שארית יהודה - שו"ת חשן המשפט - סימן ב

<body> <span id="Label1"> <div class=breadcrumbs> <a target=_parent href=http://www.chabadlibrary.org/index.htm>דף הבית</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/index.htm">אוצר החסידים</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/index.htm">שארית יהודה</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/11/index.htm">שו"ת חשן המשפט</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/11/2.htm">סימן ב</a> </div> <table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr> <td width=10% style="text-align:right"><a title='press > for next page' id=gonext href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/11/3.htm><<</a></td> <td width=10% style="text-align:left"><a title='press < for prev page' id=goprev href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/11/1.htm>>></a></td> </tr></table> <p class=bodytext><div class=pageno>סימן ב</div></p> <p class=bodytext>ב (לסי' ר"ל) נדרשתי לאשר שאלוני משפטי צדק בסחורה דריגא דשנה זו שהרבה קנו סחורה בהקפה יותר מהשגת ידם בכפלי כפליים ע"ד להוליך לריגא וידוע שבשנה זו הוזל השער בריגא מאד ונתייעצו בזה סוחרים להמתין לרחמי שמים אולי יתעלה המקח ולא עלתה בידם כי מדי יום הלוך וחסור עד שנשארו הסחורות בעין אם חייב הקונה באחריות כל ההפסד ולשלם להמוכר בשלימות מגלימא דעל כתפי' או שאחריות ההפסד יהי' על המוכר ואם פשע הקונה במה שהמתין זמן רב ולא מכר תיכף שלא הוזל כ"כ ואם כבר שילם הקונה להמוכר או שקנה במזומן אלא שחייב לו ממקום אחר מה דינו וגם אם ההפסד על המוכר על מי חל ההוצאה מהולכת הסחורה ומטיפולה בריגא כל משך זמן ההוא:</p> <p class=bodytext>הנה ידוע מחלוקת הפוסקים בקונה סחורה ע"ד להוליכה ממקום למקום פ' שדעת רשב"ם והרר"י בטור סי' ר"ל ס"ט הובא בסמ"ע שם ס"ק ט"ו שאפילו פי' בשעת המכירה שדעתו להוליכה למקום פ' אין אחריות הזול על המוכר ודעת הר"ח שגם בלוקח דינא הכי כיון שגילה דעתו בשעת המכירה להוליכה למקום פ' ה"ז כאילו התנה וכ"כ הרמ"ה אלא שחילק בין אם קבע לו הזמ"פ במקום פ' (או אחרי בואו ממקום פ') דהוה כאילו התנה בפי' משא"כ אם לא תלה קביעות הזמ"פ במקום ההוא אעפ"י שפי' בשעת המכירה שדעתו להוליכה למקום פ' אין זה אלא גילוי דעת בלבד והרי יש דברים דלא מהני בהו גילוי דעת כמ"ש הרא"ש פי"א דכתובות (סי' ט) ופ"ז דגיטין וס"ל להרמ"ה דה"נ לא מהני גילוי דעת בלבד ולענין דינא כתב בתשו' שער אפרים סי' ק"מ דאם לא נתן מעות מספיקא לא מפקינן ממונא וה"ה אם חייב לו ממקום אחר דכיון דספיקא דדינא הוא בפלוגתא דרבוותא מהני תפיסה ומכ"ש אם תפס ברשות שהמוכר בעצמו התפיס בידו. ובס' נתיבות משפט (שם) העלה דבמכת מדינה דהיינו שמשהוזל במקום פ' הוזל ג"כ בכל המקומות גם הרשב"ם והרר"י מודה דאחריות הזול על המוכר וראייתו ממ"ש התוס' בפ"ד דכתובות (דמ"ז ע"ב) (והגמ"ר רפ"ה) גבי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה שהקשו דא"כ כל אדם הלוקח בהמה ונטרפה או מתה נמי נימא אדעתא דהכי לא קנה וסוף דבריהם דהיכא דהדבר תלוי בדעת שניהם לא אמרי' אדעתא דהכי כו' (כי מה לי בדעתו כיון שיש דעת אחרת שכנגדו) ובמ"ל רפ"ו מהל' זכיי' (בתשו' מהר"ש הלוי) הקשה דהא גבי לא כתב לה כו' נמי תלוי בדעת שניהם שאין האשה מתקדשת אלא לדעתה וכן בההוא (כתובות דצ"ז א') דזבין ולא איצטריכו זוזי שבתוס' שם ותירץ דהתם אין הפסד להאשה שכשימות הבעל תחזור ותהי' פנויה כבראשונה וכן בההוא דזבין ולא אצטריכו זוזי אין הפסד להקונה דזוזי יהיב וזוזי שקיך אך עוד אחת היא מ"ש התוס' בספ"ט דב"ק גבי הא דפריך יבמה שנפלה לפני מוכה שחין נימא אדעתי' דהכי לא קידשה נפשה דמיירי שעדיין לא נישאת להבעל אלא נתקדשה לו דבקדושין לבד אין לה שום טובה עדיין וא"כ ה"נ בלוקח ע"ד להוליך למקום פ' והוזל קודם שהגיע לשם שעדיין לא הי' לו שום טובת הנאה שיכול להרויח שם נמי שייך לומר אומדנא זו דאין פסידא למוכר דסחורה יהיב וסחורה שקיל (ואע"ג דמפסיד הריוח שהי' יכול למכור ביוקר אין זה אלא כמבטל כיסו דהוה גרמא) אלא דה"ט דהרשב"ם והרר"י דלא ס"ל אומדנא זו בלוקח משום דיש לומר מזלי' דידי' גרם ונסתחפה שזהו ולק"מ מ"ש התוס' (כתובות שם) דא"כ כל אדם הלוקח בהמה ונטרפה כו' דלוקח שאני דתלינן במזל דידי' דנסתחפה שדהו משא"כ גבי שלא כתב לה כו' וביבמה שמת הבעל לא שייך לומר נסתחפה שדהו שהרי אין הבעל שדה של האשה (ולכאורה צ"ע דהא גבי שלא כ' לה כו' אדרבה הורע כח האשה אע"ג דלא שייך נסתחפה כו' אלא די"ל דהיכא דאיתניס שאני וכדאמרינן בפ"ק את"ל חלה הוא אנוס הוא חלתה היא מאי אי מציא למימר לי' נסתחפה שדהו כו' אלמא אע"ג דאיהי מציא למימר נסתחפה שדהו ומעלה לה מזונות מ"מ בחלה הוא פטור) משא"כ במכת מדינה דליכא למיתלי במזל דלוקח שייך שפיר לומר אומדנא דאדעתא דהכי לא זבין היכא דאין פסידא למוכר ולהלוקח לא הגיע עדיין שום טובת הנאה עכת"ד הנתי"מ הנ"ל והנה לפ"ז י"ל דגם בנ"ד הוי כמו מכת מדינה לפי שידוע שהמקח של המדינה תלוי במקח דריגא. (אם אין פאדרא'דין אחרים וידוע שלא הי' בשנה זו) ואם הוזל שם הוזל ג"כ בכל המקומות במדינה זו ולפי דבריו שבכה"ג אזלי' בתר אומדנא לכ"ע הרי כתב במ"ל שם דאמרינן אומדנא זו אפילו להוציא ודחו שם כל הרבנים סברת הר"ש יונה בשתי ידים וכ"כ במהרי"ק שרש קכ"ט להדיא דל"ת דדוקא להחזיק אזלי' בתר אומדנא אלא אפי' להוציא (וצ"ע שלא הזכירו הרבנים במ"ל דבריו) ומייתי ראי' מהא דאמרי' רפ"ה דרב אזיל בתר אומדנא וצ"ל דס"ל כתירוץ הראשון ומה"ט נמי ס"ל לר"ת אומדנא בנדוניית חתנים אע"ג דמחשיב להבעל מוחזק אפי' בעוד הנדוני' ברשות האב כמ"ש בהג"מ רפכ"ב בשם תירוץ א' של התוס' שם (דנ"ה ע"ב ד"ה שאם) (ואפילו לסברת הר"ש יונה ותירוץ השני של התוס' אם חייב לו כנגדו מקרי להחזיק מאחר שאינו רוצה להוציא ממנו) הן אמת שמ"ש בנתי"מ בדעת הרשב"ם והרר"י לא משמע הכי מדבריהם כלל שהרי הרשב"ם כ' בהדיא הטעם במקבל עסקא משום שלא הי' לו רשות להמקבל למכור כאן והרר"י כ' דלא אמרי' אומדנא דאדעתא דהכי כו' אלא במוכר שמפני אונס מוכר כו' משמע להדיא דבלוקח אין כאן אומדנא כלל ולא משום דאזלי' בתר אומדנא דתלי' במזלי' דהלוקח אלא דאין כאן אומדנא דאדעתא דהכי כו' וכמ"ש התוס' להדיא בפ"ד דכתובות שם דה"ט דלא אמרי' אומדנא בלוקח בה מה ונטרפה או מתה משום דאנן סהדי שע"ד ספק זה נכנס אלא דהנתי"מ נמשך אחר מ"ש המל"מ בתשו' הר"ש הלוי היכא דליכא פסידא לאידך אמרי' דאדעתי' דהכי לא נכנס והוציא כן ממאי דקשי' לי' דהא גבי שלא כתב לה כו' וכן גבי זבין ולא אצטריכו זוזי נמי הרי תלוי בדעת שניהם וכמש"ל אבל באמת מעיקרא לק"מ לפי שהוא הבין דלמאי דמסיק התוס' דהיכא דהדבר תלוי בדעת שניהם לא אמרי' אומדנא דאדעתא דהכי כו' הדרי בהו ממ"ש מעיקרא לחלק בין הלוקח בהמה ונטרפה כו' דע"ד ספק זה נכנס להא דשלא כתב לה כו' שלא ע"ד כן נכנס וס"ל דהיכא דתלי בדעת שניהם לא אמרי' שלא ע"ד כן נכנס ולכך הוצרך לומר טעמא אחרינא בהא דשלא כתב לה כו' וכן בזבין ולא אצטריכו זוזי משום דלא תלוי בדעת שניהם כיון דליכא פסידא לאידך אבל האמת יורה דרכו דלא חידשו במסקנתם אלא דהיכא דאין הדבר תלוי בדעת שניהם אלא בדעתו לבד לא נכנס לשום ספק אבל היכא דתלוי בדעת שניהם יש דברים דאמרי' ע"ד כן נכנס ויש דברי' שאפי' תלוי בדעת שניהם מ"מ אנן סהדי דלא נכנס ע"ד ספק זה (וכבר הארכתי בזה במ"א (בחלק יו"ד לסי' רכ"ח) וישבתי בזה תשו' הרא"ש כלל ל"ד סי' א' דלק"מ מ"ש בתשו' הב"ח סי' ח' ועליו ועל מהרי"ק) והיינו כעין שכ' הרא"ש בפי"א דכתובות ופ"ז דגיטין ובתשו' כלל ל"ד סי' א' דיש דברי' דאפילו גילוי דעת לא בעי' והוא בענין שמוכח מתוכו כו' (ובהכי ניחא הא דתשו' הרא"ש הנ"ל דלק"מ מ"ש עליו מהרי"ט בס"ב חאה"ע סי' מ"ט כאשר הארכתי שם והרביתי להביא ראיות ואין כאן מקום להאריך) דכיון דמוכח מתווך הענין שלא נכנס לספק זה הרי אנו רואין בחוש אומדנא זו דאדעתא דהכי כו' (מיהו לפ"ז מ"ש התוס' וכן בזבין ולא אצטריכו זוזי סותרים א"ע למ"ש בפי"א דמיירי שגילה דעתו) משא"כ בלוקח ליכא אומדנא כלל דודאי ע"ד ספק זה נכנס וכמ"ש ג"כ הרר"י כאן ואין מחלקי' בין מכת מדינה או לא דממ"נ אם נכנס לספק הפסד שלו מה לו אם יהי' הפסד לאחרי' ג"כ וכן מצינו להדיא בסי' שכ"א בין לדע' מהרמ"פ בין לדע' רמ"א ע"ש בסמ"ע דכל היכא דבעמוד והחזיר קאי אין מחלקי' בין מכ"מ או לא אלא דנתי"מ ס"ל דה"נ בלוקח אומדנא זו דאדעתא דהכי לא קנה ומהני מכת מדינה דליכא למיתלא במזל דידי' והא ליתא כמש"ל מ"מ במעשה שבא לידו שפעם אחת בשעת מלחמה הוצרך לקנות פשתן הרבה בלי מספר עשה קאנטראקטין עם הרבה אנשים והלך ראובן ועשה עם שמעון ג"כ קאנטראקט על סך רב ואח"כ לאיזה סיבה לא רצה ליקח הפשתן כפי הקאנטראקט שעשה עם ראובן והוזל הפשתן בכל המקומות ודן שפטור ראובן ליקח הפשתן משמעון דבכה"ג שלא הי' ראוי למוכרו רק לשר ולא הי' ראוי להנות בו והיינו להרויח עד שהוזל בכל המקומות כ"ע מודו וכ' ששלח תשובתו לכמה גאונים והסכימו עמו כולם (נלפע"ד דיפה דנו ויפה הורו ולא מטעמי' דס"ל דמאחר שהוזל בכל המקומות הוא הוא מכת מ' אלא משום שהענין מוכח מתוכו ממש דבודאי אין דרך לקנות סך רב כזה ומסתמא העלו בדמי' ג"כ יותר מבכל השנים אלא בשביל שר דבודאי בזה אזלי' בתר אומדנא לכ"ע כמש"ל בשם הרא"ש) וא"כ בנ"ד נמי הרי קנו סך רב והרבה יותר מכדי השגת ידם מה שאין דרך לקנות אלא בשביל המסחור דריגא ואפי' אם הי' דעתן למכור בכאן לא היו מוכרים אלא להסוחרי' דריגא וכמ"ש שאם העלו בדמי' עד שאין הקונה ע"מ למכור בכאן אפילו להסוחרים דריגא יכול להעלות כמו הסוחרים דריגא עצמן הרי הענין מוכח מתוכו ואזלי' בתר אומדנא לכ"ע וכבר כתבתי דהיכא דאזלי' בתר אומדנא אזלי' אפי' להוציא גם בזה יפה כ' בנתי"מ בעובדא דידי' שנתברר למפרע שבשעת קנין לא הי' השר רוצה לקיים המקח ולכל העולם אינו שוה אפי' החצי ה"ז כאילו נתבררה האונאה למפרע כו' ואף שלא הביא ראי' לדבריו מ"מ לדידי חזי לי ראי' מפורשת ותלמוד ערוך הוא בפי"א דכתובות (דצ"ז ע"א) בההיא בצורתא דהוה בנהרדעא כו' דאמרי' התם דזביני בטעות הוו דאיגלאי מלתא דארבא בעקולי הוו קיימי (שע"י שגדל הנהר הוצרכו הספינות ללכת עקלקלות ואלו ידעו המוכרי' כן לא הי' מוכרים בתיהם ומשעת מכירה ה"ל טעות רש"י) וא"כ בנ"ד נמי לפי הנשמע התחיל הזול בריגא בסוף שבט והיה קודם שקנו הסוחרי' ועכ"פ שלא נגמר הקנין במשיכת הפורין (אם לא הי' קנין אחר בשעת מעשה המכירה ואפי' הי' קנין אחר בשעת מעשה י"ל כיון שהוזל בעוד שהי' ברשות המוכר לא סמכא דעתי' דהמוכר כ"כ על הקונה שקיבל במקח היוקר אף שהי' מן הדין לקבל רק שבזה צ"ע) עד שהוזל שם בריגא ואלו ידעו הקוני' בודאי לא היו מעלי' בדמי' כ"כ וא"כ הוה זביני בטעות ואדרבה לפי הנשמע מתחלה בחדש חשוון וכסלו עשו קאנטראקטין במקח טוב וע"ז במכו הקוני' ולא ידעו שהוזל אח"כ וא"כ הוה ודאי זביני' בטעות וא"כ יכולי' לומר להמוכר שיקבל הסחורה בריגא כמו המוכר לחבירו ע"ד להוליך למקום פ' ונמצא בו מום דאינו חייב להשיב דכאן גם במה שהמתינו לא פשעו מידי כמו המוכר לחבירו דבר שיש בו מום ועשה בו מום אחר קודם שנודע לו מום זה דאם עשה כדרך העולם פטור וכמבואר סי' רל"ב. אך הוצא' ההליכה לריגא וטיפולה שם כל ימי משך זמן זה חל על הקונה כמו בנמצא בו מום שלא ידע המוכר ג"כ ומשום דאינו חייב בהוצאה אלא מדיני דגרמי כמבואר שם. כ"ז נלע"ד ולמעשה צ"ע כי לא מפני שאנו מדמין כו' וראוי לפשר. אמנם כ"ז לענין הסחורה שבעין אבל מה שמכר ודאי מכר לעצמו ואם פיחת פיחת לו ואם הותיר הותיר לו כדאשכחן גבי מום כנ"ל. וכן לענין אונס ח"ו ודאי אין המוכר מקבל אחריות שמצינו הרבה אפי' דהדרי זביני מ"מ באונס חייב הלוקח כמו (ש"ע ברסי' קפ"ו) הלוקח כלי לשגרו לבית חמיו וכן הנוטל כלי מבית האומן (ע"ש בפוסקי' דלוקח הוי ולא שואל) ע"מ לבקרו דקיצי' דמי' ואפילו נמצא בו מום דהדר זביני משום מקח טעות מ"מ הוא ברשות לוקח לענין אונסין:</p> <p class=bodytext>תשובה הנה אהובי הקשיתם לשאול והרגזתני לעלות חוץ למקומי לולי פניכם אני נושא ולמען האהבה לעשות רצונם חפצתי ופניתי את לבי לדרוש ולתור באמריכם. ואחרי רואי ראיתי שאלת החכמים חצי תשובה ולזאת אבא אחריכם ומלאתי את דבריכם ואעביר ראשון ראשון:</p> <p class=bodytext>והנה למבראשונה דרשתם במשפט הפשרנים שידעו שר"צ רוצה למכור חלקו והוסכם אצלם לבל ימכור כאו"א חלקו בלתי ידיעת רבינו אחמו"ר ז"ל נ"ע וכוונתם היתה רצויה לטובת גיסתכם. ונראה שר"ל שלא ימכור ר"צ אפי' ברשות אשתו דשלא ברשות אשתו מה צורך להסכמתם הלא תלמוד ערוך הוא שהאיש שמכר בנ"מ לא עשה ולא כלום וא"כ יש לדון בזה אם קבלתם את הפשרנים עליכם בק"ס לפקח על הנכסים ולעשות בהם כטוב בעיניהם לטובת כל היורשים ושעליכם לקיים ככל אשר ימצאו הפשרנים לא גרעי הפשרנים בקנין כמו שותפין שמתנין ביניהם בלא קנין דמדמי מהרי"ק שרש כ' למי שנדר או נשבע שלא למכור יעו"ש ובאנו למחלוקת הסמ"ע והש"כ בסי' ר"ח דאפילו לדעת הש"ך דהוה ספיקא דדינא מ"מ בנ"ד שהמוכר רוצה לבטל המקח הנה המוכר הוא המוחזק ויכול לומר קים לי דהמקח בטל ואע"ג דהלוקח נקיט שטרא הא קיי"ל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואפי' לפמ"ש הש"ך בספרו תקפו כהן סי' ק"ל דבעל השטר הוא המוחזק היינו היכא דהשטר ברור אבל אם המחלוקת הוא באותו שטר עצמו אם הוא כדינו או חספא בעלמא ודאי דבעל הקרקע או הממון הוא המוחזק כמש"ש בהדיא וכ"ש לפ"ד האו"ת דפליג על הש"ך שם (וכמדומה לי שכ"פ רבינו אחמו"ר ז"ל נ"ע) ועוד דמה שיצא מפי הב"ד עדיף טפי ממה שנדר או נשבע מפי עצמו וכמ"ש מהרי"ט ס' א' סי' ס"ט לענין חרמי ציבור אלא שדחה זה מההיא דתשו' הרא"ש כלל ז' סי' ד' דלא אמר רבא דאי עביד לא מהני אלא במצות שא"א לבטלן אבל התקנה שאפשר לבטלה ולשנותה בהא מודה רבא דאי עביד מהני וכ"כ הש"ך בי"ד סי' ר"ל דמתשו' זו משמע דס"ל להרא"ש כדעת התוס' דבנדר או נשבע אי עביד מהני. אך בכלל ה' סי' ד' כ' הרא"ש בקהל שתיקנו שלא למכור מקומות בה"כ בעד חוב דאם התירו מכירתם מכירה ובאם לאו אינה מכירה והט"ז בי"ד סימן רכ"ח סל"ה ס"ק מ"ד הקשה שתי תשובות אלו אהדדי ולכאורה י"ל דס"ל להרא"ש כדעת הגמ' דאי עביד לא מהני ומ"ש בכלל ז' דבמצות שא"א לבטלן אי עביד מהני היינו שהתקנה שניה קיימת אף שלא התירו כיון דבידם לשנות ולכן אף היחיד שאין בידו לשנות שכתב שטרות לא נפסלו דמכאן ולהבא הוא גובה משא"כ מכירת המקומות דהקנין חל בשעת המכירה שהיתה שעת האיסור אין מכירת היחיד שאין בידו לשנות חשובא מכירה אלא דמש"ש הפר"ח בי"ד סי' א' סי"א והש"כ שם סי' ב' סכ"ב והסכים על ידם רבינו אחמו"ר ז"ל בפי' הרא"ש בתשו' בקהל שהטילו שלא ישחוט אחר כו' דאין במשמע דבריהם לפסול השחיטה דיעבד אא"כ אם פסלו בפי' כו' ע"ש משמע בהדיא דלא ס"ל להרא"ש כהגמ"ר וצ"ל לדבריהם דמ"ש בכלל ה' סי' ד' במקומות בה"כ מיירי שהתנו בהדיא שלא תועיל המכירה אפי' דיעבד וכמשמעות הלשון שהעתיק הט"ז בי"ד סי' רכ"ח והנה האחרונים הנ"ל דפסקו כהרא"ש משמע דלא ס"ל כהסמ"ע והש"ך אלא דקיי"ל אי עביד מהני וכמ"ש רמ"א וט"ז מיהו י"ל דלענין ממון מודו להש"ך דהוה ספיקא דדינא משום דיכול המוחזק לומר קים לי אפי' במועט נגד הרוב משא"כ לענין איסורין הלכו אחר רוב הפוסקים להקל ברם כגון דא צריך למודעי ואחר שתלו הפשרנים את המכירה בידיעת רבינו אי כבר נח נפשיה דרבי קודם המכירה אעפ"י שלא ידעו מזה מ"מ אחר שנודע חלה המכירה למפרע וכה"ג כ' הרא"ש בתשו' כלל ז' סי' ד' כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו הותר למפרע וכה"ג אמרינן בביצה ובעירובין גבי מתנה אדם על ערובו כו' דא"ר יוחנן וכבר בא חכם והלכך קונה הערוב בביה"ש אעפ"י שלא נודע אם בא החכם לכאן או לכאן משום דלמחר שיודע אגלאי מילתא למפרע אבל אם היתה המכירה בעודו בחיים חיותו הקנין אינו חל בשעת המכירה ואח"כ אין לו על מה לחול:</p> <p class=bodytext>עוד הארכתם בסיפור המעשה איך שעשה רי"ח בערמה והטעה את ר"צ וזוגתו באמרו שאין רצונכם כלל לקנות כו' והנה ודאי אם הדבר כן הוא אף שלא חזר ר"צ וחיזק את דבריו לומר לו ראה שאני סומך עליך מ"מ אנן סהדי שע"ד כן מכר לו שהרי הן הן הדברים הנאמרים לעיקר תועלת המכירה קודם המכירה ולא שייך לומר פטומי מילי אלא כשמתחלה גמר והקנה סתם בתחלת המקח אלא שקודם גמר המקח אמר לו לנחמו משא"כ אם אמר לו מתחלה קודם התחלת המקח כמ"ש התוס' ורא"ש ונ"י וש"פ בפ"ה דב"מ דס"ו ע"א והן הן דברי רמ"א בהג"ה סי' ר"ז ס"א שאם המוכר התנה טובת הלוקח וה"ה איפכא שהלוקח התנה טובת המוכר ולאו דוקא התנה בתנאי גמור אלא אפי' אמר דרך סיפורי דברים כדמשמע מפי' התוס' בהא דקאמר קמל"ן כלומר דק"ל דאע"ג דיהיב אדעתא דידה הרי פטומי מילי הם משמע דאי לא הוי פטומי מילי אע"ג דאמרה דרך סיפור דברים כמו אי קיימת כו' הוי תנאי גמור וכ"כ בתשו' מהר"ם לובלין סי' קכ"ב בהדיא ואף החולקים עליו במעשה דגט דווינא מ"מ בפי' הגמרא לא נחלקו וכ"ה בט"ז לאה"ע סי' קמ"ו אף שהוא מן החולקים על מהרמ"ל שם. הן אמת שראיתי היפך זה בתשו' מהר"ם אלשיך סי' ע"ח על א' שעזב את אשתו ושלח לאביו אם תשליש אשתי את הכתובה אשלח לה גט והאשה עשתה בערמה והשלישה הכתובה אחר שנתנו לה טופס וגם מסרה מודעה והבעל לא ידע ושלח לה גט בלי שום תנאי ואחר שקבלה הגט תבעה כתובה ונזקק על הגט אם הוא כשר שהרי הטעתו שלא נתן לה הגט אלא ע"ד שתמחול הכתובה וזה אשר השיב דתנאי כפול אין כאן אלא גילוי דעת ואת"ל דבגילוי דעת כי האי ממון וגיטין שוין ובממון מהני כההוא דזבן אדעתא למיסק כו' וכן ההוא דזבין ולא אצטריכו זוזי מ"מ הא כתבו לה התו' והרא"ש דבעי' גילוי דעת בשעת המכר דוק' וכ"כ המ"מ בדעת הרמב"ם כו' דהא אם לא היה הוא כותב לאביו והיה אביו כותב לו כו' ואח"כ נמצא שהי' בערמה האם נאמר שהוא גט בטל כו' וראי' מהא דתנן המוציא אשתו משום נדר כו' דקאמרינן בגמרא דקאמר משום נדר אני מוציאך ואם לא אמר הכי בשעת גירושין לא מצי לקלקלה ואמאי כו' וליכא למימר דכיון שע"י גילוי דעת כו' נמשך שכתב לה הגט הוה כאילו הי' הגילוי דעת בשעת מעשה דהא ליתא כו' והאריך לבאר ולדקדק מלשון הגמר' ופירש"י והעיקר ממ"ש רש"י במתניתין משום נדר דאמר אי אפשי באשה נדרנית ואפ"ה קאמר בגמ' והוא שאמר לה משום נדר כו' עכת"ד בקצרה כי נלאיתי להעתיק המשך לשונו שהרחיב מאד ומכלל דבריו אתה למד שאעפ"י שהבעל התחיל בתנאי צריך שיהא בשעת מעשה דווקא כיון דלא כפלי' לתנאי' וכ"ש שאם אחרים התחילו וז"ש דהא אם לא היה הוא כותב כו' ועם היות כי מי אנכי לפני הר הגדול כו' אמנם דלפי"ז אהני לרמאה רמאותיה שיאמר טובת חבירו וישהה שעה ושתים ואח"כ יעשה המקח והדבר גלוי וידוע שע"ד הראשונה הוא עושה וא"צ להזכיר עוד מה שכבר זכרו חבירו בתחלה ובאמת דעת כל גדולי האחרונים שאנו נמשכים אחריהם בגלילותינו אינו כן כידוע מענין הרעשת הגאונים במעשה דגט דווינא שחשדו את אבי האשה שהלך בעקבה והוציאו הקול איך שבקנס שעשו לשידוכין הטעו את הבעל שלא נתבטלה בכתובה והכתובה עלה יתר על הקנס וכשתבע הבעל את הקנס תבעה היא את כתובתה יותר מסך הקנס ועל יסוד זה בנה מהרמ"ל את תשובתו והחולקים עליו אמרו שח"ו לא הי' טעות כלל ולא ערערו על מהר"ם מלובלין אלא במה שחידש בתקנת ר"י מפריש בסתם גט שכ"מ וכמבואר בדבריה' באורך שהאריכו למעניתם כאו"א בתשובתו ולפ"ד מהר"ם אלשי"ך אפי' היה טעות לית לן בה כיון שבשעת נתינת הגט לא הי' תנאי ואפילו התחיל הבעל כ"ש אם התחילה האשה ומהר"ם בנה כל יסודו דאפילו התחלת האשה מהניח כמו תנאי והחולקים עליו הודו לו אלא שאמרו שמאחר שלא הי' טעות גמר ונתן בלי שום תנאי כמו שאמרו לו המסדרי' בפי' שאין נותני' גט על תנאי רק תעשו בטחונות כו' אבל אם הי' טעות אפי' אמר בפי' בשעת נתינת הגט שנותן בלי שום תנאי מ"מ אנן סהדי שע"ד הראשונה הוא עושה ומ"ש וליכא למימר דכיון שע"י הגילוי דעתו כו' נמשך שכתב לה הגט כו' האי וליכא למימר הוא אדרבה דהכי אצטריך למימר ומ"ש בהא דתנן המוציא משום נדר כו' והוא שאומר משום נדר אני מוציאך כו' הא כתבו התוס' דאפילו בכה"ג לא הוי ג"ד גמור דהא בעי' תנאי כפול וכ"ש מ"ש רש"י דאמר אי איפשי באשה נדרנית אין כאן ידים מוכיחות כל עיקר דיכול להיות שאומר אי אפשי אבל מה אעשה והא דכ' התוס' והרא"ש גבי ההוא גברא דזבין אדעתא למיסק כו' וגבי זבין ולא אצטריכו זוזי כו' דמיירי בגילה דעתו בשעת המכר לאו דוקא בשעת הקנין ממש אלא קודם התחלת הקנין ומ"ש ולא קודם לכן לא אתי אלא לאפוקי שלא בשעת המכר כלל שלא הזכיר כלל שרוצה למכור רק הא דבעי למיסק או הא דאצטריך ליה לזוזי וכשמכר או אמר שרוצה למכור לא גילה דעתו כלל בשביל מה רוצה למכור בכי הא אמרינן דלא הוה ג"ד על המכירה כלל דשמא רוצה למכור בשביל ד"א דאע"ג דכ"ע ידעי דבעי למיסק או דאצטריך ליה זוזי מ"מ הא לא ידעי דבשביל זה מכר ולכן בעי' ג"ד בשעת מכר פי' שבשעה שהמכירה ידועה יהיה אז הג"ד על המכירה דמשום דבעי למיסק או בשביל דאצטריכו ליה זוזי הוא מוכר ותדע דאטו כל תנאי דעלמא מי בעי' בשעת מעשה או סמוך לה דווקא הא כל תנאי דעלמא מתנאי בגוב"ר ילפינן והתם הי' התנאי נמשך שנים רבות עד שעברו את הירדן בימי יהושע אלא הג"ד בעי' סמוך כדי שיהא ניכר הג"ד להיות כמו תנאי וא"כ לא בעי' אלא זכרון מעשה ולא המעשה ממש אך טענה זו אם יכחישנה רי"ח לא ידענא מאי אידון ביה כי לכאורה פשוט שאין לומר אפילו תנאי הי' בינינו נגד שטר ובפרט אם מבואר בשטר בלי שום תנאי וכמבואר בסי' פ"ב סי"ב גבי לוה נגד שטר שביד המלוה וכמדומה שאין לכם עליו רק ח"ס והטענה שהחזיר את המקח בק"ס אין טוב ממנה מאחר שהודה כך לפני הפשרנים שברצון החזיר שוב אינו יכול לטעון טענת אונס או מס"מ ובפרט שפסקו עליו שישליש את השטר והבטיח להם ולא טען שום טענה אינו חוזר וטוען גם הטענה שהיתה גיסתכתם פחותה מבת ך' אם יש בירור בדבר ודאי מועלת אבל אם אין בירור הרי חזקה על העדים שאין חותמין אא"כ נעשה בגדול ולענין טענת אונאה בקרקעות נודע דהוה ספיקא דדינא והמוכר הוא המוחזק כמש"ל וכ"ש בנ"ד שהי' גם מטלטלין בכלל המכירה ומוכר לעולם חוזר אם לא שמפורש בשטר ע"מ שאין לך עלי אונאה גם בזה יש לדקדק דלמא נכתב לשופרא דשטרי בלא המלכת הבעלים: ולענין המצרנות שנסתפקתם ממ"ש בסעי' ל"ד היה בן המצר במדינה אחרת כו' וה"ה הי' בעל הקרק' במדינה אחרת כמ"ש בבד"ה ושם מבואר ח"ש ע"ז בלבד הנה בנ"ד י"ל שותף שאני לפמ"ש רמ"א דתלי בראות עיני הדיינים ודברי רמ"א מבוארים בהדיא כה"ג בש"ע סי' שי"ז ע"ש דלא כש"ך וגם המעיין ברמב"ם בשם הגאונים דתקנת הגאונים היתה בשביל המוכר שאל"כ לא ימצא מי שיקנה אצלו בעיר אחרת והיינו שאין המצרן מסלקו בע"כ של המוכר אבל אם המוכר חפץ ג"כ יותר שתשאר ביד המצרן מביד הלוקח לא על פי תקנת הגאונים מתקנת חכמים שהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו אין שומעין לו דאמר האי תקנתא לא ניחא לי את כל זה ראיתי ונתון אל לבי להציע לפניכם תן לחכם כו' וזו"ז יקבלו החיוה"ש מאדה"ש כנפשם וכנפש תדרשנו לטובה יהודה ליב [צריך להגדיל את השם 'יהודה ליב'] במהו' ברוך [צריך להגדיל את השם 'ברוך'] ז"ל:</p> <hr width=33% align=right> <div class=haoros></p> <p class='ftntext'></div><table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr> <td width=10% style="text-align:right"><a title='press > for next page' id=gonext href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/11/3.htm><<</a></td> <td width=10% style="text-align:left"><a title='press < for prev page' id=goprev href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/11/1.htm>>></a></td> </tr></table> </span> </body>