ספריית חב"ד ליובאוויטש

ט'פג

[ו' שבט ה'תשכ"ו]

שמזה מובן: 1) שאין זה גזה"כ, 2) שאעפ"כ אפשר ללמוד מיתת השור ממיתת הבעלים (אף דלכאו' זהו - לימוד דיני ממונות מדיני נפשות) והסברא בזה פשוטה כל כך - שאפי' רש"י ותוס' (ולא רק הש"ס) לא הוצרכו לפרטה לרוב פשיטותה. וי"ל בפשיטות, דהסברא פשוטה ומובנת בפסוק זה עצמו, "דכלל ביחד השור יסקל וגם בעליו יומת" - היינו כשדנים על השור אין זה רק דיני ממונות כבכל התורה, כי אם גם בעליו יומת (בידי שמים - כדאי' בכתובות והובא בפשטות בתוס' ד"ה אימא סנה' ט"ו: היינו דגם לסוגיית סנהדרין יומת בידי שמים אם לא ישלם כופר).

ויש להוסיף הסברה בזה - דהנה טעם עונש הבעל י"ל בב' אופנים: א) על שלא שמר (הבעל ) שורו והמית (ולכן אין כופר בתם), או ב) על שממונו (שורו) המית.

באופן הא' - י"ל שחטא הבעל והמיתה ע"י השור הם בזה אחר זה ככל סיבה ומסובב. באופן הב' - בעת שהשור ממית אז חוטא הבעל (בדוגמת שחצירו נקרא ידו) (ועפי"ז נפ"מ לדינא - באם מכר השור ע"מ שבאם ימית השור - תחול המכירה תיכף ולפני ההמתה).

לשון הש"ס (סנהדרין ט"ו:) אי אתה הורגו על רציחת שורו. יל"פ לב' האופנים: לאופן הא' - כי ברגע הרציחה - כבר אין הסיבה (הבעל ), רק השור. לאופן הב' - כי כל ענין הרציחה הוא אך ורק של השור , וכל שייכות הבעל הוא רק בזה שזהו "שורו". והנה אם נאמר כאופן הב' - מובן יותר שאין להפריד בין דיון ע"ד השור והדיוק דבעליו - כיון שחטא שניהם היא בפעולה אחת .

וי"ל דבכלל אופן הב' מחוור יותר:

א) לאופן הא' ל"ל קרא בתם דבעל השור נקי ומפרש ר"י בן בתירא נקי מידי שמים - דפשיטא, מאי הוה לי' למיעבד בתם? (וי"ל דבזה פליגי חבריו דר"י בן בתירא עליו).

ב) לדעת הרגצובי (ראה צפנת פענח לסנהדרין ט"ו:) כ"מ בש"ס שם (ודלא כהנ"ל).

והנה לכאו' י"ל דהירושלמי פליג על הבבלי (שלא מזכיר גזה"כ בנדו"ד) שהרי פירש דגזה"כ שיסקל השור (פ"א סה"א וסה"ב), ובפרט לפי הפני משה בירושלמי דגזה"כ שיסקל בכ"ג כמיתת בעלים. אבל לא זכיתי להבין פירוש הפני משה - דא"כ העיקר (דמיתתו בכ"ג) חסר בירושלמי! ועוד לפירושו - הא דהשור נסקל גם טפל לא הוי, דמאי נפק"מ לשאלתו שם (וע"ד זה אינו מובן פירושו לפ"ז "ממון" הוא דהכוונה שנדון בג').

ולפענ"ד פירוש הירושלמי כפשוטו: שור הנסקל כולו ממון הוא - וממון בכל התורה "ענשו" ג"כ ממון שלם ישלם, אלא דכאן גזה"כ דממון זה ענשו שיסקל ג"כ (נוסף על נתינת הכסף דבעל הממון) וא"כ אין לחלק בין ממון (הגורם לסקילה) לממון (הגורם נתינת הכסף). ועפי"ז יומתק ל' הירושלמי שור הנסקל כולו ממון הוא, וק"ל.

ועדיין צ"ע דגם גזה"כ זו לא נזכרה בבבלי. וי"ל דלשטתייהו אזלי. בבבלי מפרש (כנ"ל) וגם בעליו יומת ביד"ש, (וא"כ 1) אין כולו ממון - דלפי' זה - "כולו" צריך להיות כולל גם הבעלים 2) שאלת ר"א בירושלמי: מהו שיתן כסף בג' מעיקרא ליתא, כיון דהכסף בא כתוצאה ממיתה ביד"ש) בסוגייתן בירושלמי י"ל דס"ל דהלכה עוקרת את המקרא כאן (וכדפי' באדרת אלי' למשפטים) וכמש"פ (פ"א ה"ב) בעליו יומת וכו' שותף לסטים כליסטים וכו' א"ל דחית בקנה וכו' א"ל כמיתת הבעלים כך כו' - ודו"ק, ואין כאן מיתה כלל וכולו ממון.

ויש להאריך בכ"ז ואין כאן מקומו.

* * *

הי' קס"ד לכאורה לבאר הא דמיתת שור כמיתת בעלים (אף דזהו ד"מ וזה ד"נ):

1) ע"פ המכילתא שמ"ר הובאו ברמב"ן (לבשלח יז, ג) (מילתא בטעמא ולא גזה"כ) דבהמתו של אדם היא חייו דזהו הלכה ולא אגדה (ראה שו"ע אדמוה"ז חאו"ח סרמ"ח סי"ג ממג"א שם). (ול"ק מכמה דיני שורו שאינם כדיני נפשות - כי בקרא דהמכיל' הוא: להמית גו' את מקני, מיתת שור דוקא) - אלא שזה אינו, דא"כ הי' צריך להיות כדנ"פ גם בדיני מיתת שורו שמסרו לשומרים וכיוצ"ב.

2) כדברי הרשב"א לב"ק קיב, א - באם נפרשם כפשוטם (כמובא במכתב המצורף בזה) שמיתת השור - מצד עצמו נחשבת כמיתת בעלים (ולא מפני שהוא חיי הבעל, כנ"ל במכילתא). אלא שלפ"ז - זהו גזה"כ שאין כמוהו ולא דומה לה. אין כל הסברה לזה שרק דין כ"ג יש בשור הנסקל ולא שאר עשרה דברים שבד"נ (סנה' לו, ב);

בפרט צע"ג עפ"ז בלשון רש"י שם ד"ה לא: דהיקש אתא לעיקר הדין ותחילתו כו' מה לנו לחוס על שור כו', דשקו"ט כזו שייכת לענין שבסברא ולא בגזה"כ (ובפרט גזה"כ כהנ"ל - שהוא היפך הסברא). ולכן פירשתי דמיתת השור הוי דנ"פ מפני שאז "גם בעליו יומת" ולא מצד עצמו (וככתבי מאז) וגם בהרשב"א יל"פ כן.

ט'פג

נדפסה בלקו"ש ח"ו ע' 329, והושלמה עפ"י העתק המזכירות. והוא מענה להאברך ר' נחום שי' זוין, לשאלתו: איך אפשר ללמוד מיתת הבעלים ממיתת השור (סנה' ב, א), הרי השור הוא דיני ממונות והבעלים הוא דיני נפשות. ולא הוזכר בפרש"י ותוס' שזהו גזה"כ.

השור יסקל וגם בעליו יומת: משפטים כא, כט.

כדאי' בכתובות: לז, ב ובפרש"י ותוס'. הובא בפרש"י עה"פ.

ומפרש ר"י בן בתירא: מכילתא עה"פ שם, כח.

דהלכה עוקרת את המקרא: סוטה טז, א ובפרש"י.