סימן ד
ד תוס' ד"ה ולחזי זוזי כו'. והשתא א"ש דגרס ולא ידע כו' הקשה בס' כוס ישועות להגאון מוהר"ר שש"ך דלפ"ז ל"ל למיתני שנים אוחזין דאפי' אי הוה המקח ביד מוכר נמי יחלוקו כיון דלא ידע וא"ל דבאמת מיירי מתני' בהכי ונקט שנים אוחזין משום שהמוכר תופס בחזקת שניהם וכדכתבו התוס' לעיל בד"ה יחלוקו א"כ מאי דוחקי' דהתוס' לאוקמי הא דפריך הש"ס ולחזי בשאין המקח בידו ומשום עד המסייע לוקמי בפשיטות כשמקחו של מוכר ע"ש. והנה אע"פ שקושייתו זאת לא נפלאת היא בעיני כ"כ דאיכא למימר דלרווחא דמילתא כתבו התוס' דאע"ג דכשאין מקחו בידו מיירי מתני' דהא סתמא קתני אפ"ה א"ש הא דפריך דהוי כע"א אמנם כן נפלע"ד נכון ופשוט דמוכרחי' התוס' לומר דדוקא בשאין מקחו בידו מוקי הש"ס דהא קתני מחד מדעתי' ומחד בע"כ ולא ידע כו' והנה אע"פ שלא ידע מהי מינייהו מדעתי' מ"מ הא עכ"פ ידע דמחד מדעתי' נקיט וא"כ ע"כ דחד מינייהו הוא וכדכתבו התוס' לעיל בד"ה ויחלוקו דאין דרך להקנות המנה אחרי שהוא ביד חבירו וה"נ דכוותי' ובשלמא אם אין המקח בידו של מוכר רק שניהם אוחזין א"כ החלוקה יכולה להיות אמת ודמי לשנים אדוקי' בשטר דאמרי' אפשר פרע הא' להשני חציו אבל אם המקח בידו של מוכר תו לא הוי החלוקה אמת וכמ"ש והא לא קשיא לדברי התוס' דתלי' טעמא בחלוקה אם יכולה להיות אמת מאי פריך ולחזי זוזי ממאן נקט כיון דהחלוקה יכולה להיות אמת יחלוקו אפי' היכא דודאי דחד מינייהו הוא אלא דלא ידעי' איזהו האחד וכיון דהוה ספק לדידן מי הוא ושניה' מוחזקי' יחלוקו היכא דהחלוקה יכולה להיות אמת אבל אי הוה ידעינן מתחלה איזהו האחד לא אמרי' יחלוקו אפי' היכא דהחלוקה יכולה להיות אמת לא מהימנינן לי' כיון שטען כולה שלי ואני קניתיו מיד המוכר בעצמו וטענתו מתברר לנו שהוא שקר גמור גם חזקתו אינה חזקה דכל חזקה שאין עמה טענה כי נמצא דפריך הש"ס ולחזי זוזי כו' ומשני דלא ידע מהי מדעתו כו' ומיירי באין מקחו בידו וכמ"ש דהשתא שפיר מהני חזקתם. ולפ"ז יכולים אנו לתרץ דברי רש"י שלא על חנם דחק לפרש כמ"ש התוס' עליו דרש"י אזיל לשיטתו דס"ל דהיכא דחד מינייהו רמאי מוכח אפי' היכא דהחלוקה יכולה להיות אמת ומש"ה מדקדק רש"י כמה פעמים גבי מו"מ דאיכא למימר לשניהם נתרצה המוכר וא"כ הכא אי הוה המוכר נאמן באין מקחו בידו א"כ מאי משני ולא ידע הא עכ"פ ידע דחד מינייהו מדעתו וא"כ חד מינייהו ודאי רמאי ואמאי יחלוקו א"ו דאין המוכר נאמן וגרסי' ולא ידעינן וכיון דאנן הוא דלא ידעינן ולדידן ספיקי טובא איכא דשמא לשניהם נתרצה המוכר (ואחר שזכינו לדין צ"ע על הרי"ף שכתב הא דמוקי הש"ס ולא ידע מהי מדעתו מיירי כשהמקח בידו של מוכר ובהכי מיירי מתני' דיחלוקו ואמאי דהא בין לרש"י ובין להתוס' צריך לחלק בין הא דמתני' ובין מנה שלישי' אי משום דהחלוקה יכולה להיות אמת או משום דודאי רמאי ובענין זה ודאי רמאי ואין החלוקה יכולה להיות אמת וכמ"ש: וא"ל דפי' מ"ש הש"ס ולא ידע מהי מדעתו היינו שלא ידע כלל אם קבל מחד מדעתי' ומחד כו' או אם לשניה' נתרצה והש"ס לא חשש לפרש כל הנך ספיקות דממי לא משתמע חדא דזהו דוחק ועוד דדברי הש"ע מפורשים באופן שא"א לפרש כלל בענין אחר דאפי' אם נטל מחד מדעתיה ומחד בע"כ אלא שלא ידע מהי מינייהו נמי יחלוקו) ומה שנ"ל ביישוב בזה ויתיישב ג"כ שהקשו תוס' על פירש"י שלחנם דחק כן אפי' ע"פ דרך פירש"י ז"ל דאע"ג דלדברי המוכר חד מינייהו ודאי רמאי הא המוכר לא הוי רק כע"א כיון שאין מקחו בידו ואין לומר שצריך שבועה דאורייתא נגד המוכר דאינו רמאי כיון דאינו ברור מי ישבע כנגדו. אלא דבמקחו בידו דודאי נאמן כשנים בזה נראה כמ"ש לדברי התוס' דאין החלוקה יכל"א או חד מינייהו רמאי לפירש"י. אמנם זהו לדברי התוס' דס"ל דבמקחו בידו נאמן במיגו וא"כ נאמן על כל דבריו ושפיר איכא למימר כמ"ש. אבל הרי"ף והש"ע אפשר דסובר כדעת המ"מ דטעמא דמקחו בידו נאמן משום דהאמינוהו חכמים כבי תרי כמו דיין וא"כ איכא למימר דוקא לענין מו"מ האמינוהו אבל לענין שיאמר דחד מינייהו הוא תו לא האמינוהו והוי כעד א' דעלמא ובע"א כבר כתבנו דאע"ג דאומר שאין החלוקה יכל"א או דחד מינייהו רמאי לא מהני ואינו מחוייב אפי' דאוריי'):