שארית יהודה - שו"ת אבן העזר - סימן ד

<body> <span id="Label1"> <div class=breadcrumbs> <a target=_parent href=http://www.chabadlibrary.org/index.htm>דף הבית</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/index.htm">אוצר החסידים</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/index.htm">שארית יהודה</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/10/index.htm">שו"ת אבן העזר</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/10/5.htm">סימן ד</a> </div> <table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr> <td width=10% style="text-align:right"><a title='press > for next page' id=gonext href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/10/6.htm><<</a></td> <td width=10% style="text-align:left"><a title='press < for prev page' id=goprev href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/10/4.htm>>></a></td> </tr></table> <p class=bodytext><div class=pageno>סימן ד</div></p> <p class=bodytext>ד ע"ד דבדיק לן כת"ר בענין עגונה דאתתא. אשת הר"ר יונה בן ברוך שנטבע בנהר פ' (וכפי הגב"ע) ואם אמנם ידעתי מיעוט ערכי כו' אין מסרבין לגדול כו'. והנה לכאורה אין כאן מקום לספק בהיתר אשת הר"י הנ"ל מאחר שבא והגיד שמצאו צף על פני המים וקשרו לפראם הנ"ל עד שבאו ומצאוהו פניו למטה בתוך המים והכירוהו שלשה בפניו כדת. מאין הרגלים לחוש לספק אשתהי ואי משום שראוהו צף על המים ודילמא לא היו המים צפים על פניו. משמע דאין לחוש לזה כמ"ש בהגמ"יי פי"ג מה"ג שר"נ ור"ש גמגמו לאסור משום שלא סמכו על ט"ע של (וזה אין לחוש בנ"ד שהרי הכירוהו אח"כ) אבל משום שהי' צף ע"פ המים לא חששו שמא לא כיסוהו המים וי"ל דה"ט משום שמסתמא מגיעי' המים לפניו ג"כ שהמת אינו שט בכחו כמו החי ומסתמא שקוע במים רק שקצתו לבד הוא ע"ג המים. אפס שמ"מ יש להסתפק ע"פ מ"ש הרמב"ם והש"ע שאינו משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה ומשמע דלזמן מרובה יש לחוש שנשתנה. וע' בתשו' ב"ח החדשות סי' ס"ג ובישנות סי' ע"ה ואע"ג דפי' הב"ו והב"ש דהיינו כשרואי' בו שינוי מ"מ בנ"ד לפי הנראה ודאי נשתנה פניו שאם לא הי' בו שנוי כלל אמאי לא הכירוהו שנים האחרים וכ"ש לפי מ"ש הב"ח בחיבורו שאפי' ברואים בו שינוי קצת אין מעידין עליו (אלא דבתשו' סי' ע"ה לא נזכר קצת) ובנ"ד ודאי שהה זמן מרובה דהיינו ט"ו חדש ונהי דאם לא הי' בו שינוי כלל כתב הב"ח בהדיא בתשו' הנ"ל דאפ' לאחר שנה ויותר מעידין עליו. ומ"מ בנ"ד ודאי יש שנוי כנ"ל. וגם עוד יש לחוש בלאה"ט. והוא משום דשני יהודים לא הכירוהו א"כ י"ל שאף האנשי' שהכירוהו לא הכירוהו יפה. משום דדחוק קצת דמאי דאחרים לא הכירוהו כלל יהי' לדידהו מילתא דפשיטא כ"כ אלא שי"ל שנמנו וגמרו שמ"מ הוא זה ויש לדמות זה למ"ש בק"ע סי' ס"ד בשם מהריב"ל שנסתפק בזה אי מהני האי טב"ע יעו"ש. איברא דהמעיין בגוף תשובת מהריב"ל ח"ג ססי' ד' יראה שנטה להקל בנידון שלו אלא שלא החליט זה למעשה וא"כ בנ"ד שהמכירים הם רוב דעות דהיינו שלשה יהודים הי' נראה להקל אף למעשה (ע' יומא דפ"ג ע"א) רק שמ"מ יש לחוש מצד ששהה זמן מרובה ונשתנה קצת כנ"ל. אמנם בחמ"מ ס"ק מ"ח כ' דלעולם כ"ז שאין מתקלקלת צורתו ונרקב עד שא"א להכירו מעידין עליו כו'. מבואר מדבריו דכל שאפשר להכירו מעידין עליו אע"פ שנשתנה קצת ואע"ג שהח"מ כ' אח"כ ועיין בב"ח כו' מ"מ נראה שהוא עצמו אינו חוזר מסברתו. ודבריו אלה יש לקיים יותר לפי משמעות חי' הרשב"א שלהי יבמות שהי' גורס בהרמב"ם אפי' השליכוהו המים לאחר זמן מרובה כו' (ועפ"ז צ"ל כמ"ש בתשו' הב"ח הנ"ל שהגי' הנכונה בהרמב"ם צ"ל שאינו משתנה במים אפילו לאחר זמן מרובה אלא דמ"מ פי' הב"ח גי' זו ג"כ לדינא כמש"ל משמו וז"א מוכרח לדעת הח"מ) ולכאו' יש להביא ראי' לפי' הח"מ בהרמב"ם שהרי הרמב"ם כ' ואם שהה ונתפח כו' ומפשיטות לשונו משמע דאפי' לא חזיוהו בשעתא הא דאין מעידין עליו היינו כשנתפח דייקא וכמו שהבין הרשב"א בדבריו וא"כ לפ"ז בחזיוהו בשעתא צ"ל דמעידי' עליו אפי' נתפח. ואף להאומרים דלאו דייקא קתני ונתפח אלא דאורחא דמילתא הוא מ"מ י"ל דמודו דבחזיוהו בשעתי' אפי' נתפח מעידין עליו ועיין בלח"מ שם (עי' באה"ט ס"ק פ"ח בשם כנה"ג וע"ש ס"ק פ"ד) והשתא א"ת דזהו דייקא בשהה שמן מועט במים ולא בשהה זמן מרובה במים דאין מעידין עליו בנשתנה כנ"ל להב"ח א"כ הדרא קושי' לדוכתא אמאי לא השמיענו הרמב"ם כמה הוא זמן מרובה כו' וצ"ל דלהב"ח בחזיוהו בשעתי' ג"כ אם נתפח אין מעידין עליו אפילו בשהה במים זמן מועט וכ"מ קצת ממ"ש הרמב"ם שהרי נשתנה משמע דבשינוי תלי' מילתא וא"כ עכ"פ מוכח דדעת הלח"מ וסייעתו הוא כדעת הח"מ ודלא כב"ח. ואפשר להביא קצת ראי' לשטות הח"מ וסיעתו ממחלוקת ר"י בן בבא וחכמים (ביבמות דק"ך) שריב"ב אומר לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין ופירש"י יש לך אדם שממהר להנפח כגון אדם שמן כו' ופי' הרמב"ם והרע"ב בפי' המשניות דריב"ב פליג בין לקולא ובין לחומרא (וע' תוס' שם תחלת דקכ"א) וא"כ חומרא דר"י ב"ב לאסור ג"כ תוך ג"י עכצ"ל דהיינו כשרואים שנתפח דאל"כ ה"ל למיהב שיעורא עד כמה מעידי' באדם שמן דאין סברא שאחר שעה א' אין מעידין עליו וא"כ ה"ל לפרש עד כמה כו' א"ו צ"ל דלריב"ב בניפוח תליא מילתא כמשמעות רש"י ומש"ה א"צ שיעורא אחרינא (וכי האי גוונא יש במשנה דפסחים (דמ"ח ע"ב) לא כל הנשים כו' זה הכלל כו') וא"כ רבנן דפליגי עליה וס"ל דמעידים לעולם תוך ג"י עכצ"ל דהיינו אפילו בנתפח ומג"י ביבשה יש ללמוד ג"כ לשהה במים אפילו יותר מג"י והיינו כדעת הלח"מ. וכבר נתבאר דלהלח"מ צ"ל לדינא כהח"מ מיהו יש לדחות דפלוגתא דריב"ב וחכמים בתוך ג"י באדם שמן היינו בנשתנה קצת לא נתפח ואף את"ל דדברי הרמב"ם במ"ש שהרי נשתנה מטין יותר כדברי הב"ח דבשינוי תליא מילתא מ"מ אין לו ראי' דבשינוי קצת לא יעידו עליו בשהה זמן מרובה אם הכירוהו בשגם שלדעת הרא"ש אין לחוש בנד"ז אפילו באשתהי כיון שהכירוהו שני עדים (וגם ידוע שנטבע ע' בתשו' מהר"י הלוי אחי הט"ז ססי' י"ב) ועכ"פ בנ"ד לדברי הלח"מ והח"מ והצ"צ יש לסמוך על טב"ע של השלשה יהודי שהכירוהו בפניו ואף לדברי הב"ח יש להקל מצד צירוף סימני כליו וכמ"ש בתשו' עה"ג סי' ע"ב דט"ע גרוע (דהיינו אחר ג"י ביבשה וה"ה בנ"ד להב"ח) מצטרף על סימני כליו וכ"ד תשו' פ"י ס"ז וע"ש שהביאו ראי' לזה ממשנה בגיטין דכ"ז לפי' הרמב"ם והא"ז במשנה הנ"ל ואף שלפי ש"פ אין הכרח לדין זה ממשנה הנ"ל וגם בעיקר טעמו של עה"ג שהוא כיון שט"ע אחר ג"י ביבשה (וה"ה בנ"ד להב"ח) מהני מדאוריי' כו' יש לפקפק טובא משום דבריב"ש סי' שע"ט מבואר להדיא דס"ל דבאשתהי אין כאן עדות מדאוריי' והבא עליה בחטאת קאי כו' מיהו בחי' הרשב"א שלהי יבמות משמע דמדרבנן הוא והן הן ב' הדיעות שבש"ע סי' כ"ז וא"כ דין זה תלוי באשלי רברבי ואכמ"ל. ומ"מ נ"ד עדיף טפי דאיכא סי"ב בכל הבגדים שלו ויש כאן חמשה סי"ב בכליו ויותר והרי רבו האומרים דסי"ב מצטרפים וגם דעת הב"ח עצמו כן כמ"ש הב"ש בסי' קל"ב סק"ז וא"כ הרי דלהב"ח עצמו יש היתר מצד אחר וגם אפשר דכ"ע מודו בהא דהרבה סי"ב מצטרפי' עם ט"ע גרוע אלא שבבגדיו יש לחוש לשאלה ובנ"ד ליכא למיחש לשאלה כמבואר בק"ע סי' שפ"ב בשם מהרי"ט ואף שי"ח ע"ז ועיין תשו' מהר"ם לובלין סי' פ"ט ולא הועתקה בק"ע מ"מ בנ"ד איכא עוד טעמא לענין שלא לחוש לשאלה ע"פ מ"ש הח"ץ בתשו' סי' קלד וש"א דלשאלה דיחיד לא חיישי' ואין לך שאלה דיחיד יותר מזו שישאל זה הר' יונה הנ"ל בגדיו לאיש אחר שנדמה לו ממש בט"ע ועוד דהב"ח עצמו מסיק בתשו' סי' ע"ה דליכא למיחש לשאלה בנדון כזה כאשר יצא לדרך לק"ק בריסק קוד' שבא לתוך העיר נטבע ומצאוהו כך כמו שהלך מביתו פשיטא דל"ח לשאלה וכאשר בארתי בס"ד בפסק אחד ארוך בראיות ברורות עכ"ל ובנ"ד נמי הוא כמ"כ שנסע מקריווע הארי על הספינה ומיד נטבע וא"כ אין כאן רק מהלך קצר וכ"ש אם ראו שנטבע בבגדים אלו דאין לחוש לשאלה ואע"ג דבב"ש ס"ק צ"ח חשש גם בזה לשאלה מ"מ מסתברא שלא לחוש לחשש רחוק מאד בה ובפרט כיון דעיקר החששה במשאל"ס הוא לומר דסליק מרחוק ונצטרף לומר דהשאיל שם בגדיו לאיש אחר ואותו האיש חזר ובא לו לכאן להטבע במקום שנטבע המשאיל וכולי האי ודאי לא חיישי' וגם בנ"ד הי' הב"ש מודה ג"כ וכדמשמע בתוס' (דגיטין דכ"ח א') ד"ה מצאו א"נ בידוע שבחפיסה או בדלוסקמא איבדו ופי' בפנ"י דכיון שידוע שבתוכו איבדו חששא רחוקה הי' לומר שמצאו אחר ונטל זה הגט מתוכו והניח גט אחר בתוכו ששמו כשם יב"ש ואיבדו דכולי האי ל"ח אלא עיקר החששא שמא הגט הראשון לא הי' מונח כלל בכיס וארנקי כו' ע"ש והיינו משום דחששא רחוקה הי' לומר דאתרמי דבחפיסא זו נאבד גט כזה שני פעמים אחר שנמצא זה. וה"נ י"ל כן דרחוק הוא שבבגדים אלו יטבעו שני אנשים שוים בט"ע זה אחר שעלה זה. ומ"מ אף אם לא ראוהו בשעת הטביעה שנטבע בבגדים אלו יש לסמוך להקל שלא לחוש לשאלה בנ"ד ע"ד עה"ג בצירוף טעמו של הח"ץ וע"ד מהרי"ט ולכ"ז הוצרכנו לדעת הב"ח דלעיל דאילו להלח"מ והח"מ וסיעתם יש להקל מצד הטב"ע לבד בפניו הלכך נלענ"ד מסקנא דמילתא דאשת הר' יונה הנ"ל הותרה מכבלי עיגון ומותרת להנשא לכל גבר דיתיצביין:</p> <hr width=33% align=right> <div class=haoros></p> <p class='ftntext'></div><table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr> <td width=10% style="text-align:right"><a title='press > for next page' id=gonext href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/10/6.htm><<</a></td> <td width=10% style="text-align:left"><a title='press < for prev page' id=goprev href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/10/4.htm>>></a></td> </tr></table> </span> </body>