תורת שמואל - תרל"ה ח"ב - את שבתותי

<body> <span id="Label1"> <div class=breadcrumbs> <a target=_parent href=http://www.chabadlibrary.org/index.htm>דף הבית</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/maharash/index.htm">ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע </a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/maharash/tsh/index.htm">תורת שמואל</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/maharash/tsh/635b/index.htm">תרל"ה ח"ב</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/maharash/tsh/635b/1/index.htm">את שבתותי</a> </div> <table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr></tr></table> <p class=bodytext><h3>את שבתותי</h3><div class=pageno>רפט</div></p> <p class=bodytext></p> <p class=bodytext><p class=headingintext>בס"ד</p></p> <p class=bodytext><span class=cup>את</span> שבתותי תשמורו ומקדשי תראו אני ה', וצ"ל אומרו שבתותי דמשמע ב' שבתות, וגם צ"ל מ"ש ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת דמשמע ג"כ ב' שבתות הא' שנשמור את השבת משמע השבת שכבר ישנו, ואח"כ אומר לעשות את השבת משמע שאחר שמירת שבת יש עוד בחי' שבת שנצטוינו לעשות אותו ולכאו' אינו מובן מאחר שכבר יש שבת מהו שנעשה עוד שבת כו', וגם צ"ל דמפסוק ושמרו משמע ששבת א' הוא שצריכי' לשמור והשני לעשותו, ומפסוק את שבתותי תשמרו משמע שב' השבתות הם בשמירה ששניהם צריכי' לשמור, הנה כתי' ויכל אלקי' ביום השביעי, וכתי' וישבות ביום השביעי, ולכאו' אינו מובן הלא מלשון ביום השביעי משמע שמקצת יום השביעי עשה מלאכה ובאמת שבת בכלות יום השישי, וזהו א' מששה דברים ששינו לתלמי המלך וכתבו ביום השישי, ובמד"ר בפ' בראשית פ' יו"ד נחלקו בזה גניבא ורבנן גניבא אומר משל לאחד שעשה חופה וציירה</p> <p class=bodytext><div class=pageno>רצ</div></p> <p class=bodytext>וכיירה מהו חסירא, כלה שתכנס לחופה, כך גמר כל מלאכתו בשישי ומהו חסירא שבת שהיא בחי' כלה, וכענין שא"א בואי כלה, לכה דודי לקראת כלה פני שבת מלכתא, ולכאו' יש לפרש שהחופה היא בי"ע וכלה היא בחי' מל' דאצי' וכלה שתכנס לחופה היינו שיומשך בחי' מל' דאצי' בבי"ע, אך באמת החופה גבוה מהכלה שהיא בחי' מקיף שעל גבי חתן וכלה, לכן אפ"ל שהחופה היא בינה, וכלה שתכנס לחופה זהו ביום חתונתו שאז אמו מעטר עטרה שהוא מה שמת"ת דאימא נמשך כתר ועטרה לזו"נ, ורבנן אמרי משל למלך שעשה טבעת מה היתה חסירה חותם, כך מה הי' העולם חסרא שבת והענין הוא דהנה חותמו של הקב"ה אמת, ובשבת כתי' אשר ברא אלקי' לעשות ס"ת אמת כי בשבת מאיר בחי' אמת, וכמ"ש ואמת הוי' לעולם, כי בכל שי"ב לא נז' ש' הוי' רק ש' אלקי' לבד, של"ב פעמים אלקי' נז' במע"ב, ושבת הוא בחי' שבת להוי', שמאיר בחי' ש' הוי' בעולם, ולכן שער החצר הפנימיות הפונה קדים סגור יהי' ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח, ימי המעשה וביום השבת ר"ת ש' הוי', והיינו כי בשבת שהוא שבת להוי' מאיר שם הוי' בעולם וזהו בחי' החותם. </p> <p class=bodytext><span class=cup>והנה</span> אמרו שם עוד במד"ר ומה נברא לאחר ששבת שאנן ונחת שלוה והשקט, ולכאו' צ"ל מהו שייך לומר שנברא לאחר ששבת שאם נברא עוד הרי לא שבת, שענין פי' שבת ששבת מהבריאה כו' אך הענין הוא דזהו ע"ש מ"ש אשר ברא כו' חתן שפי' חתן קאי על ז"א דאצי' ואיך נופל לשון</p> <p class=bodytext><div class=pageno>רצא</div></p> <p class=bodytext>בריאה על ז"א דאצי', אלא דפי' ברא הוא מל' שארז"ל חיישינן שמא הבריא שפי' רש"י בל"א שמא יצא לחוץ, מל' וברא אותם בחרבותם, נפיק לחוץ וא"כ פי' ברא חתן שנתגלה בחי' חתן ז"א דאצי', וכמו"כ יובן ענין מה נברא לאחר ששבת פי' איזהו גילוי הי' אח"כ היינו אחר ששבת, וע"ז אמר שאנן ונחת שלוה והשקט, שבאמת הם דברים שלא יתכן עליהם כלל לומר לשון בריאה יש מאין, אלא פי' ברא היינו גילוי שנתגלו בחי' דברי' אלו בעולם, והנה במזרחי פי' מ"ש וישבות ביום השביעי משמע ששבת גם מבחי' שאנן ונחת שלוה והשקט ג"כ ונמצא כי יש כאן ג' בחי', הא' ויכל אלקים והיינו ששבת מכל מלאכתו ומה הי' העולם חסר לדעת גניבא כלה שתכנס לחופה, ולרבנן הי' חסירה חותם, בא שבת נתמלא מה שחסר, ומה נברא לאחר ששבת שאנן ונחת שלוה והשקט פי' שנתגלה דברים אלו לאחר ששבת, ואח"כ וישבות ביום השביעי ששבת גם מזה כו'. </p> <p class=bodytext>ב) <span class=cup>ולהבין</span> זה יובן בהקדם ענין מ"ש ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת שיש ב' בחי' שבת הא' הוא שצריכי' לשמור אותו משמע שהוא כבר ישנו רק שצריכים לשמור אותו, והב' לעשות את השבת שצריכי' לעשות את השבת, ולכאו' צ"ל מ"ש לעשות את השבת שישראל הם העושים את השבת, וכן כתי' בשבת זכור את השבת לקדשו דמשמע שישראל הם מקדשים את השבת והלא ארז"ל דשבת מקדשי וקיימי, ואינו דומה לקדושת יו"ט דיו"ט ישראל הוא דקדשינו לזמנים ולכן חותמים מקדש ישראל והזמנים דישראל אינהו דקדשינהו לזמנים, אבל בשבת חותמים מקדש השבת לבד מפני כי שבת מקדשי וקיימי, וא"כ האיך אומר לקדשו, ולעשות את השבת.</p> <p class=bodytext><div class=pageno>רצב</div></p> <p class=bodytext><span class=cup>והרמב"ן</span> פי' שמ"ש לקדשו בשבת זהו ע"ד דכתי' ביובל וקדשתם את שנת החמשים שנה, אמנם באמת צ"ל דיובל תלוי בקידוש ב"ד שיאמרו מקודש ובספירת מ"ט שנים, משא"כ שבת מקדשא וקיימא, והענין הוא דהנה שבת שבתות שנים הם זפ"ז שהם בחי' מדות עליונות, אבל ענין היובל שהוא שנת החמשים שנה זהו בחי' בינה שקדוש ומובדל מבחי' המדות, שבכלל המוחין יחשב, והענין הוא דהנה אנו רואים שענין המדה היא שייכת להשפעת זולתו דוקא, וכמו מדת החסד עד"מ שהוא מה שהבעל חסד משפיע טוב לזולתו וכמו אברהם שהי' מאכל ומשקה לכל, והי' נדיב בין בגופו בין בנפשו בין בממונו, הנה כ"ז הוא כשיש על מי להתחסד או להתרחם, אבל כשלא יש על מי להתחסד או להתרחם אז לא שייך כלל החסד והרחמים שהרי לא יתכן לומר שהוא מחסד ומרחם על עצמו כו', משא"כ המוחין הגם כשלא יש לפני מי להשפיע לו ההשכלה שמשכיל יכול לישב בפ"ע ולהשכיל השכלות וכמו רשב"י שישב י"ג שנים במערה ונתוסף לו חכ' שהרי קודם שהי' במערה כשהי' רשב"י מקשה הי' רפב"י מתרץ לו י"ב תירוצי', ואח"כ שהי' מקשה רפב"י הי' רשב"י מתרץ לו ך"ד פירוקים, כמו שארז"ל בשבת פ"ב דל"ג ע"ב, נמצא שניתוסף לו הרבה, ועד"ז יובן למעלה שענין המדות שייך לברה"ע כמ"ש כי</p> <p class=bodytext><div class=pageno>רצג</div></p> <p class=bodytext>אמרתי עולם חסד יבנה, וכתי' זכור רחמיך וחסדך כי מעולם המה, משא"כ המוחין אינם שייכים לעולמות, ולכן אלפים שנה קדמה תורה לעולם שזהו בחי' אאלפך חכמה אאלפך בינה שבחי' חו"ב אינם שייכי' לעולם כו', וזהו בחי' יובל שהוא שנת החמישים בחי' בינה שהוא בחי' שער הנו"ן דבינה שהוא בחי' יובל כו', וזהו בחי' יובל בעצם שהוא שנת החמישים, וע"י שב"ד אומרים מקודש היובל עי"ז ממשיכים מבחי' חכ' שנק' קדש, ועד"ז יובן בשבת שששת ימי בראשית הם ששה מדות שביעאה עלייהו הוא בחי' בינה, וז"ע מקדשא וקיימי שהוא בחי' שבת בעצם, ומ"ש לעשות את השבת זהו מה שאה"כ זכור את יום השבת לקדשו היינו להמשיך מבחי' חכ' בבינה, וכענין וקדשתם את שנת החמישים שנה דיובל שע"י שב"ד אומרים מקודש כו' ממשיכים מבחי' חכ' בבינה, וכן בשבת ענין לקדשו הוא להמשיך מבחי' חכ' בבינה שהוא בחי' שביעאה עלייהו שבת בעצם כו' ולכן דומה שבת ליובל כו', ועפ"ז יובן ענין ושמרו בנ"י את השבת היינו בחי' שבת בעצם מה שמקדשא וקיימא שבחי' זו כבר ישנו רק שצריכים לשמור אותו שלא לחללו כו' ואח"כ לעשות את השבת זהו לקדשו היינו להמשיך מבחי' חכ' שהיא בחי' קדש מילא בגרמי כו' בשבת בעצם בחי' בינה כו', וע"ז נא' שבתותי ל' רבי' ב' שבתות היינו מה שמקדשא וקיימא שבת בעצם, ולעשות את השבת שזהו בחי' לקדשו כו'. </p> <p class=bodytext>ג) <span class=cup>אך</span> עדיין צ"ל מ"ש את שבתותי תשמרו משמע שגם שבת השני היינו מה שעושין את השבת שהוא בחי' לקדשו ג"כ צריך שמירה וצ"ל מה"ע השמירה בשבת השני, ויובן בהקדם ענין ע"י מה עושין וממשיכין את השבת, הנה ארז"ל ע"פ בראשית ברא בראשית בשביל התורה שנק' ראשית, ובשביל ישראל שנק' ראשית, והיינו שכל עיקר מכון בהשתלשלות העולמות</p> <p class=bodytext><div class=pageno>רצד</div></p> <p class=bodytext>הוא בשביל התורה וישראל שנק' ראשית, כי הנה נתאוה הקב"ה שיהי' לו ית' דירה בתחתונים שזהו א"א כ"א שיהי' תחלה מציאות תחתוני', ולזה נתהווה תחלה עולמות הרוחנים ע"ד בריאה יש מאין עד שנתהוה עוה"ז הגשמי, שבה מציאות התחתוני' במעלה ומדריגה כמ"ש מזה בד"ה א"ר ברכי', והעבודה הוא להיות ששת ימים תעבוד לית פולחנא כפולחנא דרחימותא שהוא להפוך מחשוכא לנהורא, ע"י העבודה בששת ימי החול, בבחי' אהוי"ר וקיום המצות כו', וז"ע ק"ש שמע כו' ה' אחד, ופי' בזהר למס"נ באחד, ולכאו' צ"ל מס"נ הוא בכל נפשך כמארז"ל במשנה סוף ברכות אפי' נוטל, ומה"ע מס"נ באחד, אך הענין דאין הכוונה במס"נ זה כמ"ש בספרי מוסר לצייר ענין מס"נ בכח כאילו הוא בפועל כי זהו בתיבות בכל נפשך, אלא ענין בחי' מס"נ באחד זה"ע מסירת הרצון שלא יהי' לו כ"א רק רצון פשוט לאלקות, והוא ע"י התבוננות בפסוק שמע, כי שמע הוא מל' הבנה והשגה איך שהוי' אלקינו הוא הוי' אחד, פי' אחד החי"ת רומז לז' רקיעי' וארץ, והד' רומז לד"ר העולם פי' גם לאחר שנתהוו ז"ר וארץ וד"ר העולם מ"מ הוא אחד ומיוחד, ואני ה' לא שניתי כלל לפי שכללות ההשתלשלות הוא רק מהארה בעלמא שאינו נוגע כלל, ועמך מק"ח כתי' שגם מקור החיים מקור התענוגים הוא עמך שבטל וטפל לך, ואי לזאת באיזה מהן יחפוץ אם במה שהוא הארה או בעצמותו, אשר ע"י העמקת הדעת בהתבוננות זו תכלה נפשו בבחי' כליון ותשוקה ליכלל ולבטל באוא"ס ב"ה עצמותו ומהותו, וז"ע מס"נ שהוא בחי' מסירת הרצון, כי נפש הוא מלשון רצון כמ"ש רש"י ע"פ אין נפשי אל העם הזה אין רצוני, ומס"נ הוא מסירת</p> <p class=bodytext><div class=pageno>רצה</div></p> <p class=bodytext>הרצון שימסר רצונו שלא יהי' לו שום רצון וחפץ אחר זולתו ית', ועי"ז נמשך דירתו ית' בתחתונים פי' שבתחתונים אשר הם בשפל המעלה והמדריגה יהי' עיקר פנימיות רצונם וחפצם רק לה' לבדו כו', וכן ע"י המצות ג"כ נמשך דירתו וכמארז"ל בילקוט והוא מהמד"ת במקומו ע"פ ובתורתו יהגה יומם ולילה אמרו ישראל לפני הקב"ה רצונינו להיות יגעים בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי (והיינו מפני טרדת הפרנסה) א"ל הקב"ה קיימו מצות תפילין ואני מעלה עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה, והיינו מפני כי הוקשה כל התורה כולה לתפילין כי בתפילין מרומז כלליות ההמשכה בהיות ידוע כי ע"י שאיש הישראלי מניח תפילין, עי"ז ממשיך להיות הקב"ה מניח תפילין, וביאור ענין מה שהקב"ה מניח תפילין הענין הוא דהנה יש קדש וקדוש, קדוש בוא"ו הוא בחי' סוכ"ע, והוא"ו רומז לבחי' המדות שהם בחי' סובבי' על בחי' המל' כמו שהשמים מקיפי' את הארץ, ונק' סוכ"ע והגם כי פי' סוכ"ע שאינו יכול להאיר בבחי' אור פנימי כ"א בבחי' אור מקיף לבד מ"מ הנה הוא סובב ומקיף לפי ערך העולמות, אבל ענין קדש הוא מלה בגרמיה שאינו שייך להיות גם בחי' מקיף ג"כ שמובדל בערך לגמרי, ולזה הקב"ה מניח תפילין, פי' הקדוש ב"ה הוא בחי' סוכ"ע קדוש בוא"ו, מניח תפילין שיומשך המוחין לז"א מבחי' קדש מלה בגרמיה, כי בד' פרשיות דתפילין פרשה ראשונה הוא קדש שהיא בחכ' שלכן נא' בה ולזכרון בין עיניך, וע"י נמשך מבחי' קדש בקדוש וא"ו, וזהו שאו ידכם קדש וברכו את הוי' שע"י ידיכם ב' ידות הוא</p> <p class=bodytext><div class=pageno>רצו</div></p> <p class=bodytext>שמע, ובשכמל"ו, כי שית תיבין דפסוק שמע הם בחי' יחו"ע בחי' יד ימין דימינו תחבקני, ובשכמל"ו הוא בחי' יד שמאל יחו"ת, וכן ק"ש בכלל ותפילין הם ג"כ ב' ידות, כמארז"ל מימנם זו ק"ש ומשמאלם זו תפילין, וכל הקורא ק"ש בלא תפילין כו' ששייכי' זל"ז, וע"י בחי' שאו ידיכם עי"ז ממשיכים מבחי' קדש העליון בבחי' קדוש כו'. </p> <p class=bodytext><span class=cup>והנה</span> בתפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ולכאו' צ"ל מה"ע מי כעמך ישראל לתפילין, אך הענין הוא דכתי' בני בכורי ישראל, וברא כרעא דאבוה, וכמו הרגל שמעמיד הראש, וכך ע"י שישראל עושים אחד בארץ, פי' שגם בארץ עולם הפירוד יומשך בחי' אחד ע"י היחוד שעושים שיהי' לו ית' דירה בתחתוני' כנ"ל עי"ז מוסיפים כח בגבורה של מעלה שיומשך מבחי' קדש העליון בבחי' קדוש, וזהו ישראל לי ראש, שע"י שישראל עושים אחד בארץ עי"ז ממשיכי' לי היינו לבחי' ז"א בחי' ראש ומוחין שז"ע התפילין דמארי עלמא דכתי' בהו ומי כעמך ישראל כו'. </p> <p class=bodytext><span class=cup>ועדיין</span> צ"ל האיך ע"י התפילין שלמטה יהי' נמשך להיות הקב"ה מניח תפילין שה"ע המשכת מוחין לז"א כו', והענין הוא דבתפילין יש ד' פרשיות ומהן שמע ישראל, פי' ישראל הוא לי ראש, שהם הם העושים בחי' ראש ומוחין למעלה, והיינו ע"י שבני בכורי ישראל וכתי' בנים אתם ברא כרעא</p> <p class=bodytext><div class=pageno>רצז</div></p> <p class=bodytext>דאבוה, והנה אנו רואים שכאשר יש איזה כאב בראש מקיזין דם מהרגל, או מעמידין את הרגל במים חמים או קרי' כפי הרפואה שצריכי' לעשות שעי"ז יתרפא הראש, הרי בהכרח לומר שיש ברגל כח הראש עוד ביתרון, שע"י שמעשו ההקזה ברגל תתרפא הראש ויומשך חיות חדש להחיות הראש ויוסר הכאב מהראש שאנו רואים שהרגל פועלת פעולה בהראש, להוסיף כח וחיות בראש, וע"ז יובן ענין נש"י שנק' בשם רגל יש בהם כח לשאת את הראש ולהוסיף בהראש תוס' וריבוי אורות ע"י יחודים שמיחדים למטה להיות אחד בארץ ועי"ז נמשך תוס' אורות ובחי' מוחין במוחין דז"א שזה"ע מה שהקב"ה בחי' קדוש וא"ו הוא בחי' ז"א מניח תפילין פי' שנמשך בו מוחין ממוחין דאו"א היינו בחי' חב"ד דאצי' שזה"ע ד' פרשיות דתש"ר שהם חו"ב ודעת שנחלק לחו"ג, וזהו דכתי' ויקרא לו אל אלקי ישראל, וארז"ל במגלה אלקי ישראל קרא ליעקב אל, פי' אל הוא הארה מל' אל הוי' ויאר לנו </p> <p class=bodytext>[חסר ] </p> <p class=bodytext>—————— ּ ——————</p> <hr width=33% align=right> <div class=haoros></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></div><table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr></tr></table> </span> </body>