תורת שמואל - תרל"ה ח"ב - והי' לכם לציצית

<body> <span id="Label1"> <div class=breadcrumbs> <a target=_parent href=http://www.chabadlibrary.org/index.htm>דף הבית</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/maharash/index.htm">ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע </a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/maharash/tsh/index.htm">תורת שמואל</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/maharash/tsh/635b/index.htm">תרל"ה ח"ב</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/maharash/tsh/635b/7/index.htm">והי' לכם לציצית</a> </div> <table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr></tr></table> <p class=bodytext><h3>והי' לכם לציצית</h3><div class=pageno>שלד</div></p> <p class=bodytext></p> <p class=bodytext><span class=cup>והי'</span> לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות הוי' ולא תתורו אחרי לבבכם כו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי כו', פשט מקרא זה משמע שע"י ראיית מצות ציצית עי"ז ולא תתורו כו' וגם שעי"ז תזכרו את כל מצות הוי' כו', וצ"ל מה שייך ענין זה שלא יסור אחר הלב והעינים שהם תרין סרסורין ושיזכור כל המצות, לראיית מצות ציצית כו', להבין זה ילה"ק משארז"ל במשנה דאבות חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם שנא' כי בצלם אלקי' עשה את האדם, חביבין ישראל שנקראו בנים למקום כו' שנא' בנים אתם להוי' אלקיכם, חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה כו' שנא' כי לקח טוב נתתי לכם כו', וחשיב כאן ג' חביבות שנברא בצלם, ושנקראו בנים למקום, ושניתן להם כלי חמדה, והנה מזה שא' מתחלה חביב אדם שנברא כו', ואח"כ א' חביבין ישראל משמע שמה שאמר מתחלה חביב אדם אינו קאי על ישראל לבד כ"א שהוא קאי על כללות מין המדבר שנברא בצלם, והיינו שמתחלה חשיב המעלה שיש במדבר שהיא נפש השכלית של אדם, שנברא בצלם אלקי', וזהו מ"ש מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה, והיינו כי האדם הולך בקומה זקופה שניכר בו התחלקות בחי' ראש ורגל גם בענין מעלה ומטה שהראש הוא מעלה כו', משא"כ מציור הבהמה מובן איך שהיא יורדת למטה שהרי אין בה התחלקות המעלה בין ראש לרגל אלא הראש שוה עם הרגל ממש, ולא עוד אלא שטבע הבהמה להוריד ראשה למטה, וזהו חביב אדם שנברא בצלם אלקי' שיש בו התחלקות מדרגות, ואח"כ חשיב המעלה שיש בנש"י לבד שנקראו בנים למקום שזהו מחמת הנה"א לבד ואח"כ חשיב עוד יתרון המעלה שיש בנש"י מצד שקיבלו התורה שניתן להם כלי חמדה, ולהבין</p> <p class=bodytext><div class=pageno>שלה</div></p> <p class=bodytext>זה בתוס' ביאור צ"ל משארז"ל שאדם נק' עולם קטן, והיינו שכל מה שיש בעולם הזה שלנו יש בכלל באדם וכמ"ש באדר"נ פל"א שכל מה שיש בעולם ישנו באדם ברא חורשין בעולם פי' יערות ברא חורשין באדם והיינו שערותיו של אדם שהוא ג"כ בחי' יער וקא חשיב שם שכל מה שיש בעולם יש באדם ע"ש, והנה זהו פי' הפשוט שכל מה שיש בעוה"ז עולם העשי' יש באדם, אך עפ"י הקבלה הפי' שנק' האדם עולם קטן היינו שלא זה לבד שהוא כללות כל עולם העשי' הגשמי שלנו אלא שגם הוא כללות כל העולמות כולם מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין כו'. </p> <p class=bodytext><span class=cup>ולקרב</span> זה אל השכל איך האדם הוא כללות כל העולמות, הענין הוא דהנה ידוע שיש שני בחי' ממכ"ע וסוכ"ע, והנה ידוע שממכ"ע זהו מה שנמשך החיות ונתחלק לכל עולם ועולם לפי ערכו כו', וסוכ"ע היינו מה שאינו נמשך החיות בפרטיות לכל עולם כ"א שמקיף לכל העולמות בשוה ממש ומחי' אותם בכללות, וכך באדם יש ג"כ שני הבחי' הנ"ל ממכ"ע וסוכ"ע, דהנה אנו רואים שכשנמשך החיות בגוף הוא מתחלק באברי הגוף כאו"א לפי ערכו כמו למשל המוח הוא כלי לשכל, והעין היא כלי לראי' ובאוזן מלובש כח השמיעה כו' והיינו מפני שהמוח הוא כלי מזוכך יותר ע"כ מלובש בו השכל כו', וזהו דוגמא לבחי' ממכ"ע, והנה כ"ז הוא כמו שנמשכו כחות הנפש בגלוי באברי הגוף, אך באמת כל הכחות אלו ישנם גם בהעלם הנפש גם קודם שנמשכו בגילוי באברי הגוף כמו התינוק שבודאי יש בו כל הכחות בהעלם הנפש, ואעפ"כ אין בו בחי' דבור ושכל כו' והיינו לפי שעדיין לא נגמרו הכלים שלו והם בבחי' קטנות כו' ע"כ לא נמשכו בגילוי באברים אלא שהם בהעלם עצם הנפש המאיר בבחי' מקיף עליהם כו' ואח"כ כשנגדל מעט מעט נמשכים אורם בגילוי בכלי הגוף כו', וה"ז כמו עד"מ הבית שאם פותחי' לתוכו חלונות מאיר לתוכו אור השמש ואם לאו אינו מאיר לתוכו אור השמש שבודאי אין שינוי באור השמש כו', וכך הארת אור הנפש תלוי בכלי הגוף שאם נגמרו ונגדלו כו' כלי הגוף אזי מאיר לתוכו גילוי אור הנפש ואם לאו נשארו בהעלם כו', ויובן זה גם מגדול כשנתקלקל אצלו ע"י חולי אבר אחד כמו כשנסתם גידי העין הרי אינו רואה כלום בעין ההיא וכשמרפאין הכלי העין חוזר כח הראי' להאיר ע"י העין שהיתה סתומה תחלה שמזה מובן שגם בהיות העין סתומה הי' כח הראי' בנפש רק שלא הי' לו כלי אן להתפשט וכשרפאו הכל התחיל להאיר כו', ובלתי הכלי נשאר בהעלם כו', אך מה שאנו רואים שיש בר שכל גדול ובר שכל קטן אינו תלוי רק בכלי הגוף כ"א שזה תלוי בעצם הנפש שיש מי שעצם הנפש והחושים שלו יותר גבוה משל חבירו כו', והנה זהו דוגמא לבחי' סוכ"ע כו'.</p> <p class=bodytext><div class=pageno>שלו</div></p> <p class=bodytext><span class=cup>והנה</span> זהו רק בד"כ ובאמת יש באדם כל פרט העולמות כו' דהנה אנו רואים שיש בכל העולם ד' בחי' דצח"מ, וזהו כללות כל העולם, הגם שיש בזה כמה ריבוי בחי' שיש כמה מיני דומם עד אין שיעור וכמה בחי' צומח כו' שיש עשבים המחיי' ועשבים הממיתים, וכמה מיני רפואות, וכן כמה מיני אילנות וכן בחי יש כמה בחי' כו' ואפי' במדבר יש ג"כ כמה בחי' עד אין קץ כמו למשל שיש נשמת משה שהיא מדרגה היותר גבוה כו' ויש בחי' אדם שנמשל כבהמות נדמו, אך מ"מ הוא הכל בחי' מדבר שהוא בחי' א' וכן בחי וצומח ודומם הגם שיש בהם ריבוי מדריגות אך אעפ"כ הם הכל בבחי' א', והנה אדם הוא כולל כל הבחי' דצח"מ, דהנה אדם שהוא מדבר אין הפי' שהוא מדבר לבד אלא שהוא ג"כ מדבר ויש בו כל המעלות שהוא ג"כ בחי' חי וצומח אלא שיש בו מעלה נוספת שהוא ג"כ מדבר מה שאין זה בחי כו', וגם כי בחי' חי שבו היא יותר גבוה מסתם חי כו' שהרי מאחר שיש בו מעלה מה שהוא מדבר א"כ גם החי שבו הוא חיות המדבר, שא"א להשוות חיות המדבר לחיות הבע"ח כו', וכן הוא בחי' צומח שהרי משנולד הוא קטן ואח"כ נגדל מעט מעט שהוא בחי' צומח כו' וגם בחי' צומח שלו יותר גבוה מסתם צומח כו', וגם יש בו בחי' דומם שהרי נשתנה יצירת גוף האדם מכל הבע"ח וצומח שכולם נתהוו מהמאמר כמו שהם בגוף ונפש, משא"כ האדם נעשה גופו תחלה דומם, ואח"כ נפח בו רוח חיים, והוא בכדי שיוכל להעלות גם בחי' הדומם כמ"ש בת"א בד"ה להבין הטעם שנשתנה יצירת האדם בפ' בראשית וע' בלק"ת בביאור ע"פ והניף, וגם העצמות והשניים לאחר שגדלו יש לחשבם בכלל הדומם, והנה זהו מה שבהגוף שלו יש התכללות דצח"ם כו', ובנפש שלו יש ג"כ</p> <p class=bodytext><div class=pageno>שלז</div></p> <p class=bodytext>התכללות דצח"ם, דהנה הדבור הוא בחי' דומם שהוא בחי' אותיות, שאותיות הם בחי' דומם שאין שייך בהם קטנות וגדלות, שאות לא יתגדל ולא יתרבה שמאות א' לא יתהוו שתים כו' ונק' דומם, והמדות של הנפש הם בבחי' צומח שבמדות שייך קטנות וגדלות שמתחלה המדה היא בקטנות ואח"כ נתגדל מעט מעט כמו מדת הכעס שמתחלה הכעס היא בקטנות ואח"כ נתגדל יותר כו' או למשל מדת אהבה שמתחלה האהבה היא בקטנות ואח"כ כשמתבונן יותר נתגדל האהבה יותר כו', נמצא שבמדות שייך קטנות וגדלות ע"כ המדות הם בחי' צומח כו', וחי הוא בחי' השכל של הנפש וכמ"ש והחכ' תחי' כו' ומדבר הוא בחי' מקור השכל כח המשכיל נק' מדבר לפי שמקור הדבור נמשך דוקא מכח המשכיל מקור השכל כו' ולכך אנו רואים שהתינוק בן שנה ומחצה אעפ"י שהוא בר שכל אעפי"כ אינו יכול לדבר, והיינו לפי שעדיין אינו מאיר אצלו כח המשכיל בגילוי ע"כ אינו יכול לדבר, והיינו לפי שאותיות הדבור נמשך דוקא מכח המשכיל כו' וזהו שכח המשכיל נק' מדבר וזהו שיש בנפש כללות כל העולם דצח"ם כו', והנה כללות כל העולמות הם ג"כ בחי' דצח"ם, דהנה כתי' כל הנק' בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהוא בחי' ד' עולמות אבי"ע, והנה ד' עולמות אלו הוא בחי' דצח"ם, עשי' הוא בחי' דומם, ויצי' הוא צומח, ובריאה הוא בחי' חי ועולם האצי' הוא בחי' מדבר, וזהו כל הנק' בשמי שהוא בחי' מדבר כו', והענין הוא דהנה עולם הבריאה נק' בשם חי דהנה ידוע שחיות ושרפים הם בעולם הבריאה, והיינו לפי שמשיגים אלקות איך שהוא קדוש ומובדל מגדר עולמות ועי"ז נעשה להם תשוקה ורצון ליכלל וליבטל לאלקות בבחי' רצוא כו' באהבה עזה ורשפי אש כו' כמו עד"מ הבהמה גשמי' שמה שהיא רוצה היא בתגבורת מאד כו' וע"כ נקראים בשם בהמות וחיות, והגם שנת"ל שחי הוא בחי' חכ' וכמ"ש והחכ' תחי' ואיך אנו אומרים שעולם הבריאה הוא בחי' חי כו', אך הענין הוא דהנה ידוע שאימא מקננא בכורסיא שהוא בחי' בינה והשגה באלקות דהיינו מה שמשיגי' אלקות בבחי' השגה והבנה כו', וזהו שנק' רק בשם חי כי מ"ש ג"כ והחכ' תחי' זהו בחי' החכ' כמו שנמשכת בבחי' השגה והבנה כי עצמות החכ' היא למעלה מבחי' השגה ואינו שייך שם שתהי' בחי' חיות להחיות כיון שאינו בבחי' השגה עדיין, ואיך תהי' מורגשת בהחיות כי כמו שאינה מושג בהשגה כן א"א שתהי' מושפלת</p> <p class=bodytext><div class=pageno>שלח</div></p> <p class=bodytext>בהרגשת החיות כו' והחיות המורגש הוא מבחי' החכ' שנמשך בהשגה, וע"כ בעולם הבריאה שאימא מקננא שם כו' נק' בחי' חי כו' משא"כ בעולם האצי' שמאיר שם חכ' עילאה נק' מדבר וכמשי"ת לקמן אי"ה, ועולם היצי' נק' בשם צומח, ולהבין זה איך נק' עולם היצי' בשם צומח לבד כו', שצומח אין בו חיות כלל רק כח הצמיחה לבד כו', והענין הוא דהנה כתי' אז ירננו כל עצי היער כו' ולכאו' אין זה מובן איך ירנן עץ היער כיון שאין בו קול כלל, וכן צ"ל משארז"ל ע"פ יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו פסוק זה שר העולם אמרו בשעה שא' הקב"ה תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע נשאו הדשאים ק"ו בעצמן מה אילנות שאין דרכן לצאת בערבובי' אמר הכתוב למינהו, אנו שדרכינו לצאת בערבובי' עאכ"ו, ולכאו' אינו מובן איך שייך לומר שהדשאי' נשאו ק"ו בעצמן כו', שהרי אינם מכלל המדבר כלל, אך הענין הוא דהנה ידוע שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל כו' וגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, והנה לפי"ז יובן ששרש הדשא כמו שהוא למעלה הוא שנשא ק"ו בעצמו והיינו בחי' מלאכים שלוחי השפע שהם יש להם השגה והבנה כו' וכן מ"ש אז ירננו כל עצי היער קאי על המזל של אילנות שהם בחי' מלאכים שיש להם דעת באלקות, וזהו מ"ש בזהר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, דשא הוא בחי' יוצר משרתים ועשב הוא בחי' ואשר משרתיו, כי יוצר משרתים הם מלאכים שנבראים בכל יום ואומרים שירה ונכללי' באא"ס, וזהו מ"ש מצמיח חציר לבהמה שנכללים בבחי' בהמה רבה בבחי' ביטול במציאות ממש, ואשר משרתיו הם מלאכים שעומדי' ברום עולם משימ"ב כמו מיכאל וגבריאל ונקראי' רק בשם דשא ועשב שהם בחי' צומח, והיינו לפי שעיקר עבודתם הוא בחי' מדות אהוי"ר כו' מיכאל באהבה וגבריאל ביראה, והמדות נק' צומח כמ"ש לעיל, ועולם העשי' נק' דומם שעולם העשי' הוא בחי' אופנים, וזהו שזכרי' ראה את המרכבה של</p> <p class=bodytext><div class=pageno>שלט</div></p> <p class=bodytext>סוסים ויחזקאל ראה המרכבה של חיות כו' ודרך כלל יש ג' מרכבות ישעי' ראה את המרכבה של שרפים כי שרפים אומרים קדוש שמשיגים איך שהוא קדוש ומובדל בבחי' דעת והשגה, ויחזקאל ראה את המרכבה דיצי' והיינו בחי' בריאה שביצי' כי חיות הם בחי' בריאה שביצי' כי בכל עו"ע יש בחי' בי"ע כו', וזכרי' ראה את המרכבה של עשי' שהם בחי' אותיות ולכן ראה בסוסים כי סוסים הם אותיות, ואותיות הם בחי' דומם כו' והיינו לפי שעולם עשי' לגבי יצי' הוא כערך דומם לגבי צומח כו', והיינו מפני כי זכרי' הי' אחר חורבן בהמ"ק ע"כ לא השיג רק מרכבה דעשי' של סוסים, ועולם היצי' לגבי עולם הבריאה הוא בערך צומח לגבי חי כו', והנה עולם האצי' נק' בחי' מדבר שזהו מ"ש כל הנק' בשמי כו' והיינו שכמו שאין ערך לבהמה לגבי בחי' אדם שהרי אדם מותר לשחוט את הבהמה ולאכול, ובאדם כתי' שופך דם האדם באדם דמו ישפך כו', ובהמה מותר לכתחלה לשחוט בשביל האדם, והיינו לפי שאין ערך כלל בין אדם לבהמה יותר משאין ערוך בין חי לצומח כו', כמו"כ אין ערך עולם הבריאה לגבי עולם האצי' כי באצי' שם איהו וחיוהי חד בהון כו' ששם הם בתכלית הביטול בבחי' ביטול במציאות ממש, משא"כ בעולם הבריאה כתי' ומשם יפרד והי' לד' ראשים כו' שנק' עלמא דפרודא, ואצי' נק' בחי' אדם וכמ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה שעולם האצי' הוא בחי' אדם מדבר כו', ולכאו' צ"ל הלא נת' לעיל שעולם</p> <p class=bodytext><div class=pageno>שמ</div></p> <p class=bodytext>העשי' הוא בחי' דומם והיינו בחי' אותיות, וגם על עולם האצי' נת' שנק' מדבר, ולכאו' זהו ג"כ ענין האותיות ומהו ההפרש בניהם כו', אך הענין יובן בהקדם דברי רז"ל שא' הרבה קבלתי מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם, ולכאו' יפלא האיך ע"י הדבור שמדבר דבר ההלכה לתלמידיו עי"ז יתוסף להמשפיע מה שלא הי' לו תחילה בשכלו כלל, וכן אנו רואים באדם למטה כשילמוד איזה שכל וסברא עמוקה, ולפי שכלי שכלו קצרים מהכיל אותה לכן אינו מבין עומק ההלכה על בוריה, והגם שיעיין במחשבתו כמה וכמה ג"כ לא יבין ולא ישיגנה, כ"א כאשר יתחיל לדבר עם חבירו בהלכה ובעומק הסברא יבוא על עומק המושג בההלכה ויתורץ לו כל הקושיות שהיו לו בה, ולכאו' יפלא מאין יהי' הכח בהדבור להוסיף לו חכ' על חכמתו, אך הענין הוא דהנה הדבור בשרשו הוא בקדמות השכל שבחי' קדמת השכל הוא למעלה גם מבחי' משכיל שהוא מקור השכל והוא המקור למקור לברק המבריק, שברק המבריק הוא שכל פרטי רק שאינו בגילוי עדיין וכשבא לידי השגה הוא בבינה, ומשכיל הוא בחי' ח"ס הוא מקור כללי לכל ההברקות שיומשכו, וקדמות השכל הוא המקור לבחי' משכיל בחי' ח"ס כו' ולכן ע"י הדבור שמדבר בדבר הלכה עי"ז מעורר בחי' קדמות השכל לכן יכול ע"י הדבור לבוא על עומק חכ' מה שגם בבחי' המשכיל שבו ג"כ איננו כ"א שע"י הדבור מבחי' קדמות השכל שיומשך בבחי' משכיל הוא מקור השכל כו' אך ג"ז אינו מובן עדיין למה הדבור מעורר קדמות השכל, הענין הוא מפני שאבא יסד ברתא פי' ברתא בחי' צירופי אותיות איך לחלקם בה' מוצאות הפה אחה"ע מהגרון כו' זהו נמשך מאבא ולא מאימא אמנם גופי האותיות דאחה"ע הם מבינה ולא מחכמה,</p> <p class=bodytext><div class=pageno>שמא</div></p> <p class=bodytext>וכמ"ש במ"א בענין פיתוחי חותם שהוא בקיעת יסוד אימא ועוד למטה הימנה נמשך באותיות גמורים במל' דתבונה עד בחי' לאה שעומדת באחוריים דאימא שהוא אותיות המחשבה. </p> <p class=bodytext><span class=cup>וביאור</span> הדברים יובן בהקדם ענין מ"ש בס"י בשלשה ספרים ברא את העולם בסופר וספר וסיפור כו' פי' עד"מ הסופר הגשמי שכותב איזה שכל וסברא בתיבות הרבה הנה אותו השכל כבר נתחלק לחלקי' רבי' במספר התיבות ההם בכל תיבה שכל א' כו' וקודם הכתיבה לא הי' השכל מחולק לחלקי' כלל אלא פשוט בתכלית ולא מורכב כלל. והנה אופני ההתחלקות הללו בצרופי אותיות ותיבות כאלה לא הי' הכרח לסופר לכתוב כאלה דוק' שהרי ברצותו יכול לכתוב את השכל בצירופי' אחרי' לגמרי והי' ג"כ אותו השכל מובן ומושג כמו עכשיו וא"כ מי הכריחו לכתוב בצרופי' כאלו דוקא מאחר שהשכל בעצמו הוא פשוט ויוכל להרכיבו באותיות ותיבות בכמה אופני' עד אין שיעור כו' אלא הענין הוא דיש מקור החכמה בסופר שלמעלה הרבה מן אותו השכל והוא בחי' קדמת השכל הנ"ל שמשם נמשך בחי' קו המדה למדוד ולקצוב את השכל לחלקו בחלקי' כאלה דוקא ולא באופן אחר כו' וזהו הטעם דאבא יסד ברתא ולא אימא כו' להיות כי גופי האותיות המה נמשכי' בודאי מן השכל וההשגה הנק' בינה כידוע בדוגמת השכל שכבר נכתב באותיו' ונחלק כבר לחלקי' ונקרא ספר וכידוע דאימא נק' ספר עילאה והמל' שהוא הדבור נק' ספר תתאה והוא סיפור הנזכר בס"י ואמנם כח המחלק את האותיות והמצרפם מן הה' מוצאו' שיהי' נמשך אלף מן גרון וגימל מחיך וכדומה אין זה מכח השכל וההשגה כי למה יחלק באופן כזה דוקא כו' אלא הוא מבחי' אבא מקור ההשגה וההבנה הנק' סופר עד"מ הסופר הנ"ל שבכח מקור חכמתו יודע למדוד אופן ההתחלקות כו' וכמ"ש אתה פוררת בעזך ים כו'</p> <p class=bodytext><div class=pageno>שמב</div></p> <p class=bodytext>וכן ענין לגוזר ים סוף לגזרי' כו' פי' ים הוא הדבור העליון והמפררו ומצרפו בפירור אחר פירור בכמה צירופי אותיו' ותיבות דק"ך צירופי' שבאלקי' כו' הוא מהארת יסוד אבא דוקא שהוא הגוזר לגזרים כו', ונמצא אותיות שכבר נתחלקו דהיינו רק מהותם בעצם הוא בשרש שרשם בבינה עילאה שרש כח המחשבה בחי' לאה כו' והוא הנק' מחשבת השגת שכל כמ"ש במ"א אבל כח המחלק את האותיות הדבור הוא בשרש שרשו בחכמה כח מה כו' ועד"ז למעלה למעלה בחו"ב עצמם כח המחלק את השכל והסברא היא במדרגה הגבוה בבחי' קדמת השכל המקור לאבא דהיינו בבחי' קו המדה למודדו ולחלקו וגוף השכל וההשגה נמשך ממדרגה התחתונה שבו יותר כו'. ואחכ"ז יובן הטעם למה הדבור מעורר קדמת השכל שאינו מצד מהות האותיות שהרי אינם אלא בבינה שנמדדה כבר בשעור מקדמת השכל ואיך יבוא לידי עומק יותר כו' אלא מצד כח המחלק שבדבור שהוא מעורר כח המחלק את החכמה שבפנימיות קדמת השכל עד שיוכל להאיר הארה חדשה מן הראשונה כו' וידוע דגם הארה בעלמא שיאיר מקדמות השכל יכול להשפיע כמה כחות חכמה חדשי' כנ"ל עד אין שיעור מפני שהוא רחב בתכלית ההתרחבות כו'. ועפ"ז יובן ההפרש בין דבור שנק' דומם שזהו בחי' עשי' שהכוונה הוא על אותיות בעצם שהם דוממים שמאות אחד לא יתהווה שני אותיות וכן אות לא יגדל מכמו שנעשה, אבל כח המחלק את האותיות להלביש בו שכל זהו הנק' מדבר שזהו בחי' אבא שלמעלה מהשגה והבנה, ושורש שרשו הוא מבחי' קדמות השכל כנ"ל באורך ולבחי' זו הוא שנמשל עולם האצי' שנק' מדבר ע"ש כח המחלק את האותיות להלביש בו את שכל הגלוי. </p> <p class=bodytext>—————— ּ ——————</p> <hr width=33% align=right> <div class=haoros></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></p> <p class='ftntext'></div><table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr></tr></table> </span> </body>