סימן כב
א
בדין אשה שמת בעלה בלא בנים רק הניחה מעוברת וילדה אחר מיתת בעלה לתשעה חדשים [לפ"ד] אלא שלא פירש הבעל ממנה בימי העיבור ולכן אינו נקרא ודאי בן תשעה. והולד הוא ולד שנגמרו שערו וצפרניו ומת תוך שלשים יום וחלצה כדין. ואח"כ נשאת לכהן אחר שנמלך בב"ד ואמרו לו שלא יכנוס:
תנן ר"פ החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה כו' אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה כו' ופסלה מן הכהונה. ור"ל דמיירי שהיה ודאי לאו בר קיימא דהיינו פי' הפילה דהוא נפל ודאי ולא ספק וכן מוכרח מאין הולד של קיימא דבסיפא גבי הכונס את יבמתו דתנן יקיים. דע"כ מיירי דוקא בנפל ודאי וכמ"ש רש"י שהיה נפל ור"ל שלא יצא חי לאויר העולם. ובהרמב"ם פ"א מהלכות יבום הלכה כ' החולץ ליבמתו כו' ואם הפילה או שלא שהה שלשים יום אחר שנולד. י"ל ג"כ הפילה היינו שלא יצא חי לאויר העולם. וכ"כ בחידושי הרשב"א בגמרא ד"ה אם אין הולד של קיימא יקיים ודוקא בשהפילה א"נ בולד והוא שנולד לשמונה ודאי ולא נגמרו סימניו שערו וצפרניו דבודאי נפל חשבינן ליה הא לאו הכי מוציאה בחליצה דמטילין אותו לחומרא שמא ולד של קיימא הוא עכ"ל. משמע ג"כ דפירש בשהפילה היינו שלא ילדתו חי כלל. אלא שהוסיף דה"ה בולד שנולד לשמונה ודאי ולא נגמרו סימניו שו"צ. אבל פי' הפילה משמע שלא יצא חי לאויר העולם. וכ"מ בהרמב"ם פ"א מה' יבום הלכה ה' שכתב וז"ל מי שמת והניח אשתו מעוברת אם הפילה אחרי מותו ה"ז תתייבם ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן היבום אבל מד"ס כו' עכ"ל. וכ"ה בש"ע סימן קנ"ו סעיף ד' דכשיצא לאויר העולם חי אינו נקרא כלל נפל אע"פ שמת בשעה שנולד ובודאי דשעה לאו דוקא אלא אפילו פחות משעה הדין כן. וא"כ נפל שאמו תתייבם על כרחך היינו שלא יצא כלל לאויר העולם כ"א ילדתו מת. ואע"פ שהרב המגיד שם כתב דה"ה כשילדה ולד חי שלא כלו לו חדשיו ולא נגמרו לו סימניו ג"כ נפל הוא קרוי וכ"כ שם הלכה ב'. מ"מ עיקר פי' נפל זהו שילדתו מת כנ"ל. ודינו דהה"מ ג"כ צ"ע כי הוא הולך בשטת הרשב"א ותרתי בעינן. הא' שבודאי נולד לשמונה ולא שהוא ספק בן שמונה ספק בן תשעה. הב' שלא גמרו לו סימניו שו"צ. וא"כ לפ"ז כשהוא ספק בן שמונה ספק בן שבעה ג"כ י"ל דלא סמכינן להחזיקו בחזקת נפל ודאי שתתייבם אמו דהא ספק איסור כרת הוא. וא"כ כל ולד אף שהוא בן שמונה ודאי יש לספק שמא בן שבעה הוא ואשתהויי אשתהי ואף על פי שלא נגמרו לו סימניו שו"צ על זה לבד אין לסמוך. שהרי אף באיסור לאו דיבמה לשוק לא סמכו על סימן דגמרו סימניו שו"צ אף בסתם וולדות שהן ספק בן תשעה כו' ויש רובא מעליא דהוא בן קיימא וגם גמרו סימניו ועכ"ז חששו למיעוטא שלא תנשא לשוק. כש"כ שיש לחוש בלא גמרו סימניו כל שיש ספק שמא הוא בן שבעה ואשתהויי אשתהי שלא להתיר אמו לייבם שהוא איסור כרת. ואף שבש"ע סימן קס"ד ס"ו פסק ולד שלא כלו לו חדשיו ולא נגמרו סימניו קרוי נפל. לפע"ד צ"ע דמדוע לא יחושו בזה למיעוטא כמו שחששו בסתם וולדות שנגמרו שו"צ והן ספק בני תשעה כו':
קיצור. פי' נפל היינו שלא יצא הולד חי כלל לאויר העולם ואז אמו תוכל להתייבם. כ"מ הפירוש מדברי רש"י ומדברי הרמב"ם פ"א מהלכות יבום הלכה ה'. והרשב"א והה"מ ס"ל דאף שנולד חי אם ודאי לא כלו לו חדשיו ולא נגמרו סימניו שו"צ חשוב ג"כ נפל. וכ"פ בש"ע סימן קס"ד ס"ו. ולפע"ד צ"ע דיש לחוש למיעוטא דהא לרשב"ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל היינו גם לקולא אף שלא נגמרו שו"צ והוא בן שמונה כמ"ש התוספת בשבת פרק ר"א דמילה (דף קל"ו ע"א) ד"ה מימהל. וז"ל ואומר ר"י דעל כרחך בודאי בן שמונה נמי איירי עכ"ל. והרי אנו חוששין לדברי רשב"ג אף בסתם וולדות שלרבנן מותרת לשוק לגמרי אעפ"כ חוששין לדברי רשב"ג כ"ש שיש לחוש לדבריו בכהאי גוונא דלא שמענו דפליגי רבנן עליה: