדולים כמבואר בתשובתו וכל אלו הקושיות הנופלות בדברי הח"ץ ודב"ש כנ"ל הן מדויל ידייהו לפי הכלל מונח ויסוד פשוט הראשון שיסד הח"צ בסי' ס"ד דילדה לאחר מיתה גריעא טפי (וכ"מ בח"מ ס"ק י"ד ובב"ש ס"ק ל"ו) ולזה הוצרך לראיה דלא תימא דהא דהתירו הרא"ש וסיעתו בצימוק דדים הוא בילדה בחיי בעלה דוקא ולא בילדה לאחר מיתה אכן באמת המעיין בתשו' הריב"ש סי' תס"ג יראה לעינים שאף שבילדה בחיי בעלה אפי' נתנה בנה למניקה הוא פשוט בגמרא לאיסור מ"מ בילדה לאחר מיתה רבו הסברות (משום דבגמ' פ"ה דכתובות לא מיירי אלא בילדה בחיי בעלה וכ"מ ברא"ש שם דדייק מדקתני מניקה שמת בעלה כו' אבל בילדה לאחר מיתתו לא אתמר התם דגזרו בה משום מינקת חבירו אלא דבפ"ד דיבמות (ד' מ"ב) אגב גררא דמעוברת אמרי' דסתמא למניקה קיימא ודלמא מיעכר חלבה כו' אפשר דלא גזרו אלא היכא דשייך ה"ט כגון שמניקה בעצמה ולא בנתנה בנה למניקה) ונהי דהוא ז"ל הכריע לאיסור היינו כשיש לה חלב להניק דמ"מ נקראת מינקת חבירו משעת הלידה או אפי' משעת עיבורה (שהיה בחיי בעלה) משום דסתם מעוברת למניקה קיימא ולא בזו שאינה ראוי' (וכנראה שעל תשו' זו תמך הח"צ יסודתו בהררי קדש עם היות שלא הזכירה) ואף דאח"כ מסיק הריב"ש מטעם לא פלוג רבנן היינו במאי דאסרו במניקה בחיי בעלה לא חלקו חכמים ואסרו אפי' בילדה לאחר מיתה אבל בצימוק דדים שאינה נקראת כלל מינקת חבירו גם בילדה בחיי בעלה ק"ו לאחר מיתתו והא דכתבו הגאונים בפסק חלבה בחיי בעלה ק"ו לאחר מיתתו והא דכתבו הגאונים בפסק חלבה בחיי בעלה היינו מפני שהניקתו בחיי בעלה ופסק חלבה דאם פסק חלבה לאחר מיתתו מכיון שהיתה ראויה להניק אחר מיתתו אפי' שעה אחת ומשה"נ כ' הרא"ש בצימוק דדים בחיי בעלה משום דבילדה בחיי בעלה מיירי אבל אה"נ אם ילדה לאחר מיתתו והיה לה צימוק דדים קודם הלידה אפי' צמקו אחר מיתה רק שלא היתה יכולה להתחיל ולהניק דלא היתה ראיה אפי' שעה אחת ודאי דלא מיקרי נמי מינקת חבירו אחר מיתה טפי מאילו צמקו בחיי הבעל וכ"מ בתשו' מהרמ"פ סי' ל' שמהר"ן איגר רצה להתיר ילדה אחר מיתת בעלה שנתנה בנה למניקה ע"פ גירסתו ברא"ש או ששכרה לו מינקת כו' וס"ל דאפי' בלא פיסוק חלב מיירי וכיון דאם שכרה מינקת בחיי בעלה מהני ה"ה לאחר מיתה ומהרמ"פ שחלק עליו היינו מטעם דס"ל דהרא"ש איירי בפיסוק חלב דוקא וא"כ דון מינה ואוקי באתרין דהיכא דאיכא פיסוק חלב כגון בצימוק דדים אין חילוק בין אם ילדה בחיי בעלה או לאחר מיתה ולא טרח שם ליישב לשון הרא"ש בתשובתו ובפסקיו דבחיי הבעל מיירי אלא לאפוקי אם התחילה להניק בחיי בעלה ואח"כ לאחר מיתה צמקו דדיה דנקרא עליה שם מניקה שעה אחת אחר מיתתו וכ"מ להדיא בתשו' הרא"ש כלל נ"ג סי' ג' דלא אסר צמקו דדיה לאחר מיתה אלא משום דא"כ כל אשה תגמול את בנה כו' (וחזר בו ממ"ש לעי' מינה דברי הר"ם דלא ס"ל כהגאוני' שבסמ"ג והרא"ש כ"כ ע"פ דברי הסמ"ג בשם הגאונים) וזה הטע' לא שייך אלא בשצמקו אחר שהתחיל' להניק אבל אם לא התחילה להניק כלל גם בילדה לאחר מיתה לא שייך ה"ט כלל וכיון דאינה נק' מינקת חבירו אם ילדה בחיי הבעל ה"ה (וכ"ש) אם ילדה לאחר מיתה גם בתשו' הר"ן סי' י"ב שכתב דאם לא פסק חלבה ג"ח בחיי הבעל כדעת הסמ"ג בשם הגאונים אפילו השלימה לאחר מיתה לא מהני מכיון שהיתה ראוי' שעה אחת משמע דאם לא היתה ראויה אפי' שעה אחת אחר מיתה לא מיקרי מינקת חבירו כלל וכ"כ מהרש"ל בפ"ד דיבמות סי' ל' דלטעמא דאשה מעוברת למניקה קיימא אם יש לה צימוק דדים שריא אפי' בעודה מעוברת ולדעת הרמב"ם דטעמא משום דחסא אפי' יש לה צימוק דדים אסורה בעודה מעוברת מכלל דבימי מניקתה לכ"ע שריא (וזהו כוונת הכ"מ ספי"א מה"ג בשם מהרי"ק אך מ"ש ואפי' מת הולד לא יתכן במעוברת מיהו לומר דכוונתו דאשמועי' דגם במניקה אסורה וכמ"ש בתשו' מהרי"ל סי' ק"ה ומהרא"ש בביאוריו לסמ"ג מ"ע נו"ן דהרמב"ם אתי לאשמועי' בגרושה מיניקה וכדעת ר"ת והשאלתות גם זה לא יתכן דהא מת הולד אסיקנא בגמרא להדיא דמותרת ופסקה הרמב"ם עצמו בסמוך גם דרך מהרי"ל ומהרא"ש נמי לא יתכן לומר דהרמב"ם קאי במעוברת ואשמועי' מניקה ועוד שהרי במניקה כ' הטעם שמא יתעכר החלב כו') וכן מסיק הב"ש איברא דמ"ש כן לפרש דעת הרמב"ם א"א לומר כן שהרי הרמב"ם לא הזכיר כלל היתר דצימוק דדים שלא נזכר בגמרא כלל ואדרבה בגמ' מדמי להבחנה דל"פ אפי' בעקרה ואיילונית וזקנה כו' ומה"ט י"מ בדעת הרי"ף והרמב"ם שדחו דברי ר"נ (כתובו' ד' ס' ע"ב) דשרא לביר"ג כו' מהלכה אלא דהסמ"ג בשם הגאוני' ואחריו נמשכו יתר הראשוני' (וע' בתשו' הר"ן סי' י"ב במ"ש דמה תועלת יש במניעת הנשואין כו' מכלל דלא ס"ל כסברת מהר"ם הלוי שבתשו' הרא"ש). וכן הרא"ש בפסקיו חיזק דבריהם ומצא להם סמך מן הגמ' דבפסק חלבה וכ"ש בצימוק דדים לא נקראת מינקת חבירו ומהרש"ל נשמר מזה דלא כ"כ לפרש דברי הרמב"ם אלא דכתב הנ"מ לדידן דקיי"ל כהסמ"ג והרא"ש וש"פ ההולכים בשטת הגאונים. היוצא מזה לדינא. דמכל הפוסקים הנ"ל מבואר דבצימוק דדים אין חילוק בים אם ילדה בחיי בעלה או לאחר מיתה דכיון דלא חל על אשה זו שם מינקת חבירו בילדה בחיי הבעל ה"ה בילדה לאחר מיתה וכ"ש הוא למפ"ש לעי' בשם הריב"ש וה"ה בחלבה ארסיי שאם הוא ארסיי לגמרי שמזיר אפילו מועט באופן שמחמת זה אינה יכולה כלל להניק אפילו לפרקים ועתים רחוקים להקל מעליה החלב לתענוג בעלמא כמו שפירש הרא"ש בתשובה דברי הגאונים בפסק חלבה וכן בצימוק דדים כ' שאינה מניקה בשום פנים (וכן בחלבה ארסיי כ' הח"צ ולא הניקתו כלל) (ואפשר שהי' חלבה ארסיי לגמרי) אין לנו אלא מה שבא מפורש בדבריהם להיתר והבו דלא להוסיף עלייהו ואף אם לא הניקתו כלל י"ל דלאו מחמת חלבה הארסיי הוא שאינו מזיק דבר מועט ואינו דומה לצימוק דדים שאין לה חלב כלל דאף שחלב הארסיי אינו חלב כמ"ש הח"צ מ"מ שמא יש לה מעט חלב שאינו ארסיי ודבר זה צריך חקירה לרופאים אך בזה אין לחוש כ"כ מאחר שלא הניקתו כלל מחמת ספק סכנות נפשות: מ"מ לרווחא דמילתא יש להדיר המניקת עד"ר שלא תחזור בה או להדיר את הבעל או את א' מקרובי האש' עד"ר שישגיחו על הולד במזונותיו ואם יצטרך לשכור מינקת אחרת או למסמס בביעי וחלב הגם שכבר צווחו קמאי וקמאי דקמאי על תקנה זו להדיר את המינקת שלא תחזור וכ"ש להדיר את הבעל דא"כ עקרת תקנת חז"ל ולא איתמר בגמ' תקנתא כלל מ"מ מאחר דמבואר בכל הפוסקי' דמאי דלא מהניא תקנתא במינקת היינו משום דלית לה קלא ואיכ' למימר דהיינו נמי טעמ' דלא תני תקנתא בגמ' להדיר את הבעל אבל בזו שאינה ראיה שבלא"ה יש הרבה צדדים להתיר אלא לפי שהרבה חששו חז"ל משום לא פלוג אפי' בעקרה ואיילונית וזקנה לענין הבחנה וה"ה והוא הטעם בזו שאינה ראויה לענין מינקת חבירו אע"פ שיש המינקת עד"ר או הדרת הבעל או א' משאר קרובי האשה אע"ג דלא מהני מדינא דגמ' באשה דעלמא משום דלית לה קלא כדאמרי' בעלמא דתרי תמיהי מידכר דכירי אינשי:</p> <hr width=33% align=right> <div class=haoros></p> <p class='ftntext'></div><table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr> <td width=10% style="text-align:right"><a title='press > for next page' id=gonext href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/10/3.htm><<</a></td> <td width=10% style="text-align:left"><a title='press < for prev page' id=goprev href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/10/1.htm>>></a></td> </tr></table> </span> </body>