שו"ת יורה דעה
סימן א
הלכות שחיטה
(לסי' ב'. וסי' קי"ט) א ע"ד השו"ב שהעלים עין מנגלד קרום העליון שהי' בריאה ומקום הנגלד הי' מכוון קצת נגד שבירת הצלע בלא עוקץ חד ונקשר והכשירה השו"ב. ואח"ז כשהראו לו הנגלד עם שבירת הצלע הנ"ל תקע השו"ב עצמו לדבר הלכה בלי שאלת המורה אשר בעיר והורה השו"ב למעשה שאעפ"כ היא כשרה. וידוע שהשו"ב הוא למדן וי"ש ואין חושדין אותו בפריקת עול וקלות ח"ו וכמ"ש המ"ץ דחמנהו שהוא איש תם וישר והורה מעכ"ת דאחרי העברת חדש וקבלת ד"ח נראה להכשירו וכמ"ש רבינו הגאון אחמו"ר ז"ל נ"ע בש"ע סי' ב' סק"א. וביקש ממני להודיעו חוות דעתי בדין זה:
תשובה. מאשר יקרת בעיני ונכבדת לא אוכל להשיב פניך ריקם. ובפרט אחרי אשר התחלת לדבר אענה אף אני כמוהו מסכים דסגי ליה בקד"ח כמ"ש מעכת"ר ולא עוד אלא שלפע"ד א"צ להעברה כלל. כי עיקר טעם ההעברה הוא כמ"ש רבינו הגאון אחמו"ר נ"ע (בביאורו לש"ע יו"ד סי' ב') משום שצריך לביישו כי היכי דליהוי הקבלה באמיתת לבבו. ודי והותר במה שסבל חרפה ובזיונות. וכ"מ להדיא במהרי"ו סי' צ"ז דבשוחט שבא לפניו הח"ר מולין לא הצריך העברה כלל. ואף שכתב שבשוחט שבא לפני מהר"ז רונקיל ומהר"ט כמדומה לו שלא בדק חדש. אע"כ דה"ט כדסיים על הח"ר מולין ודי והותר לו בשתו וחרפתו שסבל כו' ועוד שאחרי שהמ"ץ ואנשי עירו כתבו עליו שהוא איש תם וישר ובכה"ג אמרינן ודאי משגה הוא ולא חשדינן ליה לפושע ובזה א"צ כ"א קד"ח לחוד כמ"ש רבינו הגאון ז"ל נ"ע בש"ע סי' ב' סס"ק א' בשם הש"ך בשם מהרי"ו והוא בש"ך סי' קי"ט ס"ק ל"ג וע' פר"ח שם ס"ק ל"א שכ"פ להדיא דלא בעינן העברת חדש כו' אלא סגי ליה בקד"ח לחוד והיינו אף שיצא טרפה ממש מת"י פ"א. אך עוד אחת היא והיתה לבאר דלכאורה אין זה מועיל אלא על השגיאה שיצתה מת"י שלא ראה ולא השגיח בריעותא הנז' שנמצא בריאה אבל במה שתקע עצמו לדבר הלכה למעשה להורות בדבר שצריך לשאול את פי המורה אשר בעיר. אילו היה האמת כדברי המורים שהטריפו בהחלט לא הי' לו שום התנצלות שגיאה. אמנם יש לצדד כמ"ש מהרי"ו שם דאלו הוה ריאה קמן הות מתכשרא. וה"נ י"ל בנ"ד. כי הנה עיקר החומרא מחמת השבר. שאם נקרע קרום החיצון מחמת השבר שמא ניקב גם הפנימי ולא בקיאינן בבדיקה. וכבר האריך בזה הגאון המפורסם בדורינו מהר"ז מרגליות נ"י כאשר הראה המוכ"ז לפני העתק תשובתו בשו"ת שבספרו על בדיקת הריאה סי' י"ח וע' בשו"ת ב"א חי"ד סי' ט"ו. והראה פנים דיש לסמוך על בדיקתינו. אלא שבסוף ביטל דעתו מפני כבוד דודו הגאון מוה' סענדר זצללה"ה. וכן קבע בש"ע שלו (סי' ל"ו סי"ג) אבל באמת אם לדין יש תשובה דל"ח דניקב החיצון שמא ניקב גם הפנימי. אלא בקוץ או מחט שהם דקים אבל לא בקנה וכיוצא בזה כדאיתא בש"ע סי' נ"א ס"ב לענין חשש נקיבת אברים הפנימים וה"נ י"ל בשבר זה כיון שאין בו עוקץ הנוקב והשבר רחב עד שקרום החיצון נקרע קרע רחב מעט. א"כ אם היה ניקב קרום הפנימי היה נקרע ג"כ קרע באורך ורוחב מעט ולא נקב כ"ש. ואין לחוש שמא באמת נקרע איזה קרע באורך ורוחב מעט. דפשיטא דכל כה"ג יש לסמוך על בדיקתינו. ואף שמ"מ השו"ב עשה שלא כהוגן במה שהגיס לבו להורות מדעתו והיה לו לשאול על פי המורה. עכ"פ בכל כה"ג אין לדונו כמי שיצתה טריפה מת"י ח"ו. ואף לדברי המורים שהטריפו. מ"מ י"ל מאחר שהיא מלתא דתליא בסברא אין לדונו כמזיד להקל ראשו בהוראה. אלא כטועה בעלמא. ואף לא כטועה בדבר משנה אלא כטועה בשקול הדעת ומ"מ להבא צריך לקבל עליו שלא יסמוך על שום הוראה מדעתו בדבר שצריך לדמות מלתא למלתא. ובפרט בראותי אותו שהוא חריף בסברות ובקיאות ואגב חריפותא יכול להיות משבשתא. דמאחר שאינו קבוע להוראה מי ביקש זאת מידו אין זו מלאכתו המוטלת עליו כ"א על המורה. ואם כה יעשה שיקבל עליו בפני מעכת"ר יכול לכתוב לשם שכבר קבל ד"ח בפניו. הן בהשגחת הריאה. הן בפסק דין שלא יצא מתח"י דבר הוראה הצריכה שאלת חכם בלי שאלת המורה ויכולים לסמוך על שחיטתו ובדיקתו כמקדם. והיה זה שלום: