אורח חיים - סימן לו - א

<body> <span id="Label1"> <div class=breadcrumbs> <a target=_parent href=http://www.chabadlibrary.org/index.htm>דף הבית</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/zz/index.htm">ספרי כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" </a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/zz/shut/index.htm">שו"ת</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/zz/shut/1/index.htm">אורח חיים</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/zz/shut/1/37/index.htm">סימן לו</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/zz/shut/1/37/1.htm">א</a> </div> <table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr></tr></table> <p class=bodytext><h2>סימן לו</h2><div class=pageno>א</div></p> <p class=bodytext><span class=cup>מה</span> שהקשה כבודו לפמ"ש בתשו' הרשב"א סי' תרי"ד דהרמב"ם פ"א מה' שבועות ה"ו ס"ל דמן התורה מחוייבים בשבת לאכול כזית פת כמו בלילה ראשונה דפסח. א"כ לריש לקיש דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה א"כ כשחל יוהכ"פ בשבת יהיה מחוייבים לאכול כזית פת ביוהכ"פ דהא שיעור אכילת יוהכ"פ הוא בככותבת שהוא גדול מכזית וזה פלא:</p> <p class=bodytext><span class=cup>הנה</span> לא מיבעיא לפ"ד תשו' מהרלנ"ח סי' ק"ג דקל"א ע"ב וע"ג דס"ל אף לר"ל אם נשבע לאכול חצי כזית נבלה אף שמדאורייתא חל השבועה עכ"ז אסור לו לאכול החצי זית משום דהעמידו חכמים דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה. וכתב שכ"כ בפירוש בתשו' הר"ן סי' ע"ג בד"ה וכן מה שאמרת שחייב לקיים שבועתו כו' שיהא חייב לעבור על האיסור (אף באבק רבית שמדבריהם) כדי לקיים שבועתו כיון שנשבע בכולל זו לא אמרה אדם מעולם ח"ו כו' אע"פ שהרבית מדבריהם אין מחייבין אותו לפרעו שהחכמים העמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה עכ"ל. והקשה מהרלנ"ח מהא דאמרינן פ"ג דשבועות (דף כ"ד ע"א) בשלמא לריש לקיש איתא בלאו והן. ופרש"י דמשכחת לה נמי אף בהן כיון שנשבע לאכול חצי שיעור נבילה לאו נשבע לבטל את המצוה היא. ותירץ היינו דמן התורה חלה השבועה אבל מ"מ אסור מדרבנן לקיים השבועה. א"כ פשיטא דלדידיה העמידו חכמים דבריהם ואסור לאכול כחצי שיעור אף אם הי' מפורש בתורה מצוה לאכול בשבת. כ"ש שגם להרמב"ם אין זה מפורש בתורה עכ"פ. אך אף אם נאמר שאין ד' הר"ן מוכרחי' כ"כ. מ"מ בנד"ז א"צ לכל זה דהא מצות תענית יוהכ"פ הוא עשה ול"ת כמבואר בתורה תענו את נפשותיכם כי כל הנפש אשר לא תעונה. וכמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' שביתת עשור ה"ד וחייבי' ג"כ כרת על ל"ת זו. ולכן אף אם הי' מפורש בתורה מ"ע לאכול בשבת אין עשה דוחה עשה ול"ת אף הדרבנן לבד שבהעשה ול"ת ומשנה מפורשת היא פ"ד דר"ה (דל"ב סע"ב) שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום. ובגמרא מ"ט שופר עשה הוא ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה. וכ' הרמב"ם פ"א מה' שופר ה"ד שופר של ר"ה אין מחללין עליו יו"ט אפילו בדבר שהוא משום שבות כו' מפני שתקיעת שופר מ"ע ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה. ופי' הכ"מ וז"ל ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. פי' וחכמים עשו חיזוק לדבריהם הכא כשל תורה דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דדבריהם לא ידחה עכ"ל. וכן מתבאר מדברי הה"מ שם דהטעם דיו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה קאי גם על שבות דדבריהם וכן מוכרח בגמרא שם. שלאחר שאומר הטעם משום דיו"ט עשה ול"ת כו' אומר השתא דרבנן אמרת לא כו' הרי דהא דלא דחי שבות דרבנן משום דעשה ול"ת הוא כו'. ודברי הכ"מ הנ"ל מבוארין בהר"ן שם ואף שכ' הר"ן עוד ומיהו לא צרכינן להכי דאפי' הוה יו"ט ל"ת גרידא כו' דהא בעידנא דעקר להו לא מיקיים עשה כו'. מ"מ הדין אמת דהיכא דאיכא עשה ול"ת אז אף אם בעידנא דקא מעקר ליה ללאו ועשה אף רק באיסור דרבנן לבד. מקיים העשה עכ"ז אין העשה דאורייתא דוחה הדרבנן שבמ"ע ול"ת. וכ"כ במג"א סי' תקפ"ו סכ"א ס"ק כ"ג. והטעם שלא פי' המג"א כדברי הר"ן משום בעידנא דמיעקר כו'. זהו משום שבסי' תמ"ו סק"ב הביא דעת ר"ת דס"ל דשופר כיון דהוה עשה דרבים הי' דוחה ל"ת גרידא אע"ג דבעידנא דמיעקר לאו לא מיקיים מ"ע ודלא כהר"ן. אלא מ"מ כיון דהוא עשה ול"ת לא דחי ואף רק בדרבנן לא דחי כנ"ל. וא"כ אמרו אף באיסור דרבנן דעשה ול"ת דיו"ט שאין בו כרת רק לאו. ושופר הוי מצוה דרבים. עאכ"ו בעשה ול"ת דאיסור אכילת יוהכ"פ שיש בו כרת. ומצות אכילת שבת אף להרמב"ם אינה גם מ"ע מפורשת. שהרי לא מנאה במנין המצות. ואפי' הוא מ"ע מפורשת מ"מ ה"ל מצוה דיחיד כמ"ש המג"א שם. ולכן ק"ו דאינו דוחה אף לר"ל הדרבנן של חצי שיעור. ואף אם נאמר דבמניעת אכילת שבת יש ג"כ עשה ול"ת. מ"מ הל"ת אינו מהני כלל לדחות כ"א המ"ע וה"ל כאילו יש באכילה בשבת רק מ"ע לבד. וכמ"ש המג"א שם והוא מבואר ברש"י פ"ב דב"מ (ד"ל סע"א). וכ' כדאמרינן ביבמות (דף כ' א'). מלבד מה שהר"ן פרק כ"כ הביא בשם בה"ג דמצות אכילת שבת הוא לא פחות מכביצה כהובא בב"י וש"ע סי' רצ"א. וא"כ הוא יותר משיעור דיוהכ"פ. וע"ש בש"ע אאזמו"ר הגאון ז"ל שיש בזה ב' דעות:</p> <p class=bodytext><span class=cup>ועוד</span> נראה דאפי' אם הי' ביוהכ"פ רק ל"ת גרידא לא שייך כלל לומר שמצות אכילת שבת ידחה בפחות מכשיעור דכיון דבהדיא אמרה תורה תענו את נפשותיכם ביוהכ"פ והיינו אף כשחל להיות בשבת. א"כ ביטלה התורה מצות אכילת שבת ועונג שבת. כשחל בו יוהכ"פ. שהרי המצוה להתענות הוא הפך העונג מאכילה ושתיה. וסתם אכילה דשבת הוא כמה ביצים דמוכח מעומר לגולגולת דמן. שע"ז נאמר אכלוהו היום כו'. וביוהכ"פ שחל להיות בשבת צוה הקב"ה דוקא להתענות. א"כ אין שום מצוה מה"ת אף על אכילת כזית לבד בשבת דיוהכ"פ. דאין חיוב לאכול כזית אף להרמב"ם אלא בשאר שבת שהמצוה לאכול בו ולקדש על היין. משא"כ בשבת דיוהכ"פ שהמצוה להתענות א"כ אין שום מצוה ח"ו אף באכילת כזית לבד. וא"כ אין כאן שום מצוה שתדחה אף חצי שיעור לר"ל. מאחר שבשבת דיוהכ"פ בטל מ"ע זו והמ"ע הוא להפך לענות נפש. ולא שייך לומר שמ"ע ידחה ל"ת אלא כגון מילה בצרעת וכן סדין בציצית. שהמ"ע בתוקפה. רק שיש ל"ת כנגד. אבל לא שייך לומר שהל"ת שכנגדה ביטלה לגמרי המ"ע. דהא אינו מבואר בפירוש בתורה. שכשיש צרעת א"צ למול. וכן בסדין בציצית לא ביארה התורה שבסדין לא יטילו ציצית. ע"כ המ"ע והל"ת הם שני ענינים ושייך לומר שהמ"ע שהיא בתוקפה תבטל הל"ת. משא"כ הכא ביוהכ"פ שחל להיות בשבת בא הציווי בפירוש להתענות וא"כ ביטלה התורה לגמרי המ"ע דאכילת שבת כשחל בו יוהכ"פ לכן ליכא שום מצוה גם באכילת כזית לבד. אף שאין בו איסור מן התורה לריש לקיש. והאוכל כזית אין מקיים שום מ"ע ח"ו דאכילת שבת. כיון בשבת שחל בו יוהכ"פ נתבטל לגמרי מ"ע זו דעונג שבת. וא"כ האוכל כזית אינו רק עובר עבירה גם לר"ל בלי שום עשיית מצוה כלל וכלל. והנה גבי שבת לענין סכ"נ יש דעות אם דחויה הוא שבת או הותרה. אבל הכא ענין מצות אכילת שבת כשחל בו יוהכ"פ מלבד שהותרה לגמרי לבטל מ"ע זו עוד בא הציווי לעשות ההפך להתענות. א"כ לא נשאר שום ריח מצוה דאכילת כזית בשבת שחל בו יוהכ"פ כ"א בשוה ליוהכ"פ שחל באחד מימי החול. וראי' לזה ממ"ש בש"ע סי' רפ"ח ס"ג והגר"א העיר לזה ממ"ש בש"ע סי' קס"ז ס"כ אפילו בשבת ובמג"א שם ס"ק מ"א משום הנאתו דהא מצטער פטור ובודאי דפטור אף מאכילת כזית. וכ"מ מהא דמר בריה דרבינא פסחים (דס"ח ע"ב) שהתענה לגמרי ולא אכל אף כזית וא"כ הדברים ק"ו אלף פעמים ביוהכ"פ שחייבה התורה להתענות דהיינו להצטער במניעת מאכל ומשתה דשוב אין שייך שום חיוב דאכילת כזית דשבת שהוא משום עונג שלא להצטער. שהעונג הפך הצער וא"כ כשחל יוהכ"פ בשבת שהציווי דוקא להצטער במאכל ומשתה אין שום חיוב מחמת שבת אפילו באכילת כזית כמו ביוהכ"פ שחל להיות בחול ממש:</p> <p class=bodytext><span class=cup>והנה</span> דברי הרמב"ם הנ"ל שהביא הרשב"א בתשו' סי' תרי"ד אגב דאתי לידן נדבר בהם. והנה הטוא"ח הביא זה ססי' תק"ע ועי' טור ססי' תי"ח גרסינן בירושלמי. והוא בירושלמי פ"ב דתענית סוף הלכה י"ב. ובב"י סי' רפ"ח הביא שהגמי"י פ"א מהל' תענית מפרשים הא דמר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא כולא שתא לבר מעצרת ופורים ועיוהכ"פ כדאיתא פ"ו דפסחים (דס"ח ע"ב) היינו גם בשבתות ויו"ט אפי' שלא בתענית חלום. א"כ נ' דלא ס"ל הא דהרמב"ם. דהוי חיוב מדאורייתא. והרשב"א בתשו' שהביא הב"י שם י"ל דס"ל כהרמב"ם. וכפי' הרשב"א כן פי' בתוספות פרק שלשה שאכלו (דמ"ט ע"ב). והרמ"א בש"ע סי' תרצ"ה ס"ב בהג"ה שהתיר להתענות תענית חלום בפורים ע"כ מפרש דברי רבינא כדעת הגמי"י. אף שהמג"א תירץ נ"ל כוונתו כו' אין זה מספיק לפי' הרשב"א דלדידי' י"ל דא"צ כלל להתחיל בפורים ת"ח. אלא משמע דרמ"א ס"ל כהגמי"י ועיין במג"א רסי' תר"ד מזה ועיין באלי' רבא סי' תקכ"ט סק"ז. והנה בין לפי' הגמי"י בין לפי' הרשב"א יש להקשות למה לא אכל מר בריה דרבינא כזית בשבת ויו"ט ויקיים מצות אכילת שבת וגם יקיים התענית דהא בתענית יוהכ"פ אין החיוב כ"א בככותבת כ"ש בשאר תעניות. אעכצ"ל כיון דס"ל שיש מצוה בהתענית בשבת ויו"ט למר כדאית ליה משום דעונג הוא לו ולמר משום תענית חלום. לכן לא אכל גם כזית כיון לדידי' המצוה להתענות צריך להתענות לגמרי. והדברים ק"ו אלף פעמים ליוהכ"פ שחל להיות בשבת אף לר"ל. עי' בפ"ב דסוכה (דכ"ז א') תד"ה אי בעי אכיל. ועי' בפרק שלשה שאכלו (דמ"ט ע"ב) תד"ה אי בעי אכיל ובחידושי הרשב"א שם ד"ה תפלה דחובה. פי' דחיוב האכילה בשבת משום דכתיב וקראת לשבת עונג ואין עונג בלא פת. וא"כ הרי יש דעה דחיוב העונג בשבת אינו מד"ת כ"א מד"ס כמ"ש אאזמו"ר הגאון ז"ל רסי' רמ"ב בשם י"א. ובסי' רפ"ח ס"ב כ' שמצות סעודת שבת אינה אלא בשביל עונג כו'. ועיין בש"ע סי' רפ"ח ס"ג והגר"א הביא ממ"ש בש"ע סי' קס"ז ס"כ אפי' בשבת כו' ובמג"א שם ס"ק מ"א דאכילת שבת כו' משום הנאתו דהא מצטער פטור כו'. ועי' בש"ע סי' תקס"ח ס"א שכח ואכל כזית איבד תעניתו וע"ש בב"י דהרא"ה ס"ל דוקא בככותבת והרב"י פסק כהרא"ש. דכן הוא הגירסא שלפנינו ג"כ בירושלמי בנדרים פרק קונם יין הלכה א' וע"ש מזה בתוספות קה"ע ד"ה נדר. וע"ש במראה הפנים דהריב"ש סי' רפ"ז ס"ל ג"כ כהרא"ה והר"ן. אבל רוב המפרשים הסכימו לדעת הרא"ש ונ"ל קצת ראי' לדבריהם דא"כ מר בריה דרבינא כשישב בתענית בשבת ויו"ט אמאי לא אכל כזית שאז הי' יוצא שני הענינים אכילת שבת ויו"ט וגם מצות תענית כשטת הריב"ש אלא מזה משמע כדעת הרא"ש והטוש"ע דאם אכל כזית לבד איבד תעניתו:</p> <hr width=33% align=right> <div class=haoros></p> <p class='ftntext'></div><table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr></tr></table> </span> </body>