שארית יהודה - שו"ת חשן המשפט - סימן ג

<body> <span id="Label1"> <div class=breadcrumbs> <a target=_parent href=http://www.chabadlibrary.org/index.htm>דף הבית</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/index.htm">אוצר החסידים</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/index.htm">שארית יהודה</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/11/index.htm">שו"ת חשן המשפט</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/11/3.htm">סימן ג</a> </div> <table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr> <td width=10% style="text-align:left"><a title='press < for prev page' id=goprev href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/11/2.htm>>></a></td> </tr></table> <p class=bodytext><div class=pageno>סימן ג</div></p> <p class=bodytext>ב לסי' שמ"ו במ"ש המרדכי דשותפין פטורים אפי' מפשיעה אפי' אם א' לבדו מתעסק משום דבאמירה בעלמא בעת שנשתתפו ונתרצו אז לטרוח כל אחד לצור' חבירו מקריב עליו עמו:</p> <p class=bodytext>מ"ש המרדכי פ' חזקת (סי' תקל"ח) בשם מהר"ם דשותפין פטורים אפי' מפשיעה דפשיעה בבעלים פטור משמע אפילו אם א' לבדו מתעסק דומיא דנדון שהביא המרדכי דאהא מייתי ראיה שכ"כ מהר"ם דלא כמהרא"ש ומהרש"ל בביאוריהם לסמ"ג עשין פ"ב וע' בתשו' מהרי"ט סי' קכ"ג שהעתיק תשו' מהר"מ סי' י"ו שביאר הטעם דכשנשתתפו נתרצו לטרוח אז כל א' לצורך חבירו ובעלים באמירה בעלמא מיקרי בעליו עמו כדאי' בר"פ השואל עכ"ל והנה התוס' ר"פ השואל והרא"ש שם סי' ו' והטוש"ע ח"מ סי' שמ"ו ס"ג (וע"ש בש"ך סק"א דדבריו צע"ג) ודאי לא ס"ל כמהר"ם דהא ס"ל דבאמירה בעלמא לא חשיב שאלה בבעלים אלא משעת הליכתן או שמזמנין עצמן כו' ומשה"נ כ' התוס' והרא"ש פ' חזקת והטוש"ע סי' קע"ו ס"ח אם התחילו להתעסק כו' והמרדכי הרכיב דברי התוס' ודברי מהר"ם כאילו אין מחלוקת ביניהם וצ"ע ול"ל דמה שנשתתפו יחד חשיב התחלה כמו הכנה והזמנה דהא התוס' ר"פ השואל מייתו ראיה מס"פ האומנין (ד' פ"א ע"א וע"ב) דאמרי' גבי אהלויי אגלאי מילתא דשיכרא הוה שתי והא התם אדעתא דהכי אתנו בתחלה להיות כל א' אופה ביומו ולמ"ד פשיעה בבעלים פטור דקיי"ל כוותיה מיירי דאיגנוב ביומא דידיה ואפ"ה אי שתי שיכרא קודם התחלה לא מיקרי שמירה בבעלים והנה הב"י בסי' שמ"ו לא הביא שום חולק על התוס' והרא"ש והטור איברא דמדברי הנ"י ר"פ השואל משמע להדיא דאמירה בעלמא סגי וההיא דס"פ האומנין מתרץ לטעמיה שם בשם הרנב"ר דה"ט משום שלא היו שכורים כל היום כו' וכן גבי ההיא דפ' השואל (ד' צ"ז ע"א) שתלא וטבחא כו' בעידן עבידתייהו כו' לא העתיק רק דברי ראב"ד האחרונים דלאו דוקא כו' ולא העתיק דבריו הראשונים שהביא הרא"ש שם אם אמר לו השאילני כו' כיון שהתחיל ללכת כו' משמע דא"צ התחלה כלל אפי' בהכנה והזמנה וכדמסיים בהדיא ובעלים באמירה וא"כ י"ל דה"ה לשותפין מאחר שצריכים להתעסק בכל עת ובכל שעה אשר יזדמן להם למכור או לקנות הרי לכך הם עומדים כשתלא וטבחא כו' ול"ד לאהלויי ולכאורה י"ל דאין כאן מחלוקת דמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד אם אמר לו השאילני כו' כיון שהתחיל ללכת כו' מיירי דלא שאל לכל היום דומיא דאהלויי לפי' הנ"י והרנב"ר וז"ש אח"כ ובעידן עבידתייהו פי' הראב"ד כו' ר"ל אפי' באמירה בעלמא וחזר בו ממ"ש בתחלה משעה שמזמנין ומנידין כו' אך זה דוחק גדול גם בטור לא פי' כן אלא שאין כאן חזרה בדברי הרא"ש ודברי ראב"ד האחרונים קאי אדבריו הראשונים לפ"ד הרא"ש לומר דלא בכל יום ויום בעינן התחלה בפ"ע אלא מכיון שהכין פ"א הוי התחלה טובה אך מ"מ דברי מהר"ם לכאורה פליאה נשגבה דנהי דסגי אמירה בעלמא כמו התחלה ומיקרי בעליו עמו הא צ"ל עמו בשעה שנעשה שומר והכא מיד שהתחיל הא' להתטהר נסתלקה אמירת השני שנתרצה לטרוח בעד חבירו שהרי לא נתקיימה מחשבתו לא מיבעיא לדעת רש"י ורמב"ם דתקנו משיכה בשומרים להתחייב בשמירתו וה"נ ס"ל למהר"ם עצמו בר"פ השואל במרדכי ע"ש הרי לא נעשה שומר אלא משעה שמשך לרשותו ונסתלקו ממנו בעליו הוא השותף השני אלא אפי' לפ"ד הרא"ש וטור סי' רצ"א דמיד שקבל עליו לשמור הוי שומר מ"מ הא בעינן שיסתלקו הבעלים משמירתו וכיון דנסתלק השותף השני משמירתו וחלה ע"ז שקבל עליו לשמור אין זו שמירה בבעלים וא"ל דנהי דנסתלק משמירתו מפני שמשך או שקבל עליו השותף השני לשמור מ"מ עדיין לא נסתלק לגמרי כי מוכן ומזומן לטרוח בכלות שמירתו של זה דהא שמור לי היום ואני אשמור לך למחר לא הוי שמירה בבעלים (ב"ב דף מ"ג ע"ב) אך י"ל דל"ד לשמור לי היום ואני אשמור לך למחר דהתם לא משעבד עצמו באמירתו עד למחר כמ"ש התוס' שם אבל הכא אמירתו היתה בסתם והי' מוכן בכל עת ובכל שעה אלא מפני שקדמה שמירת הא' נסתלק השני באותה שעה לא חשיב כה"ג סילוק גמור וכעין זה מצינו במרדכי פ' השולח באשה שעשתה שליח אחר שליח והביא ראיה מחבורה שאבד פסחה כו' ואע"ג דהתם משמע אם היה השני מביא גט כשר ביטל שליחות הראשון דדמי לשלו נשחט ראשון כו' שאני התם דאם השני הביא גט כשר שוב א"צ לשליחות הראשון כלל וכן אם שלו נשחט ראשון נמשך מחבורתו לגמרי אבל הכא עדיין לא נסלק לגמרי שהרי בכלות שמירתו של זה מוכן ועומד לשמור א"כ לא נתבטלה אמירתו שמשעה ראשונה נעשה שליח וחשיבא אמירתו בשעה הראשונה שהיתה בסתם בלי קביעות זמן למהוי שמירה בבעלים. והנה הש"ך בסי' קע"ו ר"ל שדעת כל הפוסקים כמהר"ם ונמשך לשיטתו בסי' שמ"ו סק"א בפי' התוס' ורא"ש ונ"י דבאמירה בעלמא סגי (וע"ש דצ"ע) ומלבד שפשט לשון הפוסקים מורה כמהרמ"א ומהרי"ט דמ"ש בפי' הסמ"ג דכ' ואם יטעון השותף כו' דסמך אמ"ש בה' שכירות דמיירי בדא"ל שמור לי היום ואני אשמור לך למחר זה ודאי אינו מכמה טעמים חדא דהסמ"ג העתיק כן משערים דרי"ף והתם א"א לומר כן. ועוד שגם הסמ"ג לא קאמר אלא ודין ש"ש וחיובן ופטורן ביארנו בה' שכירות ולא דין שותפין ועוד שהרי בה' שכירות לא כ' דהוי שמירה בבעלים אלא כדא"ל שמור לי ואני אשמור לך ולא בסתמא וכן מ"ש בפי' תשו' הרא"ש (כלל פ"ט סי' ד') הוא דוחק גדול דכל כה"ג ה"ל לפרש ולא לסתום כ"כ וכן מ"ש בדעת הגאונים (והיינו מ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' שלוחים ושותפים) בטעם דהוי כמזיק בידים ע' מ"ל בפ"ה מה' שלוחי' ושותפי' שהניח בצ"ע ואף שלבסוף כ"כ בשם רדב"ז מ"מ לדברי הרא"ש בתשו' משמע דאין לחלק בהכי דהא גבי שמעון שהחזיר שטר פרוע כ' דהוי פשיעה אע"ג דהוי מזיק בידים כמו שותף שמכר בהקפה שברמב"ם והגאונים הנ"ל והרי סתימת לשון הפוסקים מורה בהדיא כמהרמ"א ומהרי"ט אף גם זאת דדברי הש"ך עצמו בפי' הרא"ש ונ"י ובעה"מ דלעיל סותרי' פי' זה דהא לדברי הרא"ש דלעיל דכ' דלר"ע דשותפין הוו הוי כמו חפץ של שניהם כו' משמע דבחפץ של שניהם נמי לא נעשה שומר אלא על חלקו כמו בשור תם לר"ע בדתפס דכ"כ הרא"ש בהדיא שם לשון זה ע"ש וא"כ לא מיקרי בעליו עמו כלל מאחר דאינו שומר חלק חבירו כלל וכן המאור מדמי התם להדיא שותפין בעלמא לשותפין בכור תם לר"ע והתם ודאי לאו משום שמירה בבעלים נגעו בה דלא שייך התם כלל טעמא דמהר"ם בשותפין דכשנשתתפו נתרצו כו' ואותו התלמיד שבמרדכי שלמד לפני הר"י מווינא דדייק מס"פ המניח דשותפין אפי' ש"ח אינו ודאי לאו מהר"ם הוא (דלא כש"ך) שהרי מהר"ם ס"ל הטעם משום שמירה בבעלים ואינו דומה כלל לס"פ המניח אלא דהמרדכי הביא שכ"כ כהלכתא ולא מטעמיה וכן מהרי"ק שרש קנ"ה כתב אותה דעה שהביא המרדכי כו' בסתם ולא זכר שם האומרה מכלל דלאו דמהר"ם היא דאין דרכו להכחיד תחת לשונו שם מהר"ם שהיה פוסק מפורסם בדורו וכל האחרונים בתשובותיהם גרירי בתריה אך צריך ליישב דע' הרא"ש דפ"ד דב"ק הנ"ל שלא יהיו סותרים למ"ש בתשו' כלל פ"ט סי' ד' לפי' מהרמ"א ומהרי"ט דלעיל שכן עיקר כמש"ל וגדולה מזו משמע התם אע"ג דשניהם מתעסקים הוו ש"ש זל"ז שהרי משמע התם בתשו' לעיל מינה דראובן היה ג"כ עוסק ואחרי פטירת שמעון היה ראובן לבדו המתעסק ובחיי שמעון היו שניהם מתעסקים ע"ש ואפ"ה לא הוי שמירה בבעלים וכ"מ בסמ"ג דקאי אדלעיל מינה שיתוף ממון בממון כו' בין שיתעסקו שניהם כו' ואהא מסיק ואם יטעון השותף כו' וכן הרמב"ם פ"ה מה' שלוחי' כ' סתם שותפין שמכר א' מהם בהקפה כו' משמע דאפי' שניהם עוסקים ואף שמהרא"ש ומהרש"ל בביאוריהם לסמ"ג פי' דהסמ"ג מיירי בנתעסק א' לבדו היינו כדי ליישב דעת הסמ"ג עם דעת מהר"ם וס"ל דמהר"ם מיירי בששניהם עוסקים ובאמת במרדכי מוכח להדיא דמהר"ם מיירי אפי' בנתעסק א' לבדו וכמש"ל ובע"כ דהסמ"ג פליג א"כ אין לדחוק להוציא לשון הסמ"ג ממשמעותי' ופליג בכל ענין אפי' בששניהם עוסקים וכן בדין לכאורה לפמ"ש הרא"ש פ"ד דב"ק הנ"ל דבחפץ של שניהם שלפעמים זה שומרו ולפעמים זה שומרו לא נעשה שומר אלא על חלקו א"כ אפי' כששניהם שומרים זה שומר מקצת וזה מקצת לא נעשה כל א' שומר אלא על חלקו ולא פריך בגמ' פ' חזקת (ד' מ"ג) ואמאי שמירה בבעלים היא ואפי' אם רק התחילו לשמור יחד כדפי' התוס' ורא"ש וטוש"ע אלא בדהתנו כך מתחלה לשמור יחד וכמ"ש רמ"א בהג"ה וכדפי' ג"כ הש"ך דמאחר שהתנו זע"ז נעשה כל א' שאול לחבירו אבל בדלא התנו לא נעשה שאול לחבירו כלל אלא בדידיה קא טרח ואפ"ה נעשים ש"ש זה לזה אלא ה"ט משום דהא דכ' הרא"ש בפ"ד דב"ק דהאחריות על שניהם היינו כגון חפץ של שניהם שלפעמים זה משתמש לצרכו ולפעמים זה משתמש בו לצרכו וכיון שרשות ביד כל א' להשתמש בו לצרכו הרי לא נעשה ש"ש כלל מאחר שאין לו ריוח כלל בחלק חבירו ואינו נוטל שכר כלל על השמירה אבל שותפין בממון או בעסק בסחורות וכה"ג שעומדים להשתכר בהם ולהרויח הרי יש לו ריוח בחלק חבירו דוקא שהרי אינו רשאי להוציא לעצמו ואף לא לשנות מדעת השותף אלא כל מה שהשתכר ומרויח הוא ברשות השותף דוקא לכך נעשו ש"ש ואפ"ה לא נעשה שמירה בבעלים בשביל זה כי מאחר שתחלת ירידתו לעסק זה הוא בשביל עצמו לא נעשה שאול לחבירו ודמי להא דאמרי' בגמ' (ד' צ"ד) דלמיסר טעונא נפק וא"ל ממ"נ אם נעשה שומר על חלק חבירו הוי שמירה בבעלים ואם לא נעשה שומר על חלק חבירו ש"ש נמי לא הוי די"ל דלענין ש"ש דהוה מילתא דתליא בסברא שפיר י"ל כיון דאין רשות להוציא בלא דעת השותף ה"ז נעשה שומר גם על חלק השותף אבל לענין שמירה בבעלים שהוא מגזרת הכתוב אם בעליו עמו י"ל דלא מיקרו בעליו עמו עם חבירו ולא עם עצמו אלא היכא דליכא כלל צורך עצמו אבל היכא דאיכא נמי צורך עצמו לא מקרו בעליו עמו עם חבירו ודמי למאי דאמרי' בפ"ב דמציעא (ד' ל' ע"א) לצרכו ולצרכה מאי כו' ואע"ג דהתם אמרי' דגבי פרה אדומה וע"ע מרבינן מקרא יתירא דלצרכו ולצרכה הוי כמו לצרכו אבל גבי שמירה בבעלים ליכא קרא יתירא ובשיטוח כסות דקיי"ל דהוי כמו לצרכו הוא מדרבנן בעלמא כמ"ש התוס' היינו היכא דמוכחא מילתא דהוי לצורכו ולצורכה אבל הכא י"ל דהעיקר הוא לצורכו והנאת חבירו ממילא אתי':</p> <p class=bodytext>סליק חושן המשפט</p> <hr width=33% align=right> <div class=haoros></p> <p class='ftntext'></div><table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr> <td width=10% style="text-align:left"><a title='press < for prev page' id=goprev href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/11/2.htm>>></a></td> </tr></table> </span> </body>