ספריית חב"ד ליובאוויטש

שיחה א

78

ב. לכאורה יש לבאר טעם הקדמה והתחלה זו ("נגע צרעת גו'"):

בפרשה זו מדובר בפירוש (רק) ב­מראה "שאת", ולא הוזכרו בה שאר ה­מראות (כנ"ל), ועפ"ז י"ל שבזה שהכתוב מתחיל ומדגיש "נגע צרעת גו' והנה שאת גו'" (לאחרי שכללם יחד בתחילת פרשת נגעים: אדם כי יהי' בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת), משמיענו, ש­מראה שאת הוא סוג בפ"ע, ונפק"מ ל­דינא, שאינו מצטרף עם בהרת לענין שיעור הנגע.

ואף שמחית בשר חי (שהוזכר בפרשה זו) הוא סימן טומאה לא רק בשאת אלא בכל המראות (כנ"ל) [דהכתוב משווה כאן שער לבן ומחי', דכמו ששער לבן הוא סימן טומאה בכל המראות (כמפורש בכתוב לעיל), כן הוא גם בנוגע להסימן דמחי'], מ"מ יש מקום לומר שלא השוה הכתוב מראה שאת לשאר המראות אלא לענין סימן טומאה דמחי', אבל לא לענין שיצטרפו זה עם זה לשיעור טומאה.

וכמובן, שאין להקשות ע"ז מהמפורש במשנה12 ש"(מ)ארבעה מראות האלו מצטרפים זה עם זה"13 לכל הדברים — כי, כמדובר כמ"פ, רש"י בפירושו עה"ת מפרש המקראות ע"פ פשש"מ אף כשאינו מתאים עם המסקנא בחלק ההלכה שבתורה.

ובפרט בנדו"ד, שבתו"כ נלמד דין זה (שמראות הנגעים מצטרפים זע"ז) ממ"ש1 "והי' (בעור בשרו גו')" [דהול"ל "והיו", ומדכתיב "והי'" משמע דכולם מצטרפים יחד לשיעור נגע אחד דאפילו נגע אחד משניהם מצטרפין לשיעור טומאה14], ומ­כיון שרש"י בפירושו עה"ת לא הביא לימוד זה, משמע שלפירש"י לא בא ה­כתוב להשוותן לענין צירוף.

אבל דוחק גדול לפרש כן בפרש"י בפשוטו של מקרא, כי אף שע"פ סברא יש מקום לומר שאין שאת מצטרף עם בהרת15 להיותם מראות שונים ושמות


12) נגעים פ"א מ"ג. רמב"ם הל' טומאת צרעת פ"א ה"ג.

13) ראה רע"ב למשנה שם ובהנסמן בהערה 15.

1) יג, ב.

14) ראב"ד בפירושו לתו"כ. ועד"ז בר"ש משאנץ שם. ובפי' הר"ש נגעים שם מ"א (ומ"ג) "כדדרשינן בתו"כ. . מדכתיב והי' ולא כתיב והיו שעשה לכל הנגעים אחד". ועד"ז ברע"ב נגעים שם מ"ג.

15) אבל כל אב עם תולדה שלו (ראה בהנסמן בהערה 12. וראה פרש"י עה"פ כאן "אף בכל ה­מראות ותולדותיהן", ובפסוק יג, מב פרש"י "ארבע מראות שאת* ותולדתה בהרת ותולדתה") מסתבר דגם לרש"י מצטרף. ראה בארוכה סוגיית הגמ' (שבועות ה, ב ואילך וברש"י ותוס' שם). והרי גם לדעת המפרשים שבהערה הקודמת דרק האבות (שאת ובהרת) מצטרפות**, ואין תולדתו של זה מצטרפת לא עם אביו של זה ולא עם תולדתו של זה [ולא כדעת הרמב"ם (שם פ"א ה"ג) דכולם מצטרפים זע"ז, ד"הכל כמראה אחד הוא חשוב". וראה כס"מ לרמב"ם שם פ"א ה"א. קרית ספר להמבי"ט שם. ועוד] — הרי אב מצטרף עם תולדה שלו. ואכ"מ.


*) להעיר שמתחיל בשאת ולא בבהרת כסדר לבנוניתם (דבהרת עזה כשלג כו') במשנה ריש נגעים ותו"כ עה"פ שם (יג, ד). ובפשטות, כי "שאת" בא בכתוב (יג, ב) בתחלה לפני בהרת (וראה יג, יט ובפרש"י יג, כב). וראה פרש"י שבהערה הבאה.

**) ועד"ז פרש"י שבועות שם (ד"ה לאו): והכי אמרינן בת"כ בבהרת ושאת דמצטרפי והי' מלמד דמצטרפין זה עם זה. אבל ברבינו הלל מפרש בתו"כ דלמדין מ"והי'" דכולהו איתנהו כחד לאיצט­רופי דאי איכא הנהו ד' נגעים כגריס מצטרפין. וראה בהנסמן בסוף ההערה.