ויברך אלקים את יום השביעי
א
בס"ד, ש"פ בראשית, ל"ב (רשומי דברים בקצרה).
בראשית
ויברך אלקי' את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת כו' אשר ברא וגו', וצ"ל מהו נתינת הטעם כי בו שבת על שברכו וקדשו, והלא ביום וא"ו בבריאת האדם נא' ג"כ ברכה גם כשעדיין לא שבת כו', ובמד"ר פי"א ברכו באור פניו של אדם וקדשו כו' לא דומה כו', וצ"ל מהו ענין אם הפנים מאיר ביותר א"ל.
ולהבין זה צ"ל למה השבת אינו נק' ראש כמו ר"ח שכולל ל' יום והוא הראש, וכן ר"ה כולל וראש כל השנה, וכן שבת צ"ל ראש השבוע, וצריך להבין ההפרש בין ר"ח לשבת. ויובן בהקדם ענין מ"ש ויהי ערב ויהי בקר שהוא בחי' חשך ואור כמ"ש ויקרא וגו' ולחשך קרא לילה, והנה אור הוא חסד כמ"ש כי טוב חסדך מחיים וכתי' את האור כי טוב, וענין האור הוא שמאיר למרחוק דוקא, וע"ד הלבנה שמארת אותה כשמתרחקת מן השמש, וכן זיו השמש עצמה נראה אורה בהאירה על הארץ דוקא, להיות כי בארץ אין שם מאור השמש עצמה.
ועד"ז יובן בעבודה בנפש האדם דכתי' ואהבת הוא בגימ' ב"פ אור שהוא חסד, וזה נמשך ע"י התבוננות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שם, כבוד, מל', הארה דהארה דהארה, שם הוא הארה, ובחי' כבוד שהוא ג"כ לבוש כמארז"ל ר"י קארי למאנא מכבדותא אמנם זהו לבוש והארת ל"ב נ"ח כבוד גימ' ל"ב, וכמו שאנו רואי' שהלבושי' מעלי' וכמשל הגשמי שע"י הלבושי' ממשיכי' הגוף, וכן ח"ו בהיפך מלבושי כבוד כמ"ש בלק"ת בד"ה כי ביום הזה יכפר שבפ' אחרי, ומל' הוא