שיחה א

57

ראשון ופסח שני, ש"הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני חמץ ומצה עמו בבית"15:

מכיון שהעבודה דפסח ראשון היא "סור מרע", בריחה מהרע, לכן חל אז החיוב לבער את החמץ (הרומז על הרע, "שאור שבעיסה"16), שלא יהי' שום חמץ ברשותו; משא"כ פסח שני, שענינו הפיכת הרע לטוב, אין צריכים בו בזמן לבער את החמץ מרשותו, אלא "חמץ ומצה עמו בבית", כי על ידי פסח שני ניתן (בהוספה —) הכח להפוך את החמץ לקדושה.

[ויש לומר שזהו בדוגמת העילוי ד­שתי הלחם בחג השבועות (לגבי קרבן עומר דחג הפסח), שמעלתו היא דוקא בזה ש"חמץ תאפינה"17 — כי לאחרי גמר העבודה דספירת העומר הרי החמץ נהפך לגמרי לקדושה18 ויכולים ועושים אותו קרבן לה'19].

ב. אלא שצ"ע בעצם ביאורו של ה­צ"צ, שלכאורה ביאור זה — שפסח שני הוא דרגא שני' ונעלית בעבודה (עשה טוב, אתהפכא) הבאה לאחרי הקדמת ה­עבודה דפסח ראשון (סור מרע, אתכפיא) — הוא היפך המפורש בפשוטו של מקרא (והלכה), שכל ענינו של פסח שני אינו אלא באיש שלא הביא פסח ראשון (ומי שהקריב קרבנו בפסח ראשון, הרי לא זו בלבד שאין עליו חיוב להקריב פסח שני, אלא שאסור לו להקריב פסח שני)!

ולפי ביאור הצ"צ ה"ז להיפך20 — כי נוסף ע"ז שלאחרי העבודה דפסח ראשון שייכת וגם נדרשת העבודה דפסח שני, הרי עוד זאת, שאי אפשר להגיע להעבו­דה דפסח שני כ"א דוקא ע"י הקדמת העבודה דפסח ראשון?!

ג. ויש לומר הביאור בזה — וב­הקדם:

האמור לעיל, שכל הענין דפסח שני הוא דוקא כשלא קדם לו פסח ראשון, הרי זה רק בנוגע לקרבן פסח, שאם לא הקריב בראשון מקריב בשני, ואם


15) פסחים צה, רע"א (במשנה). רש"י פרשתנו ט, י.

16) ל' חז"ל — ברכות יז, א. ועוד. ויצה"ר נקרא חמץ (זח"ב קפג, ב. וראה ר"ה ג, סע"ב. רש"י ברכות שם. ועוד).

17) אמור כג, יז.

18) ראה לקו"ש חל"ב ע' 136. וש"נ.

19) משא"כ בפסח שני שהוא עדיין באמצע הספירה, הרי: א) אין החמץ מצוה, ב) החמץ רק "עמו בבית", אבל יש "איסור חמץ. . עמו באכילתו"* (רש"י פרשתנו שם (מפסחים צה,

א­ב**). וראה אוה"ת ויקרא הנ"ל הערה 14).

20) ולהעיר מביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר ("היום יום" יד אייר. ועוד) ש"פסח שני ענינו איז — אַז עס איז ניטאָ קיין פאַרפאַלן, מען קען אַלעמאָל פאַריכטען" — עבודת התשובה (ופסח ראשון הוא עבודת הצדיקים — ראה בארוכה לקו"ש חי"ח ע' 118 ואילך (וראה שם ע' 121 הערה 49)).


*) באמבוהא דספרי לספרי זוטא פרשתנו (ט, יא) מפרש לשון רש"י "אלא עמו באכילתו" — שגם באכילתו רשאי לאכול חמץ, ומציין לרש"י סוכה מז, ב (ד"ה ופנית) "ואוכל חמץ מיד".

אבל פשטות לשון רש"י "ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו" היא, שעמו באכילתו אסור (וכ"ה בפנ"י לקידושין לח, ב. מנ"ח שבשוה"ג הבאה. ועוד). וכן מוכח מלשון רש"י סוכה שם "מיד" ולא "עמו". ועוד, לפ"ז עדיפא הול"ל במשנה (וכן ברש"י עה"ת) — "(עמו) באכילתו", לא "(עמו) בבית".

**) נת' בשיחת ש"פ שלח תשמ"ז. — ודלא כמ"ש במנ"ח (מצוה שפא) ד"לא ידעתי מהיכן יצא לרבינו זה. . ולא ראיתי בשום מקום".