שמחנו כימות עיניתנו
תכ
שמחנו כימות ענתנו, מזה למדו רז"ל שאין ימוה"מ לישראל אלא ארבעי' שנה שנא' שמחנו כימות ענתנו, שכמו בצאת ישראל ממצרי' אכלו את המן ארבעי' שנה עד בואם אל קצה ארץ נושבת כן לע"ל יהיו שמחים ארבעי' שנה כמו ימי העינוי שנתענו באכילת המן כמ"ש במן ויענך וירעבך, וכתי' בו למען ענותך, ולכאו' יפלא למה יקרא אכילת המן בשם עינוי הלא טעמו בו כל הטעמים שרצו לבד מה' מינים, וכתי' בו וטעמו כצפיחית בדבש, והאיך נקרא בשם עינוי, אך הענין הוא דהנה יש משל גשמי לזה שאינו דומה מי שרואה את המאכל למי שאוכל ואינו רואה מה שאוכל, מפני שכשם שיש עונג באכילת המאכל מה שחיך אוכל יטעם כן יש עונג בראיית המאכל ולכן ארז"ל על הסומין שאוכלים ואינם שבעים מפני שאינם רואים מהות גשם האוכל רק טעמו לבד, ולפ"ז יובן במן שאע"פ שהיו טועמין במן כל הטעמים כו' מ"מ הי' רק טעמו שהיו מרגישים טעם אותו הדבר שחשבו אבל לא שהי' נדמה להם המן כממשו של דבר ולכן נק' עינוי כו' וזהו דכתי' בי' ויענך מפני העדר התענוג מראיית הדבר שרצה לאכול, ועד"ז יובן בשורש המן למעלה שהוא לחם מן השמים שהוא מאכל שבו וע"י יושב בחי' רזין בחי' סתים שבתורה שנק' דבר גדול לגבי גליא שבתורה שנק' דבר קטן, מ"מ יש מעלה יתירה בבחי' גלי' שבתורה שמלובשת בענינים גשמים כמו אלו טריפות ואלו כשרות ששכלו של אדם משיג מהות הדבר הלכה בטוב טעם ודעת