ספריית חב"ד ליובאוויטש

ט'קנד

ב"ה, י"ד סיון, תשכ"ו

ברוקלין.

שלום וברכה!

במענה למכתבו מר"ח סיון, בו כותב ראשי פרקים מדברי ימי חייו, ואת אשר עבר עליו לאחרונה, ומסיים במה שאירע כשעבר לפני התיבה בר"ח וכו'.

והנה כיון שככתבו זהו מנהג הצבור בביהכ"נ בו התפלל (וגם מנהג כל העיר), הרי לדעת כמה פוסקים, מחויב הי' לעשות כמנהג הצבור, אפילו בדבר חמור יותר מאשר זה שכותב אודותו.

ובכל אופן מכאן ולהבא יסיח דעתו מהענין, ואדרבה יתחזק בבטחונו בהשי"ת המשגיח על כאו"א בהשגחה פרטית, דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, והוספה בבטחון בהשי"ת ובעניני תורה ומצות, בכלל - כהבטחת חז"ל כל המוסיף מוסיפין לו.

בעת רצון יזכירוהו על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר

זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע מתאים לתוכן כתבו, ויהי רצון שכשם שהביא הבקשה כן יבשר טוב בהאמור.

בברכה,

בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א

מזכיר

נ.ב. בנוגע לתפלת אבל, לעול"ע , לפני התיבה - מנהג חסידי חב"ד ע"פ הוראת רבותינו נשיאינו, שלא לעבור לפני התיבה, גם לא בתפלת מעריב, ביום שיש בו תפלת מוסף, אבל כנ"ל בנוגע להמאורע שלו, הרי התפלל בתור וכשליח צבור הנוהג אחרת, וק"ל.

ואת אשר עבר עליו לאחרונה, ומסיים: במכתבו: אבי ז"ל נפטר ביום שבת ט' לחדש אדר ב' בשנת תשכ"ה. בתור אבל התפללתי לפני הצבור ובאמירת קדיש לפי ההלכה.

ר"ח ניסן של שנת תשכ"ה חל ביום השבת, יום שהאבל לא מתפלל בתור שליח צבור.

ביום ר"ח אייר נהגתי כמנהג אנשי ירושלים, שהש"ץ מתפלל עד ברכת ההלל ואחרי שאחר גומר את ההלל אמרתי קדיש תתקבל. באמצע חזרת הש"ץ התחלתי להרגיש ברע, ובקושי גמרתי חזרת הש"ץ, ומפני ר"ח לא המשכתי, ואחרי זה עבר לי והרגשתי כרגיל כאלו לא קרה כלום. אחרי חדש בדיוק ביום ר"ח סיון שוב התחלתי להרגיש ברע באמצע חזרת הש"ץ, ובתפלת חנון המרבה לסלוח הייתי מוכרח להפסיק, ואחר מהקהל סיים את התפילה.

בשכבי חולה על ערש דוי בבי"ה עלה ברעיוני שהתנהגתי בשנת אבלות בניגוד להלכה של הגאון מווילנא זצ"ל, שאבל לא עובר לפני התיבה בר"ח אפילו בתפלת מנחה, וגם אבי ז"ל שמוצאו מווילנא קרא אותי בשם אלי' ע"ש הגאון, ואולי בגלל זה נענשתי מאת ד'.

דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד: ברכות ס, סע"ב.

כהבטחת חז"ל: ראה תענית לא, א ובפרש"י.

לעול"ע: לא עלינו ולא עתה.

מנהג חסידי חב"ד: ספר המנהגים-חב"ד ע' 36. וראה גם לעיל ח"ב אגרת שמט. חי"א אגרת ג'שפב.