שארית יהודה - שו"ת יורה דעה - סימן יב

<body> <span id="Label1"> <div class=breadcrumbs> <a target=_parent href=http://www.chabadlibrary.org/index.htm>דף הבית</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/index.htm">אוצר החסידים</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/index.htm">שארית יהודה</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/9/index.htm">שו"ת יורה דעה</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/9/12.htm">סימן יב</a> </div> <table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr> <td width=10% style="text-align:right"><a title='press > for next page' id=gonext href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/9/13.htm><<</a></td> <td width=10% style="text-align:left"><a title='press < for prev page' id=goprev href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/9/11.htm>>></a></td> </tr></table> <p class=bodytext><div class=pageno>סימן יב</div></p> <p class=bodytext>(לסי' רכ"ח)תנן ספ"ג דתענית היו מתענין על הגשמים ונענו כו' רא"א קודם חצות לא ישלימו אחר חצות ישלימו ומפרש בירושלמי הובא ברא"ש ור"ן דה"ט דאחר חצות ישלימו משום שיצא רוב היום בקדושה וכן אר"י בבריי' דספ"ג שם ופסקו הפוסקים כדבריהם ובפ"ק (ד' יו"ד ע"ב) תניא הרי שהיה מתענה על הצרה ועברה על החולה ונתרפא ה"ז מתענה ומשלים וחילקו הרמב"ם והרא"ש והר"ן והמ"מ הא דצבור אי משלימין משום שאין מטריחין על הציבור אלא כפי הצורך. משמע ומבואר מדבריו דכפי הצורך מן הדין א"צ להתענות אפילו היחיד אלא חומר הוא שהחמירו חכמים ביחיד משום שנראה כמתנה עם קונו כדפי' רש"י והרא"ש תירץ דצבור שאני משום שצריכין להודות ולהלל בכרס מליאה ונפש שביעה אבל יחיד משלים תעניתו אלא דפי' הטעם דכיון שקבל עליו להתענות סתם ולא התנה דעתו הי' אקבלה זו מתוך שקבל עליו התעניות הללו תהיה מקובלת תפלתו שמתפלל על החולה ועל הצרה עכ"ל ומבואר ג"כ דבשאר דברים דלא שייך טעם זה להשלים זמן הנדר אם עברה הסבה שבגללה נדר ה"ז מותר אע"ג דמאתמול קבלי' לתענית לכל היום וכן בשאר נדר שנדר לזמן מ"מ כשעבר הטעם והסבה שבשביל זה נדר בטל הנדר אע"ג דלא התנה אבל המ"מ מתחלה כ' כתירוץ הר"ן ואח"כ כ' א"נ שאני צבור דלב ב"ד מתנה עליהם אבל ביחיד דברים שבלב אינן דברים וכוונתו להא דתנן בפ"ג דנדרים נודרים לחרמים כו' לאנסים שהם של תרומה ושל בית המלך ומפרש בגמ' באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינו של בית המלך ומסיק התם באומר בלבו כו' ומוציא בשפתיו סתם ואע"ג דקיי"ל (קדושין דמ"ט ע"ב) דדברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שרי אלמא שלא במקום אונס אסור: והא דאזלי' בתר כיונת הנודר בנדרים פ"ז דתניא (ד' נ"ה ע"ב) אר"י הכל לפי הנודר היה לבוש לבוש צמר והצר ואמר קונס צמר עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונס פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסו' לטעון וכיוצא בהם כמה דברים השגוים בבריי' ספ"ח היינו שהוציא מפיו לשון שאפשר לפרשו כפי כוונתו אבל במקום שהלשון סותר כוונתו בבירור לא אזלי' בתר כוונתו אלא בתר הוצאת פיו והיינו אם היתה כוונתו להוציא בפיו לשון זה כמו בנדרים שנודרים להרגים ולאנסים שהיתה כוונתו ודאי להוציא לשון כולל שלא יהא משמעותו היום כמ"ש הרא"ש ור"ן פ"ג דשבועות וה"נ בענין התענית כיון שהיתה כוונתו ודאי להוציא מפיו לשון שמשמעותו כל היום דהא כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית אע"פ שהיתה כוונתו כדי שיתרפא החולה ושתעבור הצרה ואם יתרפא יהא מותר מיד ה"ל דברים שבלב ואינן דברים ולרא"ש ור"ן צ"ל דשאני התם דהמחשבה שמחשב בלבו הוא לגמרי נגד הוצאת פיו באותה שעה שהוציא בפיו שבפיו ובשפתיו הוציא לשון כולל ובלבו מחשב היום בלבד. אבל הכא אין המחשבה שבלבו סותרת כלל הדבור שהוציא בשעת מעשה רק שבלבו מחשב הטעם והסבה שבגללה נודר וכשעבר הטעם והסבה ממילא בטל הנדר אומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי לא נדר: ולפ"ז ה"ה בנ"ד במליצת הגאונים אע"פ שקבעו זמן אומדנא דמוכח הוא שהזמן הוא שנתנו למכירת הספרים וכיון שמכרו תוך הזמן בטלה המליצה. וכ"ת דשאני התם דמיירי בנדרים שבינם לבין עצמם דאזלינן בתר כוונת הנודר אבל בנודר לחבירו לא אזלי' בתר כוונת הנודר כלל אלא אחר הלשון הכתוב כמ"ש רמ"א בי"ד סי' רי"ח ס"א בהג"ה והוא מדברי הריב"ש סימן קצ"ה הא סיים שם אא"כ באומדנא דמוכח דבאומדנא דמוכח אין הולכין אחר הלשון הכתוב בו וכ"ה להדיא בריב"ש שם וכיוצא בזה כתבו הרשב"א והרא"ש בתשובותיהם הובא בש"ע י"ד סי' רכ"ח סמ"ג ובאה"ע סי' נו"ן ס"ה במי ששידך בתו ואח"כ קלקל המשודך מעשיו או אחות המשודך ופי' הב"י דאפי' נשבע לקיים התנאים פטור ודחה דברי הגמ"ר שהביא רמ"א בי"ד שם ובד"מ סי' רכ"ח השיג על הב"י דלא עדיף מנולד (וט"ס מנודר) גם בתשו' מהרי"ט ס"ב ח"ד סי' מ"ט האריך בזה להקשות דהא אין פותחין בנולד במילתא דלא שכיחא והרי הרא"ש שם כ' הטעם דהוה אונסא דלא שכיחא לא אסיק אדעתיה ואזיל בתר איפכא דכל שלא שכיח טפי מקרי נולד טפי ע"ש מה שתירץ בדוחק: ולפע"ד משנה שלימה היא כדעת הב"י בפי' הרשב"א והרא"ש דתנן פ"ג דנדרים (דכ"ז ע"א) נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין ופי' הר"ן לפי שלא עלה ע"ד לאסור נכסיו על חבירו אם לא יאכל עמו אלא כשיוכל לבא בלא אונס כלל אבל כל שנאנס קצת כגון שחלה בנו וצריך לשמרו מותר דלאו אדעתא דהכי אדריה עכ"ל וכן פי' הרא"ש וז"ל דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול הנודר אם יעכבנו אונס דדברים שבלב כי האי דמוכחי וידיעי לכל הוויין דברים עכ"ל. וההיא מתני' מיירי ודאי באונס דלא שכיח דהא בגמרא (שם דכ"ב ע"ב) פריך מ"ש מההוא דא"ל אם לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין להוי גיטא אתא ופסקי' מברא אמר להו חזו דאתאי חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמי' מתיא ואמאי הא מינס אניס ומשני דילמא אונסא דמיגליא שאני ומברא מיגליא אונסי' ופי' הרא"ש שאני מברא דאונסא דשכיח הוא ועכבו נהר דמתני' היינו שגדל הנהר מהפשרת שלגים וא"א לעבור בו דלא שכיח עכ"ל הרי להדיא כסברת הב"י בדעת הרא"ש דאונסא דלא שכיח מבטל הנדר משום דאומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא נדר גם בתשו' מהרי"ק שרש ק"א כתב על דברי הרא"ש בתשו' הנ"ל וז"ל לא מיבעיא אם לא הי' שבועה כו' אלא אפילו הי' שם שבועה פשיטא שנתבטלה והוחלה השבועה והביא ראיה מס"פ הגוזל קמא (ק"י ע"א) גבי ההיא דנתן הכסף לאנשי משמר ומת כו' וקאמר אביי עלה (שם ע"ב) ש"מ דכסף מכפר מחצה דאלת"ה ליהדר כסף ליורשי' דאדעתא דהכי לא יהיב ופריך עלה אלא מעתה חטאת שמתו בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה כו' יבמה שנפלה לפני מוכת שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא אקדשה כו' ואם איתא דיש לחלק בין היכא דאיכא שבועה להיכא דליכא שבוע' משום דחמיר איסורא מממונא א"כ פשיטא דלא הוה פריך מידי דהתם גבי נתן הכסף לאנשי משמר ממונא בעלמא הוא ולכך יש להקל בו אבל גבי איסור' כגון להוציא קדשים לחולין וכ"ש באיסור ערוה וכגון להתיר יבמה לשוק בלא חליצה אימא דלא שרינן משום טעם דאדעתא דהכי כו' כ"ש וכ"ש לענין שבועה שאינה אלא לזרז הפרעון כו' ומגופא דההיא דהגוזל קמא יש להביא ראיה לעיקר הדין דהא אי לאו ה"ט דאמר בגמרא טב למיתב טן דו הוה סמכי' אהך סברא דאדעתא דהכי כו' עכ"ל והב"ח בתשו' סי' ח' מפרש דברי מהרי"ק דלא איירי אלא בשבועה לזרז הפירעון אבל בנשבע לקיים התנאי' מודה והציץ רק מן החרכים מ"ש באמצע לשונו כ"ש וכ"ש לענין שבועה שאינה אלא לזרז הפירעון כו' אבל בתחלת דבריו ובסופן כל יסודו סובב הולך על ההוא דהגוזל קמא דאפי' לענין איסורא דאמרי' אדעתא דהכי כו' והביאו בעצמו אח"ו ומהתם מוכח דאפילו נשבע לקיים התנאי' נמי אמרי' דאדעתא דהכי כו' ומ"ש הב"ח שם וז"ל וראיה מפ"ב דקדושין (ד' מ"ט ב') גבי ההוא גברא דזבין אדעתא למיסק לא"י דקאמר רבא הוי דברים שבלב ואינן דברי' וקאמר בגמרא מנ"ל לרב' הא כו' עד אלא אמר רב יוסף מהא המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והי' לויה כו' א"ל אביי דילמא שאני התם דלחומרא כלומר אע"פ דלגבי ממונא הקל אמרינן דברים שבלב אינן דברים והמכר קיים אע"פ שנאנס ולא עלה לא"י אפ"ה לגבי איסור אזלינן לחומרא ומקודשת מספק וכדפרש"י שם בהדיא עכ"ל הוא תמוה מאד חדא דהא אדרבה מסיק אביי שם דאפילו לקולא אמרינן דברים שבלב אינן דברים מדתנן (קדושין מ"ט ב') ובכולם אע"פ שאמרה בלבי הי' להתקדש אינה מקודשת ואע"ג דדחי זה התם בגמ' מ"מ למסקנא י"ל הכי ועוד דגם הוא רוצה לומ' דלא אמרינן אדעתא דהכי כו' והיינו שמום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים ולמה הטריח עצמו ליזיל בתר איפכא ובעיקר הקושי' אם זאת היא כוונתו מהא דקיי"ל דברים שבלב אינן דברים כבר תירצה הרא"ש פ"ג דנדרים שהבאתי לשונו לעיל דדברים שבלב כי האי דמוכחי וידיעי הויין דברים: וא"ת אכתי מה נעשה לאותה ששנינו רפ"ט דאין פותחין בנולד דאפילו אמר קונם שאני נהנה לפלוני ונעשה סופר כו' קונס לבית זה שאני נכנס ונעשה בהכ"נ כו' דהוה אומדני דמוכחי טובא דאדעתא דהכי לא נדר ולא עוד אלא אומר בפי' אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר או שהוא נעשה בהכ"נ לא הייתי נודר אעפ"כ אין פותחין בו וכ"ש שאינו בטל ממילא ודוחק לחלק (כדמשמע קצת ממהרי"ט שזו היא כוונתו) בין נדר שהוא מבטלו בשב ואל תעשה כגון ההיא דנדרי אונסין שהוא מבטלו במה שאינו אוכל אצלו וכגון ההיא דתשו' הרא"ש והרשב"א שהוא מבטל נדרו במה שאינו רוצה להשיא בתו ובין אם בא לבטלו בקום ועשה כגון ההיא קונם שאני נהנה לפלוני קונם לבית זה שאני נכנס שרוצה לבטל הנדר להנות לפלוני וליכנס לבית חדא דהא בגמ' גבי נדרי אונסין הנ"ל מוקי לשמואל דאמר לא שמיה מתיא באונס דשכיח אבל אונס דלא שכיח מבטל הגט וחוזר ודר עם אשתו כבראשונה (והכי קיי"ל באונס דלא שכיח כלל אפילו ללישנא קמא דרבא בריש כתובות (ד"ב ע"ב) כמ"ש התוס' (שם ד"ה דלמא) ועוד דבלא"ה אין טעם לחלק בכך דהא טעמא דאין פותחין (נדרים דס"ד ע"א) בנולד פי' הרא"ש שם משום דכל עיקר טעמא דחרטה הוא משום שע"י חרטה נעקר הנדר מעיקרו ובדבר שאינו מצוי אינו נעשה נדר טעות מעיקרו כי בשביל זה לא היה מניח מלידור כי היה סבור שלא יבא לעולם עכ"ל משמע דבכל ענין אינו נעשה נדר טעות ואינו נעקר אפי' ע"י חרטה מכ"ש דלא בטל ממילא אך באמת לק"מ דלא קרב זה אל זה מההיא דאין פותחין בנולד אע"ג דהוה אומדנא דמוכח טובא שע"ד כן לא נדר דהא לא אסיק אדעתיה כלל שיבא לידי כך אבל מתחלת הנדר נדר סתם ולא הי' בלבו טעם וסבה לנדרו בשביל שאינו סופר או בשביל שאינו בהכ"נ אלא שנדר מהאיש הזה או מהמקום הזה מחמת איזה טעם אחר וסבה אחרת אלא שאח"כ נולד דבר שנתחדש שנעשה האיש סופר והמקום בהכ"נ ואילו היה יודע מזה לא היה נודר אע"פ שהיה לו טעם אחר בדבר וסבה אחרת משא"כ נדרי אונסין דהא שהדירו חבירו שיאכל עמו רוצה היה בכבודו או לשבת אחים גם יחד להעלם באהבים וכן ההיא דהרשב"א והרא"ש ששידך את בתו דהא דגמרי ומיחתני אהדדי היינו משום שנותן עיניו במשפחה טובה או אפילו אינה משפחה הגונה כ"כ אלא שנתן עיניו בממון מ"מ בשביל ממון בלבד לא הי' עושה שידוך לפ"כ כלל אלא שע"י ממון יכול להיות דנחית דרגא קצת ועכ"פ אהוב וחביב לפניו השידוך וניחא ליה להתחתן בו וכיון דאירעו אונס דלא שכיח דלא אסיק אדעתיה אמרינן ודאי דאדעתא דהכי לא נדר כיון שעכשיו נולד ונתחדש איזה דבר שהוא נגד מה שהי' בלבו ובלבו הי' ודאי הפך ממה שנולד אח"כ משא"כ בהא דאין פותחין בנולד אע"פ שנולד ונתחדש דבר מה שלא היה בלבו מ"מ לא נולד דבר שהוא נגד לבו ומחשבתו דהאי אומדנא דמוכח דמהני היינו האומדנא שבשעת הנדר שאומדנא דמוכח שכך הי' בלבו וכמבואר בהדיא מלשון הרא"ש בפ"ג דנדרים (דכ"ז ע"א) דבאומדנא דמוכח כי האי הויין דברים שבלב והיינו דבריםש בלב בשעת הנדר וה"ז כאילו התנה בהדיא בשעת הנדר וכ"מ לשון הרא"ש בתשו' כלל ל"ד אלא מאי דלא התנה כן בפי' הוא משום דלא אסיק אדעתיה וה"ט דהי' מתענין על הגשמים ונענו לפי' הר"ן דלעיל וכן בשאר מילי דנדרים אפי' לדעת הרא"ש דלעיל. מ"ש הב"ח עוד על מהרי"ק והרא"ש מהתוס' דפ"ד דכתובות (ד' מ"ז ע"ב) (והגמ"ר פ"ה) גבי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה דבפירוש כתב ר"י דל"ד להאי דהגוזל לפי דהתם בדידה תליא הקדושין שברור לנו שהוא לא יעכב בשביל שום דבר שאירע אחר מיתתו כי אינו חושש במה שאירע אחריו ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום תיפוק בלא גט דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה כיון דתלוי נמי בדעת המקדש וכן כל הנהו דמייתי התם אין תלוי אלא בדעתו עכ"ל התוס' מבואר דבשידוכין דכל א' משתעבד לחבירו וקבל ע"ע קבל' ע"ד חבירו דלא מצי אמ' אדעתא דהכי לא נשתעבדתי דלא אזלינן בתר דעתיה וכה"ג כתב בהגמ"ר פ"ה וכל הראיות שהביא הרא"ש דאזלינן בתר אומדנא היינו במתנה דכל עיקרה הוא ע"פ דעת הנותן דאמדינן דעתו עכתד"ה. כבר כתב המשנה למלך פ"ו מה' זכייה דשאני נדון דהרא"ש דלא היה שום חיוב דבר כ"א מכח שבועה וכיון שכן שהיה רק בדברים שבינו לבין קונו שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע אף דאיכא דעת אחרת. אבל בלוקח מקח מחבירו דאיכא חיוב יודה הרא"ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי כו' עכ"ל ולפ"ז צ"ל דהני ראיות שהביא הרא"ש היינו לומר דבכה"ג שייך אומדנא אבל בהא דאמרינן הכא דאזלינן בתר אומדנא לא היה צריך להביא ראיה. וגם במהרי"ק צ"ל כן דלא הביא ראיה אלא שאין לחלק בין ממון לאיסור. אלא דממ"ש מהרי"ק וגם מגופא דהגוזל קמא כו' לא משמע הכי וגם בלשון הרא"ש דוחק לומר כן דהא מייתי ראיה מההיא דקביל עליה כל אונסא דמתיליד דאמרי' אונסא דלא שכיח לא קביל עליה והתם מיירי בלוקח ומוכר מכלל דס"ל דבלוקח ומוכר נמי דינא הכי ובאמת ההיא סוגיא קשיא להתוס' והגמ"ר דהא תלי בדעת שניהם והיא קושיא עצומה לכאורה ומה שדחה הב"ח דהתם אעפ"י שאין הדבר תלוי בלוקח לבדו כ"א גם במוכר אפ"ה כיון דאיכא אונס ממש ולא שכיחא אמר דלא אסיק אדעתא לאתנויי אבל בנדון שדן עליה הרא"ש דמחשבינן אנן לאונס מטעם דאומדנא שפיר אית לן למימ' דלא אזלינן בתר אומדנא כיון דלאו בדידי' לחוד תליא מילתא עכ"ל ולפע"ד אין כאן הפרש כלל בין הא דמחשיב ליה הרא"ש אונס בין אונס ממש דלא מטעם אומדנ' דמוכח חשיב ליה אונס אלא אדרב' מכיון דמחשיב ליה אונס אזיל בתר אומדנ' דמוכח ועוד שהרי התוס' והגמ"ר שפתם ברור מללו דאפילו אשה שנעשה בעלה מוכה שחין דהוי ודאי אונס גמור לא אמרינן דאדעתא דהכי כו' דדוקא יבמה שנפלה כו' גם חטאת שמתו בעליה אין לך אונס גדול ממיתה אכן המעיין בתוס' שם (כתובות מ"ז ב') יראה לעינים דלק"מ דמתחלה כתבו על האי אומדנא שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וא"ת א"כ כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס ואפילו אם אומר לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד היה לוקחה אבל הכא לא כתב לה כלל כ"א ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס א"ע בספק וכן ההוא (שם צ"ז א') דזבין ולא איצטריכו זוזי ואח"כ כתבו והא דפריך בס"פ הגוזל קמא יבמה שנפלה לפני מ"ש כו' אע"ג דבאותו ספק מסתמא היתה נכנסת בשעת קידושין אור"י דלא פריך התם אלא משום דהוה דומיא דנתן הכסף לאנשי משמר כו' דהואיל ואינו תלוי אלא בנותן כו' להכי פריך שפיר מיבמה משום דבדידה תלויין הקידושין שברור לנו שהוא לא יעכב בשביל שום דבר שיארע אחר מיתתו עכ"ל מבואר מדבריהם דכל היכא דאין דעתו כלל ליכנס לבית הספק אפילו תלוי נמי בדעת אחרת כמו בדידה אפ"ה אמרינן אדעתא דהכי כו' ומש"ה אמרינן שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אע"ג דאיכא דעת אחרת וכן גבי ההוא דזבין ולא איצטריכו זוזי. (כתובות דצ"ז ע"א) דהדר זביני הא איכא נמי דעת הלוקח אלא היכא דאנן סהדי דבספק זה הי' נכנס בזה מחלקי התוס' (והגמ"ר) בין אם תלוי בדעת עצמו שאז אינו רוצה ליכנס לשום ספק אבל בתלוי בדעת אחרת שנכנסה עמו לבית הספק ואנן סהדי דבספק זה הי' נכנס שפיר אמרינן דלא אמרינן אדעתא דהכי ומשה"נ גבי (גיטין דע"ג ע"א) ההוא דקביל עליו כל אונסא כיון דאנן סהדי דאונסא דלא שכיחא לא קביל עליו הרי אין דעתו כלל ליכנס לבית הספק ולא ידעתי למה הרעישו הגדולים בחנם והא"ש נמי ההיא דמהר"ם שבמרדכי פ' החולץ שהביא ראיה לדברי הגאוני' דיבמה שנפלה לפני כו' דאינה זקוקה לו כלל מהא דהגוזל קמא כו' דלא תקשי ליה מהתוס' הנ"ל וה"ט דמהרי"ק דאייתי ראיה מהגוזל קמא (ד' ק"י ע"ב) דהיכא דאינה רוצה ליכנס לשום ספק אמרינן אדעתא דהכי לא קידשה נפשה ה"נ וודאי אין דעתו כלל להכניס א"ע בספק שאם היו אומרים לו תחלה כן ודאי הי' מונע א"ע לגמרי. ועפ"ז גם מה שטרחו הגדולים במשנה למלך להביא ראיה מדברי התוס' לנדון דידהו אין ראיה כ"כ ע"ש והדברים עתיקים ואכמ"ל:</p> <p class=bodytext>העולה מזה דבאומדנא דמוכח טובא אמרי' אפי' גבי שבועה ונדר אדעתא דהכי כו' וא"כ בנ"ד דאומדנא דמוכח טובא שמה שניתן זמן בכתבי מליצת הרבני' לבל ידפיסו איזה משך זמן הוא לתועלת מכירת הספרים שלא ישיגו גבולו הוה דומיא דהיו מתענין על הגשמים ונענו כו' כדלעיל דאם מכר תוך הזמן בטלה המליצה וכ"ש שבא מפורש בלשון המליצה שלפי שחששו שמא יבא אחר להשיג גבולו ולפיכך נתנו חק וזמן א"כ ממילא כשעברה החששא עבר האיסור אפי' תוך הזמן וכמ"ש הרמ"א בסי' ר"ך סט"ו בהג"ה אלא דכתב אם פי' בהדיא בלשון אם ומשום דלא בעינן תנאי כפול בנדרים דמשמע דאם לא פי' בלשון אם אינו בטל ואף גם זאת דדוקא בנדרים שבינו לבין עצמו אבל לא בנודר לחבירו דבעינן תנאי כפול כמו במקח לרוב הפוסקי' וכ"מ עוד ממכר דלא גרע דבורו מכוונת הנודר וזהו תימה וסותר ד"ע מ"ש בסי' רי"ח ס"א בהג"ה דבאומדנא דמוכח מהני לבטל הנדר שנדר לחבירו והוא מדברי הריב"ש ססי' קצ"ה ושם כ' דכ"ש אם בא מפורש במליצה כו' והביא ראי' ממתני' דפ"ט דנדרים (ד' ס"ה ע"א) דקונם שאני נושא את פלונית משום שאביה רע א"ל מת או עשה תשובה כו' ובגמ' שם דאר"ה דהוה כתולה נדרו בדבר כלומר ומותרת שלא ע"פ חכם הרי דאפי' בא מפורש בדרך נתינת טעם ולא בלשון תנאי כלל מהני לבטל הנדר וכן הרמ"א בעצמו רמז ראי' זו שכ' וכן ית' לקמן סי' רל"ב וכוונתו למש"ש בסעי' י"ט והתם מיירי בדלא אמר בלשון אם כלל וכן בדין דהא הריב"ש יליף אומדנא דמוכח במקח וממכר ומתנה וה"ה וכ"ש לפירש בשעת הנדר דדמי ודאי לפירש בשעת המקח ואע"ג דהתם מיירי בקרקעות דוקא הא אומדנא דמוכח נמי מיירי בקרקעות ואפ"ה יליף הריב"ש מינה והרמ"א הביא דבריו לפסק הלכה ובפרט שהריב"ש כ' בהדיא וכ"ש כו' ואולי גם רמ"א לא החמיר אלא בנדרי צדקה או תענית או שאר מצוה דבדידהו קא עסיק ומשום דחומר הוא שהחמירו ביחיד לדעת הר"ן משום דנראה כמתנה עם קונו וכדפירש"י ולכן אפי' תולה נדרו בדבר יש להחמיר אא"כ התנה בפי' אף שלא בתנאי כפול אבל בשאר נדרים גם רמ"א מודה דמהני אפי' בלא שום תנאי ואפילו בנדר לחבירו כיון שתולה נדרו בדבר וכמ"ש:</p> <p class=bodytext>ואין לדמות נ"ד מליצות הגאונים לדבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו אפי' בטל הטעם שבגללו נאסר ואפי' באומדנא דמוכח טובא דהא דדבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו יליף רב יוסף מדכתי' שובו לכם לאהליכם להתיר תשמיש כו' (ביצה ד"ה ע"א) ואין לך אומד דמוכח טובא יותר מזה שהדבר ידוע שמשום מתן תורה נאסר כן בהסכמ' צבור שמדמין התוס' והרא"ש (שם) לדבר שבמני כדמשמע בתשובה האחרונה להרמב"ן שהביא האגודה שהשבטים במכירת יוסף אמרו נסכים בינינו שלא יגיד א' ממנו ליעקב אבינו כו' עד וכשמצאו יוסף חי התירו כו' וכתב ע"ז הרמב"ן ושמא יבא הרואה לטעות וללמד שמתירין הסכמ' צבור כו' יכולי' אנו לדחות שהחרם של שבטים כיון שמצאו יוסף חי מעצמו הותר ושע"ד כן הסכימו וכתולה נדרו בדבר היו כו' ואין זה דרך אמת עכ"ל הרי דמסיק שאע"פ דאומדנא דמוכח טובא שע"ד כן החרימו השבטים אפ"ה לא הותר מעצמו כמ"ש ואין זה דרך אמת ועכצ"ל דה"ט משום דהוה דבר שבמנין וא"כ י"ל דה"ה למליצת הגאוני' שבכל דור שיש להם כח בכל מקומות סביבותם לגזור על הצבור וגזרתם ותקנתם קיימת ואין לחלק בין מילתא דאיסורא לדבר שבממון שבין איש לרעהו דהא משמע בפ"ד דגיטין. (דל"ו ע"ב) גבי פרוזבול דאפי' כי אמרי' הילל דלרי' תקין אפ"ה צריך מנין אחר להתירו כדפרש"י להושיב ב"ד כו' ואע"פ שבטל הטעם דהא באכשור דרי עסקינן ע"ש בפרש"י וע' בכ"מ פ"ג מהל' ממרי' גם אין לחלק בין תקנה כללית לתקנה פרטית שהרי תקנת צבור הם להסיע על קיצתם (ב"ב ד"ח ע"ב) בבני עיר אחת ולא בבני העיר בבלד שכל העיר עושי' תקנה אלא אפי' בבני אומניות אחת כו' כמו שהאריכו בזה הרשב"א והריב"ש בתשובותיהם אבל האמת אינו דומה לדברי שבמנין מתרי ותלת טעמי חדא דדבר שנאסר במנין פירש"י בקיבוץ חכמים ואף בתקנת צבור כתב הרמב"ן דברי האגדה שהשבטים במכירת יוסף ראו שאין מתקיים בפחות מעשרה כו' ובנ"ד אף אם יתקבצו עשרה מליצות מרבנים מ"מ החכמי' לא נאספו יחד ועוד דהא אין כח לחכמי הדור כ"א מקומות סביבותם וה"ל לכל גדולי הדור הנותן המליצה לכנופי בי עשרה בעירו ולהכריז ואין לומר כמ"ש מהרי"ק שרש ל"ז דלענין הנהוג שלא להוציא לעז על הגט כבר תקנה ר"ת והסכימו עמו גדולי הדור והי' בה משום מיגדר מילתא ותקתנא ודאי ממילא חיילא ולכל הפחות די בגילוי מילתא בעלמא ואפי' מפי יחיד עכ"ל וכ"ש בענין השגת גבול שהוא אסור מן הדין ותקנה הנעשית סייג וגדר אל שמירת הדת מצווין כל ישראל לקיימו אפי' אינו גדולי הדור שהמחום רבים עליהם דמ"מ היינו בענין השגת הגבול עצמו אבל ליתן חק וזמן להמדפיסים שלא ידפיס אחר כך וכך שנים הגם שתקנה קדומה הוא משנים קדמוניות מ"מ אין לומר בה כ"כ דממילא חיילא וא"צ אלא גילוי מילתא שהרי אין קצבה אחת לכל ספר. וכל ספר נותנים זמן כפי ערכו אשר נראה לב"ד אבל אין זה דבר שבמנין שאינו בטל הטעם אא"כ היתה הגזרה תקנה קבועה כמו בגבינות של עובדי כוכבים (דף ל"ה) שגזרו מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה שכתבו הפוסקים דאפילו האידנא דלא שייך ה"ט משום שאין רגילות להעמיד בעור הקיבה אפ"ה אסור משום שדבר שנאסר במנין אפי' בטל הטעם לא בטל האיסור כמ"ש התוס' ורא"ש ורשב"א והיינו משום שהיתה תקנה קבועה שבזמן שאסרו אסרו אפי' היכא דלא שייך ה"ט ואפי' המעמיד בפרחים מש"ה תקנה לא זזה ממקומה משום שבטל הטעם כיון דמעיקרא ל"פ רבנן ואסרי אף במקום דלא שייך הטעם משא"כ באיסור גילוי כ' התוס' ד' ל"ה והרא"ש דהאידנא שאין נחשים מצויים לא אסרי' משום דלכתחלה לא גזרו אלא במקומות שהנחשי' מצויים כן גבי מגע ישמעאלים בזה"ז לר"ת שרי בהנאה מתוך ההלכה ול"ד לדבר שנאסר במנין משום דלכתחלה לא גזרו אלא על המנסכים וכה"ג כ' גבי זוגות וכן גבי קידוש בבהכ"נ שאינו אלא להוציא אורחים דאכלי ושתי וגנו בבי כנישתא כ' הרא"ש (פ' ע"פ סי' ה') דהשתא שאין אורחים הויא ברכה לבטלה ויש דברים שהיתה תקנה קבועה כגון חזרת הש"ץ התפלה שאינה אלא להוציא את מי שאינו בקי ועכשיו כולם בקיאים הם ואפ"ה לא זזה ממקומה (עב"י בא"ח סי' קכ"ד בשם הדר"א) וע' בפר"ח לי"ד סי' קי"ו שהאריך לבאר בזה שבכמה דברים לא אסרו חכמים אלא לשעתם ובמקום דאיכא למיחש דוקא וא"כ ה"נ בנ"ד דמוכח שהתקנה לא הית' אלא על המשיגי גבול אפי' בשעתו שהרי לא אסרו להדפיס אל' שלא ברשיון המדפיס שלא יסיגו גבול אבל ברשיון המדפיס שרו שכך כתבו בכל לשון מליצות הגאונים שבכל דור ודור וכל לשון שנהגו לכתוב אף שלא נכתב כמו שנכת' דמי כמבוא' בח"ה סי' מ"ב וא"כ אף במליצות אלו שביד המדפיסים הקודמים לא נכתב לשון זה אין לחוש ומכ"ש להסמ"ק וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל ב' דהיכא דהטעם ידוע לא נאסר אחר שעבר הטעם ה"נ מיקרי הטעם ידוע ולא משום אומדנא בלבד שהרי כתוב ומפורש בו טעם איסור זה. ועוד עכ"פ לא אסרו אלא על שאר המדפיסים זולתו הוא או ב"כ אינם בכלל שהרי הוא רוצה להדפיס שנית וע"כ דהיינו משום שלא גזרו אלא משום השגת גבולו ואם נאמר דאעפ"כ הגזרה היתה כוללת וראי' היתה לחול גם עליו מה שזה ודאי אינו ומה שהותר הוא לעצמו בהדפסה משום דאמר טעמא מאי תקינו רבנן משום תקנתא דידי אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי וכל כה"ג מצי למימר ממ"נ אי אמרי' מה"ט שלא היתה התקנה חלה עליו מעיקרא א"כ אינה גזרה כוללת ואי אמר שבידו לבטלה בשביל עצמו כיון שבטלה לגבי' דידי' בטלה נמי לכ"ע כדין נדר שהותר מקצתו כו' ותדע שהרי אם בא להדפיס מחדש יצטרך מליצות הרבנים חדשות א"כ פנים חדשות באו לכאן:</p> <hr width=33% align=right> <div class=haoros></p> <p class='ftntext'></div><table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr> <td width=10% style="text-align:right"><a title='press > for next page' id=gonext href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/9/13.htm><<</a></td> <td width=10% style="text-align:left"><a title='press < for prev page' id=goprev href=http://www.chabadlibrary.org/chasidim/shye/9/11.htm>>></a></td> </tr></table> </span> </body>