סימן ג
מ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים סי' ד' לתרץ ההיא מכילתא מוצא חמצו של ישראל ברשות א"י שהוא של ואינו ברשותו שהביאו הגאוני' ראי' לדבריהם דישראל שהפקיד חמצו אצל א"י וקיבל הנפקד אחריות דאין הנפקד חייב לבער דמיירי בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו לכאורה צע"ג דהיכי מיירי אי במעכשיו אמאי קתני יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל הא בישראל שהלוה לנכרי על חמצו תנן אחר הפסח אסור בהנאה ומוקי רבא בדא"ל מעכשיו דוקא ואי בדלא א"ל מעכשיו הרי עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אסור בהנאה דהא דתנן אחר הפסח מותר בהנאה מוקי לה רבא בדא"ל מעכשיו דוקא ואפי' הרהינו אצלו אי לא אמר לי' מעכשיו לא קני לי' העכו"ם אבל אחר העיון אבע"א דא"ל מעכשיו ואבע"א דלא א"ל מעכשיו ואע"ג דרבא מוקי לה דוקא בדא"ל מעכשיו אבל בדלא א"ל מעכשיו אסור בהנאה היינו מדרבנן דהא טעמא דמוקי רבא בדא"ל מעכשיו משום דבדלא אמר לי' מעכשיו עכו"ם מישראל ודאי לא קני משכון והרי הוא של ישראל והרי אינו אסור אלא מדרבנן לפי הטעם שכ' הרא"ש דאע"ג דהנפקד קבל עליו אחריות מקרי ביתו של מפקיד לפי שהשאילו ביתו לשמירת ממונו ובעכו"ם שהלוהו לישראל על חמצו י"ל דלא השאיל ביתו להישראל כלל לשמירת ממונו של הישראל כי אדעתא דנפשי' קעביד לשמירת ממונו של עצמו דשמא לא יפרענו הישראל ויהי' החמץ שלו ואדעתא דהכי משמרו ואע"ג דבנפקד שקבל עליו אחריות נמי משמרו בשביל עצמו שלא יצטרך לשלם עבור החמץ אם יגנב או יאבד מ"מ נק' שם הישראל עליו דהיינו ששומר חמץ של ישראל דהא אי איתי' הדר בעיני' אלא שהוא לתועלת עצמו שלא יפסיד ממון אבל הכא החמץ עצמו יהי' שייך להאינו יהודי אם לא יפרענו הישראל ונמצא שהוא משמר את החמץ שיהי' בעין לצורך הגביי' של החמץ עצמו אם יצטרך לגבות ממנו ולא משום שמא יפסיד החוב בלבד ואע"ג דלא מטא זימני' ושמא יפרענו הישראל ונמצא שהוא שמר בשביל הישראל מ"מ בשעת השמירה י"ל דעביד אדעתא דנפשי' מספק זה שמא לא יפרענו, ותדע שהרי אפי' בדא"ל מעכשיו שקונה למפרע אם לא פרעו אחר הפסח מ"מ בשעת השמירה נימא דהאינו ישראל שמר בשביל ישראל מספק שמא יפרענו דהא אילו הוה לי' זוזי כו' אע"כ צ"ל משום דהרהינו אצלו ולא מיחסרא גוביינא ה"ל כאילו נטל החמץ לרשותו על ספק זה שמא לא יפרענו וה"נ בדלא א"ל מעכשיו אלא דמשום דלא קני' לי' למפרע אסור מיהא מדרבנן אבל מדאוריי' אין איסור כלל. ואבע"א דא"ל מעכשיו וישראל שהלוה א"י על חמצו דאסור בהנאה היינו מדרבנן דמדאוריי' אע"ג דקני למפרע מ"מ מאחר שבפסח הי' ספק עדיין שמא יפרענו הא"י ונמצא שלא היה יכול לבערו ואנוס הוה שלא הי' יכול ליגע בחמץ של א"י מספק שלא מדעתו אלא דמדרבנן חייב לבערו אפי' היה אנוס כמ"ש הרמב"ם פ"א הל' ד' וע' מ"מ שם דנלמד מדין עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו ואין משם ראי' כ"כ די"ל ה"ל לפדותו כמ"ש הכ"מ אבל מישראל שהלוה לעכו"ם מוכח שפיר וע' ברמב"ם פ"ד שהשמיט דין ישראל שהלוה לעכו"ם וטעמו ונימוקו עמו משום דס"ל דרישא דבהגיע הזמ"פ קודם פסח מיירי ומעכשיו מהני דלא הוי כפקדון ביד עכו"ם א"כ ביד ישראל אפי' בלא מעכשיו נמי אסור דאפי' פקדון אסור בקבלת אחריו' ומכ"ש הכא דהגיע הזמן ק"פ והרי הוא ביד ישראל לגמרי אלא דלא קני לי' ק"ג משום אסמכתא ומ"ט הרי הוא ודאי באחריותו.