----- מקורות ומראה מקומות -----
אוה"א מח, א (95). ראה לקו"י יז, ב (סי' ריט).
אל יתהלל חכם בחכמתו – ירמיה ט, כב. דאיתא בר"מ משל כו' – זח"ב מב, ב. כי אם . . השכל וידוע אותי – ירמיה ט, כג. משכי"ל לאיתן – תהלים פט, א. כמ"ש בסבא דמשפטים – זח"ב קי סע"א.
----- שולי הגליון -----
כו) בלקו"י יז, ב (סי' ריט) נ"א יותר מבורר: אם אדם אומר בגדולתו שהוא חכם, אילו היה לו שכל (אדם) היה מתיישב בעצמו שזהו (כלומר חכמתו) מא"ס ב"ה, [ו]לא היה מתגאה. אבל הוא אומר שהוא חכם מעצמו, הוי חסרון, דלזה בודאי יש לו סוף. אבל מא"ס ב"ה הכל הוא באין סוף, [ו]באין סוף אינו מתחלק. אבל באמת גדולתו מראה חסרונו שהוא מהשבירה, בחינת אנא אמלוך. ולזה אמר הכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו, ר"ל שמייחד החכמה לעצמו, כי אדרבא חסרון הוא לו, ובמה יתהלל. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, ידוע הוא מלשון התחברות והתקשרות, ר"ל שיתקשר במחשבתו שהכל הוא מאתו ב"ה, ואז יקרא חכם האמיתי. וז"ש השכל וידוע אותי כנ"ל.
----- הערות וציונים -----
ראה סי' קנא-ג.
הוא מראה שהוא מהשבירה – ראה סי' קעו שהשבירה כבר היה בשביל גדלות כו'.