148

("פאַרזאָרגטע") – זה יהי' "רופא", זה יהי' "עורך-דין", וזה יהי' לפחות "מצחצח נעליים"...

– ב"אמריקא" ישנו פתגם, ש"מצחצח נעליים" הוא גם דבר חשוב ("איז אויך אַ זאַך"), שהרי "ראַקפעלער" הי' בתחילה "מצחצח נעליים", ואח"כ נעשה "גביר גדול"... –

ואילו הבן שלה – אם תשלח אותו לישיבה, יהי' "בטלן"... הוא לא יוכל אפילו לצחצח נעליים, כיון שאינו יודע איך לאחוז בידו את המברשת... ולכן חוששת היא לשלחו לישיבה – כי מנין תהי' לו פרנסה?!...

ובכן: יש לדעת שאין לעשות חשבונות שכאלו. יש לדעת שהקב"ה הוא הזן ומפרנס לכל, ואין צורך "לסייע" לו ו"לחסוך לו עבודה" ("מען דאַרף אים ניט העלפן און פאַרשפּאָרן קיין אַרבעט")!

הדבר היחיד שצריך לעשות הוא – לחנך את הילדים בדרך התורה, ועי"ז יהי' להם אושר ועושר גם בגשמיות.

אין להביט לעבר דלתו של השכן, שבנו של פלוני יהי' לו בית משלו, רכב משלו, וכיו"ב, "אַן אַנדער שוואַרץ יאָר"...

אלא יש למסור את הילד ל"מלמד" שאינו יודע את "שפת המדינה", ואפילו אינו יודע את שמו של ה"פּרעזידענט" הנוכחי, ומי הי' ה"פּרעזידענט" לפניו, ונוסף לזה – מגדל הוא "זקן מלא"... ודוקא "מלמד" זה – יחנך את הילדים בדרך התומ"צ.

ודוקא עי"ז מצילים את הילדים שלהם, ועי"ז – גם את כל עם ישראל.

כז. וענין זה מהוה הוראה גם להעסקנים – שעליהם למסור את כל כחותיהם ויכולת ההשתדלות שלהם לטובת חינוך הכשר.

ואף שאין זה נוגע להם עצמם – עליהם ללמוד את ההוראה האמורה מאסתר, שאף שהגזירה לא היתה נוגעת לה כלל, הרי מיד כששמעה שישנה גזירה על בנ"י, אזי "ותתחלחל המלכה", והלכה במס"נ להגן על הגזירה, כיון שגזירה על בני ישראל (גם כשאינה נוגעת אלי') היתה בעיני' דבר שלה.

ועד"ז בעניננו: כאשר רואים כיצד מתחנך הדור הצעיר (שהוא ענין הנוגע לעתיד בני ישראל) – חוב על כאו"א להתייחס לזה כענין הנוגע אליו, ולפעול בכל כחותיו בענין החינוך הכשר.