אורח חיים - סימן כט - א

<body> <span id="Label1"> <div class=breadcrumbs> <a target=_parent href=http://www.chabadlibrary.org/index.htm>דף הבית</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/zz/index.htm">ספרי כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" </a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/zz/shut/index.htm">שו"ת</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/zz/shut/1/index.htm">אורח חיים</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/zz/shut/1/30/index.htm">סימן כט</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/zz/shut/1/30/1.htm">א</a> </div> <table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr> <td width=10% style="text-align:right"><a title='press > for next page' id=gonext href=http://www.chabadlibrary.org/zz/shut/1/30/2.htm><<</a></td> </tr></table> <p class=bodytext><h2>סימן כט</h2><div class=pageno>א</div></p> <p class=bodytext><span class=cup>שאלה</span> ישראל ששוכר זאוואד (פי' בית שמבשלים בו יי"ש מן תבואות) מן השר באופן שהשר צריך ליתן לו עבדים א"י שיעבדו וישרתו שם בעשיית היי"ש כל החורף ששכר עשרה עבדים שכל א' מהן צריך לעבוד ג' ימים בכל שבוע אי שרי למיעבד בשבת או צריך למחות בידם שלא יעשו. ולהישראל השוכר יש פסידא אי לא יעשו כי קיבל מא"י א' בהמות הרבה לזונם כל החורף והוא נותן להם פסולת של התבואה המבושלת (הנק' בראהע) לאכול. ואם ימנעו מלעשות בשבת יחסר להם מזון ליום שאח"כ ויוכחשו ויפסיד שכרו:</p> <p class=bodytext><span class=cup>תשובה</span> שאלה זו מתחלקת לב' ענינים הא' צ"ל אם יש כאן איסור מעיקר הדין. ואת"ל דלא אם יש איסור עכ"פ משום מראית עין. לכאורה היה נראה לדמות זה למ"ש הטור סי' רמ"ג לענין מרחץ. ולפ"ז נתפרסם כו' הלכך מותר בקבלנות כו'. ופי' הב"י והישראל יטול כל הריוח כו' אלא שכתב שמהרי"א כ' שא"א לומר כן. וכ"כ הב"י סי' רמ"ד ומכאן נלמוד לתנור ורחיים ומרחץ כו' ומ"ש רי"ו בח"ב כו' והב"ח מפרש כמו שפי' הב"י בתחלה דהיינו שהנכרי הוא שכיר חודש או שבוע והישראל מקבל כל הריוח ואפ"ה שרי דעכו"ם אדעתיה דנפשי' עביד להשלים קבלנתו. והט"ז סי' רמ"ג סק"ב והמ"א שם סק"א חלקו על הב"ח. אך מדברי הט"ז משמע דהאיסור אינו מדינא משום שהישראל מרוויח עי"ז דזה לא איכפת לן. אלא האיסור מפני מראית העין. כמו גבי שדה קי"ל ג"כ כן אף ששם אין הישראל מרויח עי"ז. אלא הטעם כמבואר בב"י סי' רמ"ד ובמ"א סי' רמ"ד סק"ה אע"ג דדרך שדה לאריסות כו' ע"ש. נמצא אין האיסור רק משום חשד וס"ל להט"ז דכמ"כ גבי רחיים ומרחץ אבל המ"א ס"ל שבמרחץ אסור מדינא כו' דהא היהודי מרויח כו'. ובשו"ת תודת שלמים סי' ד' הסכים לדעת הב"ח ע"ש דף ס"ד ע"ג וז"ל והטור כתב כו' הלכך מותר בקבלנות כו' ופי' הרב"י מ"ש הטור בקבלנות כפשוטו כו' ואע"ג דמסיק וז"ל מ"מ הדעת נוטה שלא לגרוס בקבלנות כי היכי כו' כוונתו לומר דרוב הפוסקים אוסרים בקבלנות דשדה אע"ג דלאריסותא עבידא כמ"ש בסי' רמ"ד אבל אני כבר הוכחתי שהרא"ש ז"ל חולק עליהם ומתיר בקבלנות דשדה ולפ"ז א"ש גירסת בקבלנות וכדכתב בב"ח ע"ש. וראיתי באלי' רבא סי' רמ"ג סק"ו דבפי' דברי הטור יפה כוון הב"ח ולא כהמ"א. וראייתו מדברי הרמב"ם שבש"ע סי' רמ"ד ס"ה אם שכר כו' דשם ג"כ הישראל מרויח ממה שהאינו יהודי עושה בשבת ואפ"ה שרי. וכ"ד אאזמו"ר הגאון נ"ע במה"ב דשייך לסי' רמ"ג וז"ל וכ"ד הב"י וט"ז גבי מרחץ שעיקר האיסור משום מראית העין כהאוסרים בשדה בסי' רמ"ד כו' דכיון שהאינו יהודי אדעתא דנפשי' קא עביד אע"ג דמטיא הנאה לישראל ממילא שריא כו' עכ"ל והאריך. וכ"ד התוספות שבת סי' רמ"ג סק"ב. ואפ"ל קצת ראי' לזה ממשכיר כליו בהבלעה דשריא אף שמגיע להישראל ריוח משכר שבת וכמ"ש בטוש"ע רסי' רמ"ו. וה"ה הכא ועוד אפ"ל קצת ראיה לזה מדכללינהו במשנה פ"ק דשבת (די"ז ב') המלאכות שמתחילים מע"ש והם נגמרים מאליהם בשבת עם המלאכות הניתנין לא"י בע"ש והוא עושה אותן בשבת ופסק הדין עליהם יחד באמרו ובכולן ב"ה מתירין עם השמש. ומינה מה התם ודאי אף אם יש ריוח ממלאכה זו היום דוקא כגון שהוא דבר האבד באופן שאם לא היתה נעשית בשבת היתה מתקלקלת מ"מ שרי כיון דנעשית מאליהן ופשוט הוא וה"ה נמי לעכו"ם בקבולת או שכיר שנה להרמב"ם. אך באמת הנדון דידן אינו דומה ממש לדין זה לפי שבנ"ד שכר הישראל את העובדים מהשר לחשבון ימים עד"מ שיש להשר עשרה או מאה עבדים. והישראל שכר שיעבוד כל א' מהם לו שלשה ימים עד"מ בכל שבוע מימי השנה. ונמצא יש בזה מעלה וחסרון מבדינו של הרמב"ם וב"ח הנ"ל. המעלה היא מה שבנ"ד אין ריוח להישראל ממה שיעשה בשבת שאילו לא יעשה בשבת הרי חייב לעשות יום אחר וא"כ י"ל דאפילו מהרי"א והמ"א החולקים על הב"ח והראב"ד החולק על הרמב"ם מודים כאן דשרי. והחסרון הוא מה שבנ"ד שכירותו הוא לחשבון הימים ששכירותו משתלם לפי חשבון הימים הרי א"כ שכירות שבת משתלמת בפ"ע. משא"כ שכיר חודש או שנה הרי יום השבת מובלע בתוך ימים האחרים. ואף שבנ"ד נמי אין משתלם בפ"ע עבור יום זה ממש רק נכללים בחשבון גדול כמו עבור אלף יום כאחד מ"מ בתחלת הפסיקה בנ"ד נזכר חשבון ימים כמו שני מאות ימים. משא"כ בשכיר שבת ושכיר חודש ושכיר שנה שהפסיקה הי' על השבוע יחד. וגם בשעת התשלומי' בנ"ד נז' חשבון ימים עכ"פ. משא"כ בשכיר שבת וחודש כו' נזכר שבועות או חדשים ולא ימים (ועי' במשנה פ' המקבל (דק"י ע"ב) לשבוע א' לשבע שנים כו' אלא שזה צ"ע ברמב"ם ספ"ו מהל' שבת עשרה ימים משמע בהדיא דכשאומר עשרה ימים חשוב הבלעה כמו כשמזכיר חודש וההיא דפ' המקבל שאני דכשאומר שבע שנים שנים של זריעה קאמר כמ"ש הכ"מ פ"ח מהל' שכירות דין ג'. אבל לענין הבלעה משמע מהרמב"ם הנ"ל דכשאומר עשרה ימים חשוב הבלעה. ובגמ' בהזהב ליתא זה הל' וצ"ע במ"מ) וי"ל דאפילו הרמב"ם והב"ח מודים בזה דאסור וכן משמע במה"ב של רבינו ז"ל השייך לסי' רמ"ג דע"ח ע"א כששכרו לימים סתם כו' אפילו משלם לו סתם כו' לא מיקרי הבלעה כו' וכיון שיום השבת משתלם להא"י בפ"ע אין לך מחזי כשלוחו גדול מזה וז"ש הרמב"ם שלא יחשוב עמו יום יום כו' עכ"ל. וכן מבואר עוד בקו"א (שבמהדורא קמא) לסי' רמ"ג סק"א ע"ש:</p> <p class=bodytext><span class=cup>קיצור.</span> שיש להעיר ממ"ש הטור ססי' רמ"ג גבי מרחץ בענין לשכור אינו יהודי בקבלנות. אף שמגיע ריוח והנאה לישראל שריא מדינא וכ"ד הט"ז והא"ר והתודת שלמים והתוספות שבת דלא כהמ"א שאוסר מדינא. וכ"ד אאזמו"ר הגאון נ"ע. ויש לעורר איזו ראיות לזה. ואיסור מראית העין י"ל דאינו שייך כאן. ולהמ"א י"ל דאסור. מיהו באמת נד"ז אינו דומה לדין הנ"ל דהכא אין ריוח כלל להישראל ממה שיעשה בשבת. כיון שמוכרח לעבוד לו כך וכך ימים. אך נגד זה יש כאן חסרון דשכרו על סכום ימים שלשה ימים בכל שבוע:</p> <hr width=33% align=right> <div class=haoros></p> <p class='ftntext'></div><table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr> <td width=10% style="text-align:right"><a title='press > for next page' id=gonext href=http://www.chabadlibrary.org/zz/shut/1/30/2.htm><<</a></td> </tr></table> </span> </body>