המגביהי לשבת
פא, א
תלים סי' קי"ג ה' מי כהוי' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, רבות קנט"ד קסה"ד. זח"א מקץ קצה"א. ח"ב בא ל"ז. וז"ל הזהר פ' מקץ שם המגביהי לשבת דאסתלק על כרסי יקרא לעילא ולא אתגלי לתתא, לכאורה זהו ע"ד שפי' בפ' ויגש דף ר"י ע"א בגין דואו אתרחק ואסתלק מיניה כו' כי איננו דבעלה לא אשתכח עמה, וע' מזה בפ' ויקרא ד"ך ע"ב ובפ' אחרי דף ע"ד סע"ב* וא"כ כורסי יקרא היינו בינה. וא"ת איך הבינה נק' כורסייא לז"א שהוא הואו, וצ"ל דבאמת הכל אחד דהיינו אא"ס המלובש בהמדות שנסתלק זה האור מהמדות לבחינה שלמעלה מגדר המדות כו' כמ"ש בת"א בד"ה וארא אל אברהם וזהו ענין לוי שהטיח דברים כלפי מעלה ספ"ג דתענית דכ"ה סע"א רבש"ע עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך, כי פי' במרום היינו בבחי' בינה כמ"ש בזהר ויגש שם מאי ברמה דא הוא עלמא עילאה כו' והיינו כי מבחי' המדות נמשך החסד לעושי רצונו וההפך על עוברי רצונו, משא"כ בבחי' דלאו מכל אינון מדות איהו כלל שם כחשכה כאורה וכמ"ש אאזמ"ו נ"ע בת"א בד"ה כי עמך מקור חיים בפי' השקיפה ממעון קדשך מן השמים שהם המדות ואזי וברך את עמך ישראל כו' משא"כ בחי' עלית וישבת במרום שלמעלה מהמדות וזהו ענין קב"ה בגלותא סליק לעילא לעילא, ועיין במא"א אות אלף סמ"ח בענין אוי היינו כשז"א מסתלק פנימיותו כו', ובפרדס ערך הוי וערך אוי, והוא מהזהר פ' אחרי הנ"ל, מזה מובן דהזהר פ' מקץ כאן מפרש ענין המגביהי לשבת שהוא הסתלקות פני הרחמים והיינו בשעתא דלא אשתכחו זכאין בעלמא, הא איהו אסתלק מינייהו ולא אתגלי להו, ועד"ז י"ל ענין ה' למבול ישב. המשפילי לראות בשעתא דזכאין אינון דאשתכחו בעלמא, קב"ה נחית בדרגוי לקבלהון דתתאי. לאשגחא על עלמא לאוטבא להו. דהא כד זכאין לא אשתכחו בעלמא איהו אסתליק ואסתיר אנפין מינייהו, ולא אשגח עלייהו, היינו כמ"ש בד"ה שובה ישראל עד בפי' וענין תשובה שהוא ענין החזרת פב"פ, משא"כ כשהאדם מתרחק א"ע מעבודת ה' אלא רק ע"ד כי פנו אלי עורף ולא פנים, ועיקר הפנים והחשק שלו מלובש בתאוות העולם זה גורם מלמעלה ג"כ דאיהו אסתלק ואסתיר אנפין מינייהו היינו כמ"ש המא"א כשז"א מסתלק פנימיותו כו' ואינו מאיר למטה רק בבחי' חיצוניות ונק' שינה ואזי הדינים מתגברים כו' וכמ"ש והסתרתי פני מהם והי' לאכול, וגדולה מזו מבואר בזח"ג נשא קלז"ב שבהסתלקות אור עתיק מז"א מתעוררים הדינים, כי בשערות דז"א נאמר שחורות כעורב אלא שע"י גלוי הכתר שהוא אב הרחמים נמתקים הדינים, וכשאור הכתר רק מסתלק ממילא נשאר הדין ופועל הדינים. ואפשר לפרש עד"ז ענין המגביהי לשבת דקאי על אור עתיק המאיר בז"א ע"ד ויקרא הוי' הוי' ובהסתלק בחי' זו על כורסי יקרא היינו הבינה ומסתלק מז"א והיינו מחמת כי פנו אלי עורף כו', וע"י התשובה שהיא החזרת פנים ממשיך אור עתיק בז"א כמ"ש בזהר ויקרא דט"ז ע"א בההוא זמנא דמתכשרין עובדין לתתא ואמא בחדוותא אתגליין עתיקא קדישא ותב נהורא לזעיר אנפין כו' ורחמין זמינין, הה"ד ישוב ירחמינו מאן ישוב ע"ק כו', וזהו המשפילי לראות בשמים שהוא ז"א ובארץ שהוא מל', שמאיר אור א"ס ב"ה הסוכ"ע בזו"נ שהם המדות שבהן התנהגות העולמות, והיינו גילוי אור פנימית אלקותו ית' וע"י גילוי זה נמשך ברכה וחיים וחסד ורפואה כו', ועיין בהרמ"ז פ' ויקרא שם. וסיום המאמר דפ' מקץ שם, בגין דצדיקייא
*) סע"ב: בבוך 1115 נוסף בגיליון בגוכתי"ק: וזהו ע"ד שנתבאר בזהר ר"פ תצוה ע"פ ואתה ה' אל תרחק, לאסתלקא מינן למהוי סליק נהורא עילאה לתתאה כו' והיינו ענין הסתלקות הקול מהדבור, ואז הדבור בבחי' חרנה נחר גרוני, כרחל לפני גוזזיה נאלמה, אין כמוך באלמים.
*) סע"ב: בבוך 1115 נוסף בגיליון בגוכתי"ק: וזהו ע"ד שנתבאר בזהר ר"פ תצוה ע"פ ואתה ה' אל תרחק, לאסתלקא מינן למהוי סליק נהורא עילאה לתתאה כו' והיינו ענין הסתלקות הקול מהדבור, ואז הדבור בבחי' חרנה נחר גרוני, כרחל לפני גוזזיה נאלמה, אין כמוך באלמים.