ועשית ציץ כו'
עו
בס"ד.
ועשית ציץ כו' והי' על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה', הנה נודע כי ענין הציץ הוא בחי' אסתכלותא דא"א בז"א, ונודע שענין המצח הוא בחי' רצון שה"ע הסכם הרצון שנשאר אחר ההתבוננו', והיינו שכמו המצח חופה על המוחין ככה ענין ההסכם הוא החופה על ההתבוננות שבעבור ההתבוננות נשאר אצלו בהסכם שינהוג כן גם בלי טעם כו'. ולפ"ז צ"ל מהו ענין נשיאת הציץ שהוא ג"כ בחי' א"א שנק' רצון בכלל שהוא למעלה מהמוחין חב"ד, על המצח שהוא ג"כ רצון, וזהו כעין הקושי' שמקשי' על מ"ש תתן אמת ליעקב שלכאו' יעקב עצמו הוא בחי' אמת ומהו צריך עוד לאמת, וענין ריצוי הציץ פליגי בה ר"ש ור"י דתניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי ר"ש, ר"י אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה, וצ"ל שורש ענין מחלוקתם.
ויובן כ"ז בהקדם מארז"ל במשנה דיבמות שאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ויש בזה שני לשונות בפ' יש בכור, בבכורות דמ"ו סע"ב, לחד תירוצא הוא חומרא דאחמירו רבנן בעדות אשה בתחלת עדות, אבל מדאורייתא יכולי' להכיר גם בלא החוטם היינו בפרצוף פנים לחוד. ולתירוץ השני שתי' יכיר לחוד והכרת פנים לחוד ס"ל שגם מדאורייתא ליכא הכרה בפרצוף* פנים לחוד. ונראה לבאר זה ע"פ משנ"ת במ"א ע"פ וממדבר מתנה ודרשו רז"ל שקאי על התורה שניתנה במדבר, וענין בחי' המדבר כתי' בירמי' ס"ב בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, והיינו שהוא בחי' ומדריגה גבוה שלמעלה מבחי' אדם, כי אדם הוא בחי' ע"ס שנק' בשם פרצוף אדם והיינו להיות כי הע"ס הם בבחי' התחלקות ג' קוין חח"ן קו הימין, בג"ה קו השמאל,