יורה דעה - סימן מה - א

<body> <span id="Label1"> <div class=breadcrumbs> <a target=_parent href=http://www.chabadlibrary.org/index.htm>דף הבית</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/zz/index.htm">ספרי כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" </a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/zz/shut/index.htm">שו"ת</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/zz/shut/2/index.htm">יורה דעה</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/zz/shut/2/45/index.htm">סימן מה</a> > <a href="http://www.chabadlibrary.org/zz/shut/2/45/1.htm">א</a> </div> <table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr></tr></table> <p class=bodytext><h2>סימן מה</h2><div class=pageno>א</div></p> <p class=bodytext><span class=cup>בענין</span> מ"ז בכוליא מהו שיעור הצלילות. הנה בת"ש סי' ל"ו סס"ק מ"א כתב וז"ל ונ"ל דבעינן צלולים כמים הצלולים שלא נתערב בהם שום עפרורית דהא דאמרינן בקדושין (דף פ' ע"ב) דצלולים הם כל שבבואה של תינוק ניכר בה היינו לענין דאיירי שם דכל שהם כל כך אפשר דבלעתינהו עיסה. אבל בנ"ד בעינן דליצול טפי. וכן אין לדמות זה למ"ש ספ"ג דברכות (דכ"ה ע"ב) עכ"ל. ולכאורה הך דברכות דעכורין היינו כל שאין אבריו נראין בהן כמ"ש בש"ע א"ח סי' ע"ד ס"ב אזלא כההיא דקדושין (ד"פ) הנ"ל דג"כ אמרו שאם אין בבואה של תינוק ניכר בה לא נקרא צלולין. מיהו יותר משמע דצלולין דבקדושין שם הם צלולים יותר מההיא דברכות שבודאי האברים עצמן נראים בקל יותר ממה שיהיה נראה דמות קלסתר פנים שהוא הבבואה. ע"כ במים שהבבואה נראית בהם צ"ל צלולים יותר וכן משמע בחידושי הריטב"א בקדושין שם שכתב אלא בצלולים שהם כל כך צלולים שאפילו בבואה של תינוק קטן נראית בהם וכ"ש של גדול עכ"ל וא"כ כ"ש האברים עצמן. וא"כ לא ידענא אמאי פשיטא ליה כל כך להת"ש דבנ"ד בעינן דליצול טפי מהנך דקדושין (ד"פ) דהא בלא"ה יש להסתפק מהו דוקא אם רישא דוקא שיהי' צילי או סיפא דוקא דעכורין פסולין וכל שאינן עכורים ממש י"ל דלא פסילי. וכההיא דאמר רבי יוחנן (דנ"ד סע"א) אלו טרפות דוקא. וע"ש בחידושי הרשב"א דהלכה כרבי יוחנן ואע"ג דהכא לא תני אלו. מ"מ כל שהן עכ"פ צלולים כהנך צלולים הנ"ל דקדושין שיש עוד צלולים למטה מהן כהך דברכות י"ל דכשר אע"פ שיש ויש עוד צלולין יותר. דכולי האי אין לומר דרישא דוקא כל כך נגד סיפא. ומ"מ י"ל בזה כהת"ש משום דצלולין הנז' בקדושין שם לא נזכרו לענין שתיה ע"כ אין ללמוד מזה כ"כ לנדון זה דסתם מים צלולים היינו צלולים לגבי שתיה וכמ"ש ג"כ הפרי תבואה סי' ל"ו סעיף פ"ג לענין שיעור מה נק' סרוחים או מרים או מלוחים. דהיינו דוקא כשאינם ראויים לשתיית אדם מחמת זה רק ע"י הדחק. ועד"ז י"ל לענין עכורים. וא"כ יש ללמוד שיעור הצלילות מהא דגרסינן פ"כ דשבת (דקל"ט ע"ב) אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולים לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אבל עכורין לא וכתב הר"ן שם וז"ל דכיון דצלולים הן ורובייהו דאינשי לא קפדי בהו מותר לתת אותן אפילו לתוך המשמרת כדי שיהיו צלולין יותר אבל עכורין (קצת) לא דאע"ג דאפשר דמשתתי הכי כיון דרובייהו דאינשי קפדי בהו דוקא ע"י שינוי דהיינו בסודרין ובכפיפה מצרית הוא דשרי אבל לתוך המשמרת אסור ויין שהוא עכור לגמרי ולא משתתי הכי כלל אפילו בסודרין ובכפיפה מצרית אסור עכ"ד. וז"ל הרשב"א שם בחידושיו ד"ה מסננין את היין בסודרין פירש יין עכור דא"א לפרש שמרים דהא יין קתני. ואע"פ שמשני כיון שהוא בורר גמור אסור וכן א"א לומר יין צלול דא"כ אפילו במשמרת שרי כזעירי. אלא ע"כ ביין עכור כיון דאפשר למשתייה הכין אין כאן משום בורר. וכיון דמשני קצת ומסננן בסודרין שרי עכ"ל. וכן מבואר בחידושי הרמב"ן על מסכת שבת שנדפסו מחדש הנק' אוצר נחמד וז"ל ד"ה אבל עכורין לא פי' אע"ג דאפשר למישתינהו הכי כיון דאיכא פסולת ה"ל בורר ואסור ומש"ה אקשינן עלה מדרשב"ג דאמר טורד אדם חבית יינה ושמריה כו'. אלמא כיון דאפשר דמשתתי בהכי שרי. ולא דמי למתניתין (פי' דבמתניתין תנן נותנין מים ע"ג השמרים הנתונים במשמרת מבעוד יום. אבל ליתן שמרים במשמרת בשבת אסור כדתנן ריש פרקין ואין נותנין לתלויה בשבת ואם שימר חייב חטאת) דמתניתין שמרים הן שא"א לשתותן כלל וה"ל בורר ומפרקינן תרגומא זעירא בין הגתות שנו ולפיכך התיר רשב"ג משום דאורח ארעא נמי הוא דמשתתי הכי אבל בשאר ימות השנה אע"ג דאפשר לאו אורח ארעא הוא למישתינהו עכורין עכ"ל. הרי שפי' ענין עכורין דהיינו דומיא דטורד אדם חבית כו' שהשמרים מעורבין עם היין. דלאו אורח ארעא הוא בכל ימות השנה למישתינהו הכי אע"ג דאפשר לשתותן הכי. וזהו ממש כמ"ש הר"ן אע"ג דאפשר כו' כיון דרובייהו דאינשי כו' כנ"ל. וממילא דכמו כן יפרשו ענין יין צלול כמ"ש הר"ן. והב"ח בא"ח סי' שי"ט סס"ו חלק על הר"ן וז"ל ונראה דמדאמר זעירי יין צלול ומים צלולים משמע דוקא צלולין אבל עכורין אסור במשמרת אע"ג דרובא דאינשי קא שתי להו כיון דמיעוטא קפדי איכא משום בורר ולא שרי אלא צלול לגמרי ואינו מסננו במשמרת אלא מפני קצת קסמין וקשין שבתוכו א"נ כדי שיהי' צלול יותר דלא כדמשמע מדברי הר"ן כו' והך דבין הגתות דשרי במשמרת ודפי' הר"ן ג"כ משום דרובייהו דאינשי שתו ליה הכי ליתא אלא כדפרש"י דאין כאן תיקון דכולהו אינשי שתו ליה הכי עכ"ל. ובאמת לא נמצא כן בפרש"י ע"ש. והט"ז שם סק"ו פסק כהר"ן וכ"מ בתו"ש שם ס"ק י"ח. וכ"מ דעת אזמו"ר ז"ל בש"ע שלו שם סעי' י"ג. והא"ר שם ס"ק ט"ו הביא קצת ראיה להב"ח מהש"ס דק"ט ע"א דיין צלול דזעירי היינו דכל העולם שותין כך כו'. ולענ"ד מבואר בהדיא בגמ' פרק חבית (דקמ"ד ע"ב) דרובא מלתא היא לענינים אלו אפילו לחייב ע"ז מדאורייתא (הכא). וכ"ש הכא דלר' אליעזר דריש פרקין נותנים שמרים לתלויה בשבת א"כ נהי דרבנן אסרי אפי' ביין עכור דעדיף משמרים. דהיינו ענין עכורים קצת הנ"ל שבר"ן אין סברא שיאסרו גם ביין דרובא דעלמא שתו ליה הכי. וא"כ היוצא מזה לנ"ד דכל שדרך רוב העולם לשתות כן נק' מים צלולים ויין צלול. אע"פ שמיעוט מקפידים מלשתותם בלי סינון. ואף לדעת הב"ח עכ"פ כל דמישתתי הכי לכ"ע נק' יין או מים צלולים אף שיש דלולין יותר כמ"ש הב"ח שמסננים הצלולים כדי שיהיו צלולי' יותר ואע"ג דבפרק אין מעמידין (ד"ל ע"א) גבי ומים צלולין פרש"י דהיינו מים שנשאבו ועמדו בכלי יום או יומיים להיות צלולין. וכ"מ בגמרא שם (דל"א ע"ב) גבי באתרא דמצלו מיא. א"כ משמע דמים צלולים היינו צלולים יותר גם מסתם מים שאין אדם מקפיד מלשתותם. זהו ע"ד צלולים ביותר כמו שמסנן המים הצלולים להיות צלולים ביותר כנ"ל. אבל כאן די להתיר בסתם מים צלולין. שהרי בסיפא לא אמר רק אבל עכירי טרפה. והיינו ע"ד שפי' הר"ן בשבת שם גבי אבל עכורים לא דרובייהו דאינשי קפדי מלשתותם כך מחמת עכירותם כו' הא כל דרובייהו דאינשי לא קפדי בהו זהו נק' צלולין. ואם באנו לחוש לחומרת הב"ח היינו ג"כ כסתם מים שנשאבו אבל ודאי לא בעינן כהא דמים צלולין הנז' בפרק אין מעמידין לגבי אלונתית. וכן משמע קצת ממ"ש בתשו' הרשב"א ח"ג סי' רנ"ח ההובאה ב"י סי' מ"ד שכתב ומים זכים היא ליחה לבנה כמים עכ"ל. אע"ג דכוונתו לבנה לאפוקי ממראה כרכומי. מ"מ מדנקט לשון ליחה משמע לכאורה דסגי בשיעור צלילות המים ע"ד שנתבאר בשם הר"ן. וע' לקמן די"ל להפך בדעת תשו' הרשב"א הזאת. ולכאורה יש לדקדק בלשון הגמרא ומים זכים כשרים לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טרפה. דאיך שייך לומר אבל עכירי דא"כ אינן מים זכים דזך משמע צלול כדאמרינן במנחות פרק כל קרבנות הצבור (דפ"ו ע"ב) אין זך אלא נקי. ועוד דלל"ל אלא דצילי. הל"ל לא אמרן אלא שהם זכים. אלא מזה משמע דצילי היינו צלולים יותר מסתם מים זכים. ויכול להיות מים שהן זכים ולא צלילי. אבל באמת זהו דוחק דא"כ לא הל"ל אבל עכירי טרפה. אלא הל"ל אבל לא צילי טרפה. ע"כ י"ל להפך דזך היינו נקי יותר מסתם לשון צלול. כדאמרינן במנחות שם סע"א זך כתית למאור ולא זך כתית למנחות. לומר דלמנחות לא בעינן זך. ולכן אין כשר למנורה אלא הראשון שבכל השלשה זיתים שהוא זך. ולמנחות כשרים גם שאר הששה שמנים ע"ש. ומ"מ איתא שם בהדיא (דפ"ו ע"א) שמן זית כבוש כו' ושל שמרים לא יביא ואם הביא פסול. הגם שי"ל דהיינו של שמרים ממש דהוי עכור לגמרי. מ"מ היינו לפסול דיעבד. אבל לכתחלה גם העכור קצת לא יביא כ"א צלול. והיינו כל הששה שמנים הנ"ל דבודאי גם הם נק' צילא. וכהא דאמרינן בב"מ פרק המפקיד (ד"מ ע"ב) בבעל הבית עסקינן דניחא ליה בצילא. דלא אתי רק לאפוקי משמן המעורב בשמריו. אבל ודאי אין ר"ל לשמן הראשון הכשר למנורה דייקא. ומשמע התם דכל שמן שהוא צלול נק' שמן מזוקק במשנה שם. אף שאינו ודאי דוקא כזך דגבי שמן למאור שבמקרא. וכ"מ בשבת (ספ"ו דס"ו ע"ב) כי היכא דציל [הא] משחא. דאיירי בכל שמן צלול. וע' בשבת (דכ"ג א') דצליל נהוריה. וכיון שכן משמע דלשון זך מורה על נקי יותר מלשון צילי. וא"כ א"א לפרש כמו שכתבתי תחלה דצילי דכאן היינו יותר ממים זכים. והיה צריך לכאורה לפרש להפך דאומרו לא אמרן אלא דצילי. היינו אע"פ שאינן זכים ביותר. רק שלא יהא עכירי. אך באמת נראה דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ואומרו תחלה מים זכים אין ר"ל כלל ע"ד זך דגבי שמן למאור. כ"א לאפוקי ממוגלא דהיא ליחה ממש. כ"א שהם מים ולא מוגלא. ואח"כ פירש דינם בפרטות שצ"ל צילי ולא עכירי ולא סריחי. ושיעור הצלילות י"ל כנ"ל:</p> <p class=bodytext><span class=cup>ולכאורה</span> יש להחמיר ממ"ש הרשב"א שכל מראה כרכומי נראה כו' וזהו שקראו עכורים כו'. ובודאי י"ל אשר מים כיוצא באלו מצד עכירותן היו ראוים לשתיה לרוב העולם. מאחר שלא היו עבים ועכורים כו'. וא"כ מזה מוכרח דגבי צלולים דכוליא בעינן יתר ממ"ש לעיל בשם הר"ן. אך באמת י"ל דאין להחמיר דהא הרב"י חלק ע"ז מה"ט וסיים דכל שאינן עכורים ממש מיקרו מים זכים מאיזו מראה שיהיו. וכ"מ דעתו בש"ע. ובכנה"ג בהגהת הב"י אות ח' הקשה עליו אמאי לא חש לדעת הרשב"א ואין זה קושיא כ"כ חדא דמסתבר ליה טעמיה דהג"א דכל שאינן עכורים כו'. ולפמ"ש יש לזה ראיה מהרמב"ן והר"ן דבשבת הנ"ל דכה"ג נק' צלולים כו' ועוד שגם הרשב"א עצמו כ' שיש לדון בדבר להקל כו'. ועכ"פ די להחמיר כדעת הרשב"א במראה הכרכומי ממש. אבל בליחה לבנה כמים יש לסמוך ע"ד הרב"י שהוא נראה כדעת הר"ן דבשבת הנ"ל. ואם נחוש כדעת הב"ח והא"ר שבא"ח סי' שי"ט דצלולין היינו דמשתתי הכי לכל העולם והיינו כסתם מים צלולין כמו שהם כשנשאבו. י"ל דודאי גם להרשב"א אין להחמיר כלל. וע' עוד מענין מים צלולין במשנה ספ"ח דפרה ימתין לה עד שתצל ע"ש. דהתם נתערב בהם עפרורית רק שנפלה העפרורית למטה וחזרו המים צלולים ע"ש:</p> <hr width=33% align=right> <div class=haoros></p> <p class='ftntext'></div><table border=0 class=prevnext style="width:100%" align=center> <tr></tr></table> </span> </body>