(סד)
יפה. רמ"א חולק על הש"ע ולא כתב י"א כדרכו ברוב המקומות שאינו מבואר בהדיא בש"ע שלא כדבריו כותב דעתו בסתם וגם כאן יש לדחוק ולפרש דברי הש"ע במ"ש סומכין ע"ד היינו במסל"ת לבד ומ"ש אם היה ישראל כו' הוא כמואו אם היה כו' ומש"ה עשה עצמו ג"כ כאילו מפרש דברי הש"ע שכתב ובחד מינייהו כו' (ש"ך) והטעם דמסל"ת נאמן אע"ג דאתחזק כאן איסור' ובדאתחזק איסור' אינו נאמן האין יהודי מסל"ת אפי' באיסור דרבנן כמ"ש לקמן סימן קל"ז מ"מ הכא כיון דאיכא נמי טעמא דהאין יהודי אנקיותא קפיד וזהו נקיות להדיח אחר מליחה וסמכינן אהאי טעמא בצירוף מסיח לפי תומו אבל אם אינו מסיח לפי תומו לא סמכינן לומר שבודאי הדיח משום נקיות (דשמא להקל טרחו עדיפא ליה) ת"ח ש"ך מ"י) וכתב הט"ז והש"ך דאפי' יודע מנהג ישראל שייך מסיח לפי תומו כגון שמסיח לפי תומו לפני אחרים שלא שאלוהו כלל על הדחה זו ואומר שהדיחו יפה: וכל זה שהאין ישראל משמש בבית ישראל אבל ישראל שנתן בשר בקדרה ושכח אם מלח או אם הדיח הבשר לאחר מליחה מותר משום דהוי ספק דרבנן ולקולא דדם שמלחו או שבישלו אינו אלא מדרבנן (ט"ז) והא דבעינן באין יהודי שיהא מסיח לפי תומו היינו משום דמסתמא אמרי' שאינו רוצה להטריח את עצמו להדיח (פר"ח) ואע"ג דהתם איכא נמי טעמא דאין יהודי אנקיותא קפיד מ"מ גם כאן יש עוד סברא לומר שבודאי עשה הישראל כהרגלו ומנהגו למלוח בשר ולהדיח. והש"ך בנקוה"כ חולק עליו וס"ל דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא היכ' דאתחזק איסור' ויש להחמי' כדבריו באיסור דם שיש לו עיקר בדאורייתא (מ"י בס"ל):