סימן לג
א
יהודי ששכר נהר לצוד דגים ושוכרים פועלים א"י ומקבלים מכל משקל פוד כך וכך מעות. אם מותר להניחם לצוד בשבת. הנה לא מיבעי' לפמ"ש התוס' ספ"ק דע"ז בשם מהר"מ הובא ג"כ ב"י סי' רמ"ג ס"ל דאין היתר באריסות אלא כשלוקח ממש מפירות הקרקע וכן הקמח שטוחני' ברחיים הוה פירות. משא"כ גבי מרחץ ס"ל דא"א לצייר אריסות כלל ע"ש. לפ"ז בנ"ד שפסקו עמו על מעות אין זה אריסות ואף שנותני' לו המעות עבור צידת הדגים עבור כל פוד ד' רוסי"ג כיון שאין זה המקח השוה אין זה תמורת זה כלל וה"ל כפסיקת דמים לבד. ואף שהב"י ססי' רמ"ג כ' עליו שאין נ' כן מדברי הרמב"ם ולא מדעת שאר הפוסקים כו'. ולכאורה הדין עמו דכך משמע ג"כ מל' הגמ' אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי מכלל דשייך ויכול להיות בו ענין אריסות ולהר"מ הל"ל אריסותא במרחץ ליכא. ומתשו' הר"מ שבמרדכי פ"ק דשבת שהביא הב"י סי' רמ"ד וז"ל והיכי דמי קבולת גבי מכס כגון שהשכירוהו כך לכשתגבה מאה ליטרין אתן לך כך וכך כו' עכ"ל. מדקרי לי' קבולת ולא אריסות משמע דס"ל כהר"מ שבתוס' דע"ז הנ"ל דאילו להב"י ססי' רמ"ג נחשב זה אריסות. מיהו י"ל הר"מ במרדכי לא כ"כ בדיוק כיון דס"ל דשם אפי' קבולת שרי. ומ"מ אף להב"י ב' הרמב"ם ושא"פ היינו משום דפירות דמרחץ מעות נינהו כשנוטל חלקו במעות לשליש או לרביעי הוי אריסות. אבל מ"מ מודו לי' להר"מ באריסות דשדה אם פסק עמו במעות דאסור דפירות דשדה תבואה הוא וכשמסלקו במעות אינו אריס וכמבואר בהמגיד מה"ט לאסור קבולת דשדה וז"ל כשאינו נוטל בפירות כו' ע"ש. אע"ג דקבולת מדינא שרי מ"מ אין היתר אלא כשנוטל מפירות השדה וכן להשכיר לו שרי דהא נוטל כל הפירות אבל קבולת אסור מפני מראית העין וכמ"ש המג"א סי' רמ"ד סק"ה וסי' רמ"ג סק"ב וכ"פ בתשו' הגאון מהר"י הלוי אחי הט"ז סי' יו"ד דאפי' במקום שדרך לשכור פועלים בקבלנות ולא בשכירי יום אסור לשכור בקבלנות דבעינן שיהי' לו חלק בגוף המלאכה ובנ"ד אף שיש לו קצת בגוף המלאכה שהרי נוטל שכרו לפי ערך הדגים א"כ ל"ד לקבלנות ששכרו קצוב ואין לו שייכות כלל בגוף הפירות. אבל הכא שצריך לשלם לו עבור כל פוד י"ל נק' יד א"י באמצע ב"מ (דף ע' ע"ב) המקבל צאן ברזל כו'. דאילו אתא זה ובעי זוזי ולא יהיב לי' תפס לה לבהמה ה"ל יד א"י באמצע כו'. וכ' התוס' שם ד"ה ואי לא וא"ת מ"ש מבהמות ארנונא כו'. וי"ל דהתם עיקר הבהמה של ישראל כו'. אבל הכא כו'. ואפ"ל בנד"ז ג"כ חשוב עיקר דגים של א"י הצד דהא הוא זוכה בהן תחלה. מיהו י"ל כיון שהישראל שכר הנהר מהשררה עיקר דגים שלו כו' אף שאין שייך בזה קנין גמור דהא הדגי' ה"ל דבר שלא בא ברשותו. אך מ"מ י"ל כ"ז לענין בכורה נק' יד א"י באמצע. אבל הכא לענין שיוחשב אריסות י"ל אינו נחשב אריס כיון שלבסוף שאין לו כלל בגוף הדגים אין להתיר דל"ד לאריס שההיתר משום שנוטל ממש מהפירות. ותדע דהא הרמב"ן והר"ן כ' דאדרבה מדינא יש להתיר קבלנות יותר מאריסות משום דאין הישראל נהנה כלל ממעשה שבת ואעפ"כ התירו אריסות ולא קבלנות והיינו ע"כ משום דבעינן שיטול הא"י מפירות השדה והמרחץ דוקא. וא"כ בנ"ד שבהכרח מסולק מהפירות ואין לו רק מעות אין שום היתר יותר מקבלנות דקבלנות יש היתר טפי משוה"ד מאריסות ממש ואפ"ה אסור וכ"ש בכה"ג דאיכא תר"ל שהישראל נהנה ממעשה שבת וגם שותפו אינו נוטל חלק בפירות כלל. ומ"מ נראה שאם יעשה פסיקא עם שותפו שיהי' הברירה בידו לקבל דגים בחלקו או מעות ד' רוביל מכל פוד. אף שמעצמו הא"י יחפוץ לקבל המעות כיון שמעצמו עושה כן וישראל לא מצי לסלוקי בזוזי שלא מרצונו. א"כ אינו נחשב קבלן רק אריס דקבלן היינו אומן אינו קונה בשבח כלי. אבל בנד"ז יש לו קנייה בהדגים עד שמסלקו במעות. וגבי בהמת ארנונא היכא דלא מצי מסלק לי' בזוזי שלא מרצונו לכו"ע פטורה מן הבכורה אף שהבהמה עיקרו של ישראל. וע' בש"ע י"ד סי' ש"כ מ"ה אפי' מצי מסלק כו'. אבל אם התנו בתחלה שיקח דמים כו' לכן היכא דלכתחלה המקח רק על דמים אין זו נקרא יד א"י באמצע. אבל באופן הנ"ל שיתנו שהברירה בידו כיון שנקרא יד א"י באמצע י"ל דעדיף מקבלנות ושרי. שוב ראיתי שדין זה הוא דין שהביא המג"א ססקי"ז יהודי ששכר המלח כו'. ועי' בשו"ע אאזמו"ר ז"ל שם. אך ההיתר שכתבתי הוא מרווח: