שארית יהודה - שו"ת אורח חיים - סימן ה

<body> <span id="Label1"> <div class=breadcrumbs> <a target=_parent href=http://www.chabadlibrary.org/index.htm>דף הבית</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/index.htm">אוצר החסידים</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/index.htm">שארית יהודה</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/8/index.htm">שו"ת אורח חיים</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/8/5.htm">סימן ה</a> </div> <table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr> <td width=10% style="text-align:right"><a title='press > for next page' id=gonext href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/8/6.htm><<</a></td> <td width=10% style="text-align:left"><a title='press < for prev page' id=goprev href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/8/4.htm>>></a></td> </tr></table> <p class=bodytext><div class=pageno>סימן ה</div></p> <p class=bodytext>ה הנה הלכות קבלנות בשבת הלכת' רבתי ועמוקים ורחבים מני ים והמה כהררים התלוים בשערה ומעט אשר היה לפני מכתבי רבינו אחמו"ר ז"ל נבג"מ הנוגע לנ"ד לקטתי לאחת אחת ובתר רישא גופא גריר. בריש אמינא שאף המ"א בסי' רמ"ג סק"ב דאסר מדינא במרחץ לשכור לו אין יהודי ולעבוד כל השנה לא אסר אלא שכיר שנה וחודש דוקא וכמו שביאר בטעמו דל"ל דאין יהודי אדעתיה דנפשיה כו' (וזוהי הוספה שהוסיף מדע' עצמו לפרש דברי מהר"י שבב"י) והיינו דסיים ועס"י רמ"ד ס"ה ור"ל דשם כתב שדעת הרמב"ם דמתיר בשכיר שנה למלאכה מיוחדת היינו כדרך השרים כו' אבל אם שכר את האין יהודי בקיבולת דמרחץ ליתן לו מכל היסק כך וכך בזה צדקו דברי התו"ש וגם המ"א מודה דאין בזה איסור מדינא דודאי האין יהודי אדעתיה דנפשיה עביד להרבות שכרו ומשה"נ מותר גבי מכס בקיבולת כה"ג לכשתגבה מאה דנרין כו' ולא אצטריך טעמא דפסידא אלא כשקובע לו לעשות מלאכתו בשבת וה"ט דרש"ל בעושי מלח וכן בעושי ברזל וזכוכית דלא כמ"ש בתשובת פ"מ סי' ל"ח וכמו שיתבאר עוד לקמן [והפ"מ סי' רמ"ג חלק על התוס' שבת דהיכא שהישראל מרויח במלאכת שבת אסור מדינא אף דאיכא למימ' האין יהודי אדעתא דנפשיה עביד שהאין יהודי מרויח במלאכתו ג"כ וכמו שנראה מפשט לשון מהרי"א שבב"י ולכן אסור כל קיבולת דמרחץ אף אם נותן לו מכל היסק וס"ל דה"ט דעושי מלח וברזל וזכוכית משום פסידא וכמו מכס ואפילו כשאינו קובע מלאכתו בשבת לא שרי אלא משום פסידא. ולכאורה י"ל ראיה לדבריו מהתוס' ספ"ק דעבודת כוכבים שהתיר ר"ת בקיבולת בנין והביא ראיה מאריסות שדה דקבלן קבלנותיה עביד ולא אסיק אדעתיה טעמיה דר"י משום חשד שהרואה יאמר כו' דס"ל דבאריס וקבלן לא שייך חשש זה מפני שלפעמים זה מנהג העולם ולכאורה קשה א"כ אמאי אסרו בשכירות מרחץ משום דאריסותא למרחץ לא עבדי אינשי דהא לפי הטעם שכתב הר"ן מתוך שהוצאותיו מרובין כו' דוקא אריסותא לא עבדי אבל קבלנות יכול להיות דעבדי ואמאי לא יתלו בקבלנו' במרחץ כמו בשדה באריסות ואדמסייע ליה מאריסות שדה לותיב ליה משכירות דמרחץ (וקושיא זו כמדומה לי ששמעתי מפי קדשו של אחמו"ר ז"ל פא"פ ולא ראיתי בכתובים) ועוד מברייתא דקתני לא ישכיר משמע דכ"ש לא ישכור אין יהודי בקיבולת ולר"ת קשה מ"ט ומ"ש מקיבולת בנין ולפמ"ש הפ"מ א"ש דכל קיבולת דמרחץ אסור מדינא משום שהישראל מרויח במלאכת שבת ולכאורה י"ל בזה דנהי דקיבולת דמרחץ אסור משום מה"ע אפ"ה פשיטא ליה לר"ת דחישינן טפי למה"ע בקיבולת דמרחץ מאחר שנותן לו מכל היסק שבכל יום ויום דמחזי לאינשי טפי כאלו הוא שכיר יום אלא דא"צ לשינויי דחיקי דבלא"ה צריך להבין לדעת ר"ת דאמאי לא ישכיר מרחצו דהא לפי טעם הר"ן אריסות' לא עבדי אבל להשכיר אפשר דעבדי והשוכר עובד ודאי לעצמו טפי מאריס וקבלן שהרי כל הריוח שלו אלא ודאי דגם ר"ת אסיק אדעתיה טעמא דחשדא מפני שהרואה יאמר כו' וזה עיקר האיסור במרחץ אפי' בהשכרה וכ"ש בקיבולת אלא דס"ל דאין איסור זה אלא במרחץ דנקרא על שמו פי' שכבר נקרא על שמו קודם שיעשה האין יהודי מלאכה וכן בשדה אי לאו דלאריסותא קיימא אבל בנין בית אינו חשוב נקרא על שמו אא"כ עושה לצורך ישראל דהא אין יהודי שעשה כבש לעצמו שירד אחריו ישראל לא מפלגינן בין אם עשה בביתו או בבית הישראל אלא דדעת הר"ש שבהג"מ פ"ו לאסור בשל ישראל וס"ל להמ"א כוותי' בלא קצץ אבל בקצץ גם המ"א מודה דלא קיי"ל כר"ש כמ"ש הרב בקו"א דהא במרחץ וכה"ג לא אסרו אלא משו' הרווחה שהישראל מרויח ולא משום שנוטל מעצי ישראל ע"ש דמשום שהעשיה ברשות ישראל לא מיחשב נקרא על שמו כלל ומש"ה במרחץ דנקרא על שמו אפילו אם האין יהודי עושה לעצמו אסור משום מ"ה ובהא כולי עלמא מודו משא"כ בקיבולת דבנין בית דאינו אסור אלא כשבונה בשביל ישראל בהא פליגי ר"ת ור"י ונמצא דקיבולת דמרחץ ושדה וקיבולת דבית אף שהם שמות שוים הם איסורים מוחלקים ושניהם אינם אסורים אלא משום מ"ה ולא מדינא כלל וא"כ אין ראי' כלל מזה להפ"מ ואדרבה קצת יש להוכיח מהתוספות דלא כהפ"מ דהא לר"ת דמשוה קבלנות לאריסות משמע דשוים לגמרי והר"י והרא"ש וסיעתם שחלקו על ר"ת היינו משום מ"ה ולא מדינא כלל וא"כ כי היכי דבאריסות שרי אפילו אם הישראל מרויח כמו גבי רחיים דנהגו היתר הה"נ בקבלנות כה"ג וזו ראיה לדברי הב"ח ואף המ"א לא חלק עליו אלא בשכיר שנה כנ"ל. ולענין מה שהקשה התו"ש על המ"א דמאי קשיא ליה על הב"ח דילמא גם הב"ח לא מיירי אלא בקיבולת גמורה שנותן לו מכל היסק אבל בשכיר שנה מודה (דמשום קושיא זו נדחק הפ"מ לאסור אף בקיבולת זו) י"ל דה"ט דהמ"א דלישנא דהטור קשיתי' דמסיים בסוף דבריו אבל אם היה משכירו לימים כו' שאין הסיפא היפוכא דרישא לגי' בקבלנות אפילו את"ל כמ"ש הב"ח לא מבעיא אם שוכרו לימים אלא אפילו אם משכירו כו' אא"כ דפי' בקבלנות בשכיר שנה דשייך ע"ז אבל אם היה לימים ולא לשנה שזהו דבר והיפוכו אבל אם היה לימים כיון דלא מיירי בשוכרו לזמן כלל אלא בשוכרו למלאכה והלכך הוצרך המ"א לפרש בדעת הב"ח שכוונתו דברישא מיירי בשכיר שנה: וכ"ז לדעת המ"א שאחריו נמשך הרב במהדורא קמא אבל במהד"ב השיג עליו דאף בשכיר שנה במרחץ אין לאסור מדינא דמ"ש המ"א ול"ל דאין יהודי אדעתיה דנפשיה עביד דאף אם לא יעשה האין יהודי יצטרך לשלם לו שזה אינו מן הדין דמדינא ודאי אינו חייב לשלם אם לא יעשה איזה יום מדעת עצמו אלא דאסור לחשוב עמו יום יום מחמת איסור שבת כמ"ש הרמב"ם וש"ע סי' רמ"ד ומה לו להאין יהודי בזה וגם הישראל אינו מחוייב מחמת חיוב מדינא אלא מחמת איסורא אעכצ"ל דכוונת המ"א שאם לא יעשה האין יהודי מדעת הישראל שמעכב בידו מלעשות דאז ודאי שהישראל יצטרך לשלם לו שהוא הגורם ביטול מלאכה זו (וכן פי' בתו"ש) והלכך הוא מחייב למחות בידו אבל אין זו טענה מכרחת דלמה לו למחות מאחר שאם אינו מוחה ומעכב הרי האין יהודי עושה אדעתא דנפשיה לקבל שכרו עכת"ד ומ"ש דמדינא אין הישראל חייב לשלם אם האין יהודי מבטל מדעתו שלא מדע' הישראל לאו מסברא כתב כן אלא תלמוד ערוך הוא בפ' הזהב (דף נ"ח ע"א) לענין שומר שכיר לחודש ולשבת שמפסיד שכרו אם לא שמר כראוי ובפרק האומנין (דף ע"ז ע"א וריש ע"ב) וע"ש ברא"ש דאפי' היכא דאניס אינו נוטל שכרו אלא מה שעש' לפני האונ' וכן הדין במלמד או פועל שחלה כמ"ש בח"מ סי' של"ג וע"ש בש"ך ס"ק כ"ה (אלא דבששכרו לכל המלאכות אינו מנכה לו משכרו לדעת הריטב"א שבש"ך שם כפמ"ש הרב לדעתו דלא כש"ך שם שהשיא דעתו לדעת אחרת) ואם ביטל במזיד דמי לע"ע שברח שחייב להשלים לכ"ע אפילו הקדים לו שכרו לפ"ד מהר"ם או חזר וקבלו בסתם להרא"ש עיין פ"ק דקדושין (דף י"ו סע"ב) ודו"ק. ומיהו כ"ז כשהאין יהודי ג"כ מרויח במלאכתו שעושה בשבת אבל אם אין האין יהודי מרויח כגון בקיבולת מלאכה ידועה שאין עליו רק לגמור מלאכה זו ואם לא יעשה בשבת יעשה בחול ולא יפסיד שכרו וכן לא יתרבה שכרו בעבור עשייתו בשבת בזה כתב המ"א רסי' רמ"ד סק"א בפירוש הרמב"ם וש"ע דצ"ל דוקא דאין קפידא לישראל מתי יעשה אבל אם מקפיד אסור ומשום דהויא דומיא דשכיר שנה במרחץ שאינו מפסיד שכרו בשביל ביטולו בשבת לדעת המ"א וזהו שסיים המ"א עסי' רמ"ג וכוונתו כמ"ש והטעם ביאר הרב ז"ל בק"א בהמד"ק דאע"ג דבקצץ אדעתיה דנפשיה קעביד (ול"ד לשכיר שנה דלא מקרי קצץ לדעת הראב"ד וכן להרמב"ם דדוקא כדרך השרים כו') בעיקר המלאכה מ"מ עשייתו בשבת היא לטובת הישראל שמקפיד עליו וה"ז כאלו עושה בשבת בשליחות הישראל למלאות רצונו וחפצו משא"כ אם יש להאין יהודי ג"כ ריוח מעשייתו בשבת שמתרבה שכרו כמו במרחץ שמקבל מכל היסק וכן בעושי מלח דרש"ל וכן בעושי ברזל וזכוכית שנותן להאין יהודי בעד מה שיעש' כך וכך סכום מעות כך וכך הרי גם עשייתו בשבת הוא אדעתא דנפשיה ולא בשביל קפידת הישראל שאף אם הישראל לא היה מקפיד היה עושה בשביל עצמו להרבות שכרו ומה"ט השיג על תשובת פ"מ סי' ל"ח שחשש לאסור בעושי זכוכית מפני שהישראל מקפיד על ביטולו ובאמת אין לאסור מה"ט אא"כ אין ריוח להאין יהודי ולהישראל יש ריוח שנראה שאינו עושה אלא בשביל טובת הישראל ומחזי כשלוחי ואע"ג דהרא"ש ספ"ק דשבת גבי שכירות כלים אינו אוסר משום ריוח הישראל דמחזי כשלוחו אלא בע"ש אבל בד' וה' שרי (והרב תירץ דשאני התם שאין ריוח להישראל שהרי השכיר לו בין יעשה בין לא יעשה ואין איסור אלא בשעה שמשכיר לו שמרבה לו שכר ע"ז ואז נראה כשלוחו עכת"ד ודבריו צריכים ביאור דאם השכיר לו בין יעשה ובין לא יעשה איזו שלוחו הוא בשעה שמשכיר לו) שאני התם שהאין יהודי עושה מלאכת עצמו אלא שהישראל השכירם לכך ומשום דהרא"ש לטעמיה בפ' הפועלים (דף צ' ע"א) דאפילו בדישה של האין יהודי אסור לומר חסום פי פרתי וה"ה דאסור לומר בשבת לאין יהודי הילך בשר ובשל לצורכך ומש"ה כשיש לו ריוח אסור אפילו בע"ש דהוה כאומר לו בע"ש שיעשה בשבת משא"כ בד' וה' לא הוה כאומר לו שיעשה בשבת והיינו כשהאין יהודי עושה מלאכת עצמו אבל כשעושה מלאכת הישראל בשבת לטובת הישראל הרי בשעת עשי' בשבת נעשה כשלוחו. (והוא ע"פ דרך הרב בתוס' ביאור) אך עיקר פי' קפידא זו ביאר הרב דאין ר"ל שהישראל חפץ בכך שתגמר המלאכ' במהר' מפני שצריך אליה במ"ש מיד כמ"ש התו"ש סי' רמ"ג דההיא הנאה מקרי שיש הנאה לישראל בעשיית המלאכ' בשבת ולא מתסרא אלא הרווחה במהרי"א שבב"י סי' רמ"ג והרווחה זו היא שמתרווחין ומתרבין נכסיו דוקא וכן ההיא הרווחה דאסר הרא"ש ספ"ק דשבת להשכיר כלים מע"ש נמי מתרבה ממון של ישראל אלא קפידא זו שאסר המ"א כשאין ריוח להישראל היינו שמקפיד על המלאכה שתיעשה בשבת דוקא דאחר השבת לא יהיה לו חפץ כלל במלאכה זו כגון הנותן כליו לכובש בע"ש סמוך לחשיכה ודעתו לצאת במ"ש מיד דא"א לו שתיעשה מלאכה זו אלא בשבת וזו נקראת הרווחה דאותה מלאכה מרויח כולה וכעין מ"ש הראב"ד דמשתרשא ליה כו' וכמ"ש המ"א בסימן רמ"ז ססק"ב גבי איגרת דכשמשלחו בע"ש ואומר לו ראה שתהא שם ביום א' או ביום ב' וידוע שא"א להיות שם אם לא ילך בשבת אסור אפילו קצץ ומשמע דבלא אמירה שרי אעפ"י שא"א לו שתיעשה המלאכה אם לא יעשה בשבת וכן הט"ז בסי' ש"ז סק"ג לא אסר ליתן כלים לכובש בע"ש עם חשיכה אא"כ אומר לו ראה שאני צריך במ"ש הא בלא אמירה שרי משמע מדברי הרב דהתם מיירי בענין שאם לא יעשה האין יהודי בשבת לא יצטרך לשלם לו או שלא יתן המלאכה להאין יהודי כלל ונמצא שגם האין יהודי מרויח במלאכת שבת ואינו עושה משום קפידת הישראל אלא לטובת עצמו שיקבל שכרו ואינו נעשה כשלוחו של ישראל אלא באמירה דבאמירת הישראל ודאי הוא שלוחו ממש אפילו עושה לטובת עצמו דלענין שליחות ממש אין חילוק בין אם עושה השליח לטובת המשלח או לטובת עצמו לקבל שכר. וכ"מ לי מהתוס' ורא"ש ספ"ק דעבודת כוכבים שכתבו דאין שבח לישראל במה שממהר האין יהודי לעשותו בשבת ומי לא עסקינן שאין לו בית לדור בו ורוצה שיגמרו הבונים במהרה א"ו דזה לא מקרי שבח כלל כמ"ש הרב אלא דא"כ צ"ל דבשדה שיש שבח היינו שיש ריוח להישראל בנכסיו במה שעושה בשבת ואמאי שרי דנהי דליכא מ"ה דאריס אריסותיה עביד אבל מדינא אמאי שרי וצ"ל דבאריס ודאי מדינא שרי מאחר שגם להאין יהודי יש ריוח וכמש"ל ובקיבולת דשדה נמי יש ריוח להאין יהודי לפי שאם יגמור בשדה זו יעשה בשדה אחר כי הרבה שדות וכרמים מצויים וצריכים לעבוד שם ומשום הכי אפילו האוסרין בקיבולת דשדה לא אסרו אלא משום מ"ה ולא מדינא משא"כ כשאין האין יהודי מרויח צ"ל שלא יהא לישראל ריוח גמור ממלאכה זו. אך זה אינו דא"כ מאי ראי' מייתי ר"ת שדה לבית ולא עוד אלא דבק"ו מייתי לה והאי ק"ו פריכא הוא אלא צ"ל דגם בשדה אין יהודי מרויח כלום אלא דגם להישראל אין ריוח כלל במה שממהר דאם לא יעשה בשבת כו' אלא דהריוח הוא בין שיעשה בשבת בין שיעשה בחול מתרוחין נכסיו שמשביח הקרקע וזש"כ הרא"ש דבבית לא שייך כו': אך הנה כל זה הוא דעת המ"א במ"ש רסי' רמ"ד אין קפידא כו' אבל באמת דעתו פליאה נשגבה היא בעיני דהא בסימן ש"ז מבואר בטוש"ע דאפילו בשבת מותר לומר לאין יהודי מדוע לא עשית כו' בכדי שיבין שרצונו לעשות כן לשבת הבאה ואף שבע"כ יעשה לטובת ישראל ולהנאתו לפי שדומה כמו אין יהודי העושה מעצמו בשביל ישראל דאינו אסור אלא ליהנות בשבת ולהמתין במ"ש בכ"ש אבל לא לאסור מלאכה זו לגמרי מאחר שאין הישראל אומר לו בפי' שיעשה בשבת וכן בסי' ש"ה סכ"א בשפחות העושות גבינות בשביל ישראל דמותר ואף המ"א שחלק שם ע"ז היינו משום דעושות בשל ישראל אבל לא משום ריוח הישראל דמשתרשא ליה מלאכה זו הן אמת שראיתי במהד"ב של אחמו"ר ז"ל שדעת מהר"מ גבי גבינה לאסור בשכירי שנה לומר מדוע לא עשית כו' והטושו"ע בסי' ש"ז מיירי באין יהודים דעלמא וגבי גבינות ה"ט משום שלא קדמה אמירה על מלאכה זו כלל משא"כ קיבולת על מלאכה ידועה שבשעת הקיבולת היתה אמירה בפי' על מלאכה ידועה שבשעת הקיבולת היתה אמירה בפי' על מלאכה זו היינו בקיבולת דלא קצץ משום דס"ל למהר"ם והטור דשכירי שנה לא מיקרי קצץ דלא כסה"ת (וכן ס"ל לרמ"א סי' רמ"ד ס"ה ומ"ש בסי' רע"ו ס"א בהג"ה ראשונה הואיל והישראל נהנה כו' כמ"ש בסה"ת ובסה"ת אצטריך ליה שלא להתיר מטעם קצץ כמש"ש בהדיא ועמ"א שלא ס"ל כסה"ת (י"ל דאצטריך ליה ה"ט משום דעושה מעצמו כמ"ש מהר"מ גבי גבינות דשרי מה"ט משא"כ בנר דגופו נהנה מיד אפילו עושה מעצמו אסור) אבל בקיבולת במלאכה ידוע וקצץ ודאי דשרי נמי לומר מדוע לא עשית כו' כמו שכירי שנה לסה"ת דס"ל דהוה כאילו קצץ וכ"מ להדיא בהג"מ פ"י מלשון מהר"ם גבי גבינות דאין לאסור מהא דתנן אין נותנין עורות כו' ור"ל דאף ב"ה לא התירו אלא בקצץ ושכירי שנה לא הו"ל כקצץ וכן פי' הרב דבריו וא"כ משמע ומבואר להדיא דאם היה כקצץ לא הוה קשיא ליה להתיר אפילו בלא טעמא דעושות מעצמן דהיינו אפי' קדמה אמירה על מלאכה זו בפי' כמו עורות לעבדן בקצץ (גם הלום ראיתי להרב בהמד"ב שדקדק ג"כ מלשון הרמב"ם במ"ש והוא דלא יחשוב עמו יום יום דדוקא לבא לחשבון אסור אבל להקפיד שלא יבטל האין יהודי ממלאכתו בשכיר שנה שרי וה"ה וכ"ש בקיבולת וצ"ע שלא הזכיר הרב כן בהדיא ואפשר שגם דעת הרב להשיג על המ"א סי' רמ"ד ג"כ אלא דלא אצטריכא ליה לפרושי מאחר שהמ"א תלה טעם דינו במ"ש בסי' רמ"ג ושם השיג עליו וממילא כשכל עוזר נפל עזור ומ"מ הו"ל לפרושי מאחר דהכא מיירי שאין האין יהודי מרויח ושם ביאר הרב שהאין יהודי מרויח אלא דאגב גררא דקדק שם ג"כ מלשון הרמב"ם וה"ל לפרושי בהדיא דנ"מ אף כשאין האין יהודי מרויח): ועוד ראי' מהא דבקצץ א"צ למחות אם רואה את האין יהודי עושה בשבת ואין הטעם משום דאינו יכול למחות כמ"ש הר"ש בהג"מ דא"כ בעצי ישראל ליתסר והאחרונים לא אסרו במרחץ וכה"ג אלא משום שהישראל מרויח כמ"ש כל זה הרב בעצמו בק"א וביאר שם שהטעם לפ"ד האחרונים דאף שרואה ושותק לא עביד הישראל משום ניחותא דבעה"ב אלא משום ניחותא דידי' דאדעתא דנפשי' עביד יותר וניחא לי' בניחותא דידי' יותר מבניחותא דבעה"ב ודוקא בטובת הנאה עביד אדעתא דבעה"ב אם רואהו שמתכוין שיראה הבעה"ב טוב לבו וא"כ אמאי לא שרי ליתן לכתחלה בקצץ אף כשיש קפידא לישראל שיש לו ריוח גמור ממלאכה זו או שמרויח מלאכה זו עצמה שאם לא תיעשה בשבת לא יהי' לו חפץ כלל מ"מ האין יהודי כי קא עביד אדעתא דנפשי' קא עביד משום ניחותא דילי' ולא משום ניחותא דבעה"ב. ועוד דאטו בכל קיבולת מי לא עסקינן שיש לאין יהודי ג"כ ריוח במה שעושה בשבת שממהר לעשות מלאכה זו כדי שיהי' לו פנאי לעשות מלאכה אחרת או מלאכה זו עצמה בשלו או בשל אחר כדי להשתכר וא"כ למה אסור לישראל ליתן בקיבולת אם יש לו קפידא דלמא גם להאין יהודי נמי איכא קפידא וכשיש להאין יהודי ג"כ ריוח ודאי שרי כמש"ל ובר מן כל דין הנה כל זה הכריח המ"א מלשון לעצמו שברמב"ם וש"ע פי' זה לומר שלא יקפיד הישראל כלל אלא שלא יכריחנו הישראל לעשות והאין יהודי יעשה אם ירצה וכמ"ש בהג"מ בהדיא ודומה דין זה להא דתניא ופוסק עמו ע"מ לשבות כו' ומשום ראיה דלא בקפידת הישראל תליא מילתא דהא בספינה מסתמא מקפיד הישראל שלא ישבות באמצע היום וגם מי לא עסקינן שנחפז לבא למחוז חפצו וא"א לבוא אא"כ יפליג גם ביום השבת ואפ"ה שרי בברייתא רק שלא יאמר לו הישראל בפירוש שיפליג בשבת ולת"ק צריך לפסוק עמו לשבות בפי' אף שלבו בל עמו ולא שיהא בלבו דוקא לשבות ואפשר שגם דעת וכוונת המ"א במ"ש דאין קפידא כו' דאין קפידא מצד הפסיקה שפסק הישראל עם האין יהודי על המלאכה שלא פסק עמו לעשות בשבת דוקא וא"כ האין יהודי עושה מתי שירצה שלא יקפיד עליו הישראל אם לא יעשה מאחר שלא התנה וכה"ג צ"ל בפי' המ"א סי' רנ"ב סק"ח דכששולח השליח ה"ל כאלו אמר לו כו' אבל זה שמקבל כו' אין קפידא כו' דהאי אין קפידא ר"ל שלא אמר לו בפי' שיעשה בשבת דהא לא אסר ברישא אלא משום דר"ל כאילו אמר לו כו' אבל משום הקפדה בלב מחמת שיש לו ריוח מזה לא אסר. ואיך שיהיה דעת המ"א אבל לפסק הלכה משמע מכל הלין טעמי דאין איסור בשום קיבולת מדינא אף שיש ריוח להישראל אא"כ אומר לו בפירוש וכ"מ בהדיא בב"י סי' רמ"ז בשם הרשב"א וסמ"ג וסה"ת וכ"כ בש"ע ס"א ובלבד כו' וכן בדין דהא אמירה לאין יהודי קודם השבת שיעש' בשב' יליף לה הר"ן ס"פ השואל מדין שילוח אגרות וכ"פ הרא"ש ספ"ק דה"ט דשלוח אגרות משום דאסור לומר בע"ש שיעשה בשבת והתם קתני להדיא דבקצץ מותר ונהי דקצץ היינו כשלא אמר לו לילך בשבת כמ"ש הב"י בשם הפוסקים משום דס"ל דזה ג"כ משמעות קצץ לחוד דרישא דאין משלחין נמי בדלא אמר לו שילך בשבת ודומיא דהכי דוקא מותר בקצץ משום דבדלא קצץ ה"ל כאילו אמר לו משא"כ קצץ לא ה"ל כאילו אמר לו אבל שלא יהיה לו ריוח להישראל מנ"ל דבלשון קצץ אינו במשמע כלל שלא יהיה ריוח להישראל ואדרבה מן הסתם לא לחנם שולחו בע"ש סמוך לחשיכה:</p> <p class=bodytext>ולענין איסור מאית העין בקיבולת דמחובר ודאי דיש לסמוך ע"ד התוס' ורא"ש וסה"ת וסיעתם שהאיסור משום שהרואה יאמר כו' וא"כ היכא דמיפרסמא מילת' שרי ואף אם ת"ל דאסרו בקיבולת שדה היינו כמ"ש המ"מ וכפי מה שפירש דבריו בפ"מ סימן רמ"ד וכ"ה להדיא בי"ד סימן ש"פ בלשון האוסרין שברמב"ם שם (ולדעת האוסרין על כרחך צריך לומר הא דקתני האריסין והחכירין והקבלנים כו' פי' קבלנים דומיא דחכירים אלא שזה בפירות השדה וזה במעות דלא כרש"י וראב"ד שברא"ש שהם המתירים ואזלו לטעמייהו ומשה"נ פי' הב"ח והש"ך דעת הטושו"ע בפי' קבלנים נמי הכי דלא כהרא"ש והראב"ד מדהביאו דעת האוסרים שברמב"ן שם) (והרב ז"ל השיג על הש"ך ולפמ"ש א"ש) אבל אין להביא ראיה מהרא"ש והראב"ד להתיר בקיבולת שדה גם בשבת דאבילות שאני דקילא דאפילו שכיר יום מתיר בתלוש וכ"כ הב"ח בפי' הטוש"ע דמ"ש בקבלנות היינו לאשמעינן דאפ"ה בביתו לא יעשו וכ"מ מלשון רי"ו בשם המפרשים שבב"י וש"ך שכ' או פועל וסתם פועלים משמע שכירי יום מיהו הרב הביא דעת הרמב"ם ומרדכי וריטב"א לאסור שכירי יום אפילו בתלוש ופירש כן גם דברי הטוש"ע דלא כב"ח וצ"ע שלא פי' כלום בדברי רי"ו הנ"ל דלא אסר אלא בעבודת שדה וגם החמרים והגמלים לא אסר אלא משום דמחליפי אע"ג דשכיר שנה לא הוה כקצץ להראב"ד פ"ו וז"ש הרא"ש גבי קיבולת שדה דההיא אפילו בימי אבלו כו' ובתלוש כתב ואפילו בשבת כו' מכלל דקיבולת שדה לא הותר בשבת ומשה"נ כתב הב"י בסי' רמ"ג דלא נשוויה להרא"ש חולק כו' והחזיק הט"ז על ידו וגם הב"ח מדייק מספ"ק דעבודת כוכבים ולא מייתי מפ"ב דמ"ק ואע"ג דר"ת בספ"ק דעבודת כוכבים חמירא ליה אבלות משבת מ"מ לר"י והרא"ש שחלקו עליו קילא להו אבילות משבת ומ"ש בתשובת מהר"י הלוי שדעת הר"מ שבתוס' ספ"ק דעבודת כוכבים הוא כהר"ן לדעת הרמב"ם לכאור' הוא פלאי דלא קרב זא"ז שהר"מ מצריף שיטול שכרו מגוף המלאכה והיינו דקאמר אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי כיון שנוטל מעות בשכרו והר"ן ס"ל דפירי דמרחץ מעות נינהו ואריסותא דלא עבדי היינו משום שהוצאותיו מרובין כו' ובע"כ צ"ל דס"ל עכ"פ גם הר"ם לא התיר אלא באריסות אלא שמחמיר שמצריך שיטול חלקו בפירוש והר"ן היקל בזה שאף שנוטל מעות לחלקו נמי שרי מ"מ בהא כל אפי שוין דבעי' אריסות דוקא ולא קבלנות אבל לפ"ז לא שייך לשון התוס' דמסקו לפי' הר"מ דלפ"ז יש להתיר להשכיר ריחיים היכא שנוטל קמח בשכרו דמאי קמ"ל פשיטא היינו הך א"ו דס"ל דשכר הרחיים לא דמי לאריסות וקבלנות מיקרי וכ"מ במרדכי במהר"ם שהובא בב"י סי' רמ"ד גבי מכס וה"ד קיבולת לכשתגבה מאה דינרין כו' דכל כה"ג קיבולת מיקרי ולא אריסות דאריס אין לו חלק בשבחי השדה אלא אחר ניכוי היציאה וגם הזרע מחשב לו משא"כ בקיבולת שאין לו עסק כמה הוציא בעה"ב וכמה עולה הריוח והשבח אלא מיד שעוסק יש לו שכרו כך וכך ולכן גבי מכס לכשתגבה נקרא קיבולת משום שאין להאין יהודי עסק אם ירויח היהודי בגביית המכס בכל יום נגד הערך שנתן להשר וגם אין גביית המכס דבר יום ביומו שוה והלכך מקרי קיבולת ולא אריסות וה"נ אשמעינן התוס' לפי' מהר"מ ברחיי' שהאין יהודי נוטל שכר הטחינה מהקמח ואינו יודע אם הישראל משתכר דכל כהאי גוונא קבולת מקרי ואפ"ה מותר כל שנוטל קמח בשכרו ולפ"ז דברי הר"מ שבתוס' ודברי הר"ן הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב דלהר"ם תלוי עיקר הטעם במה שנוטל פירות מגוף הדבר ואפי' קבולת כה"ג שרי ולהר"ן אין חילוק בין פירות למעות אלא עיקר החילוק הוא בין אריסות לקבלנות וע"ק על מהר"י הלוי דמי הגיד לו שהר"ם אסר אפילו היכא דמיפרסמא מילתא דודאי לא מדינא אסר הר"ם דהא בעורות לעבדן מתירין ב"ה וכן בירושלמי מתירין תלוש בבית אין יהודי לד"ה א"ו דדוקא במחובר אסר הר"ם משום מ"ה ומאן יימר דחייש למ"ה אפילו בכה"ג דמיפרסמא וכהר"ן ואפשר שיצא לו כן ממ"ש התוס' והר"ם אומר כו' דמשמע דפליג על ר"י דלעיל ולא מצא מחלוקת אחרת חוץ מזו אבל לפמ"ש הרי מחלקותו מבואר בצדו דלפי' הר"מ מותר ברחיים היכא שנוטל קמח בשכרו אעפ"י שהוא קבולת משא"כ לפר"י כל קבולת דמחובר אסור וחיישי' למ"ה אבל בפי' מ"ה ל"פ דהטעם משום חשדא וגם רמ"א בסימן רע"ו ס"א בהג"ה ראשונה כתב הואיל והישראל נהנה כו' כסה"ת וסיעתו ולא משום שהוא בבית ישראל כמ"ש הא"ר והטעם משום דבשכירי שנה ל"ח שיחשדוהו משום שהכל יודעים שהם שכורים לשנה בביתו משא"כ אומנים שאין רגילים בביתו אלא בשעה זו ששכרם למלאכה וכמ"ש הרב במה"ב הרי דס"ל לרמ"א דעיקר הטעם משום חשדא גם מדהתיר המ"א בנין בה"כ משום דבשל רבים ליכא חשדא הרי דס"ל ג"כ שהטעם משום חשד הגם שרבים חולקים על המ"א בטעם זה עיין פ"מ היינו מטעם אחר גם רבינו אחמו"ר ז"ל בש"ע שלו כתב להתיר בנין בה"כ מטעם שעכשיו נתפרס' כו' אלא שלא התיר אלא בשעת הדחק שיראי' שמא תתבטל המצוה לגמרי משום ח"ה דהאין יהודים אין מניחים ביום חגם כו' ולכאורה דוקא במקום מצוה מתיר מיהו היינו בסתם אבל במפורסם כה"ג דנ"ד יש להתיר אפילו שלא במקום מצוה היכא שאפשר שיתבטל הבנין ואין לחוש לח"ה שלא על ידו מתחלל ש"ש ולא הוא הגורם אלא שרואה ושותק ואם נחוש לזה גם באין יהודי דעלמא ניחוש שלא יעשה לנו מלאכה מעצמו ובהדיא תנן אין יהודי שבא לכבות כו' ולמדו מזה סה"ת וסיעתו לכל המלאכות חוץ מאין יהודי שידליק את הנר הואיל וגופו נהנה וכ"ה בהדיא בש"ע סי' ש"ה סעי' כ"א ולא אשתמיט חד מהפוסקי' לאסור בזה"ז מפני ח"ה א"ו דאין זה חשש גמור אלא ממדת חסידות ולכן באין יהודי העושה עצמו התירו:</p> <hr width=33% align=right> <div class=haoros></p> <p class='ftntext'></div><table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr> <td width=10% style="text-align:right"><a title='press > for next page' id=gonext href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/8/6.htm><<</a></td> <td width=10% style="text-align:left"><a title='press < for prev page' id=goprev href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/8/4.htm>>></a></td> </tr></table> </span> </body>