לא יצא האיש לא בסייף

נב

בס"ד. (ש"פ בשלח, ל"ב).

בשלח

לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח כו' ר' אליעזר אומר תכשיטין הן לו, וחכמים אומרים אינן אלא כו' שנא' וכתתו כו' ובגמ' דס"ג ע"א מאי באלה קולפא פי' שבט שמכין בו וראשו עב, וא"כ הוא ג"כ כלי זיין, וכן פי' רש"י בברכות דנ"ח ע"א יהבי לי' קולפא, מקל לרדות, משא"כ תריס הוא מגן לחסות מפני החיצים ושאר דברים, ומ"מ הוא ג"כ כלי זיין רק שהוא להגן כו'.

ולהבין שורש מחלוקותן. הנה ביצ"מ כתי' וחמושי' עלו בני ישראל מארץ מצרים ופי' בירושלמי פ"ו דשבת על משנה הנ"ל שהיו מזוייני' בחמשה מיני זיין ובקה"ע שם שהם חמשה מיני זיין הנ"ל המנויים במשנה (בירושלמי שלפנינו הגי' חמשה עשר, אמנם בקה"ע גורס חמשה, ופי' שלמד מל' וחמושי' לשון חמשה, וביפ"מ כ' בפי' שהגירסא היא חמשה, ושהכי איתא* במכילתא).

ולהבין זה בעבודת ה' הנה כתי' רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, ודרשו רז"ל כל הקורא ק"ש על מטתו כאילו אוחז חרב של שתי פיות, וי"ל למה צריך חרב של שתי פיות דוקא. הענין הוא דהנה איתא* בזהר ששם הוי' נק'

נג

חרב, רישא דחרבא הוא יו"ד של שם הוי', גופא דחרבא הוא וי"ו של שם הוי', ה"א ה"א הן תרי פיות דילי', נרתקא דחרבא הוא שם אד', וי"ל למה נק' שם הוי' חרב כו'.

אך הענין הוא דהנה יניקת החיצוני' יכול להיות משני אופנים, א' מחמת ריבוי צמצומים דשם אלקי' המסתיר ומעלים הארת אלקות בתכלית ההעלם וההסתר עי"ז יכול להיות יניקת החיצונים, דשכשמאיר אא"ס בבחי' גילוי משם אינם יכולים לקבל, לפי שאין השראת אא"ס אלא בבחי' ביטול אבל בבחי' יש אינו יכול להיות גילוי אא"ס כי אין אני והוא יכולים לדור, לכן הקליפות שהם בבחי' יש ודבר נפרד אינם יכולים לקבל מבחי' גילוי, אבל כשנתצמצם בבחי' ריבוי הצמצומים יכולים הם לקבל תוס' יניקה לפי שעכ"פ מעט ביטול יש בהם דקרו* לי' אלקא דאלקי' כו', וז"ש* כרחל לפני גוזזיה נאלמה שעי"ז גוזזיה שגוזזי' בחי' שערות הם בחי' ריבוי צמצומי' עי"ז נמשך יניקת החיצוני' נאלמתי דומי' החשיתי ר"ת נדה, וז"ע מה שמצמצומי' דשם אלקים יכולי' לקבל והיינו מבחי' צירופי' אחרונים דק"ך צירופי אלקי' שהם ריבוי צמצומי' נמשך שממ"ח צירופי' אחרונים מקבלים יניקה אדמת בני חם כו', וזהו אופן א'. והב' שמקבלים דוקא ממקום גבוה מאד שלמעלה מהשתלשלות, דהיינו מעולם התהו שקדם לתיקון ששם אינו תופס מקום כלל כחשכה כאורה שוים ושממית בידים תתפש כו', וזהו מ"ש אם תגביהי כנשר שמגביהים א"ע למעלה מאד וכמו דרך* הנשר בשמי' כו'. והנה ב' מיני אופני יניקתם תלוי הכל בנש"י, וכמ"ש יעקב חבל נחלתו, וכמו* למשל החבל כשראשו א' קשור למעלה וראשו א' למטה שכשמתנענע הקצה התחתון מתנענע גם הקצה העליון, ועד"ז בנפש האדם שכשאדם נמשך בבחי' פנימי' הרצון לאלקו' בת"ת ותפלה נמשך מלמעלה ג"כ מבחי' פנימי' הרצון, אבל כשהאדם משפיל א"ע בתאוות ורוח הבהמה היורדת למטה אזי עי"ז גורם למעלה שיומשך ג"כ בחי' השפלה שיומשך אלקו' בבחי' ריבוי צמצומי' מאד עד שיכול להיות מזה יניקת החיצוני', וכן כשאדם מגביה א"ע בבחי' התנשאות וגסות הרוח הגשמי מצד חומר גופו כאשר יגבה לבבו ע"י העושר וכבוד, והגם שיודע היטיב הפחיתות שלו מ"מ מתנשא בלא טעם ודעת, ורוח אייתי רוח גורם להתעורר למעלה התנשאות החיצוני' לומר לי יאורי וכדומה וחוצפא אפי' כלפי שמי' מהני' שמגבי' א"ע לקבל יניקה ממקום גבוה מאד, לפי שהעולם נתון בלבו של אדם וכמ"ש וגם את העולם נתן* בלבם. וזהו שב'

נד

אופני יניקה הכל תלוי בנפש האדם, וזהו ענין פרעה* אותיות הערף שמקבל מבחי' עורף דא"א שהוא בחי' גבוה מאד וזהו ע"י כי פנו אלי עורף ולא פנים עי"ז נמשך בחי' פרעה שיונק מעורף דא"א ששם כחשכה כאורה כו', ולכן נמשך מזה גלות מצרים כו'.

והנה כדי להכרית היניקה מב' אופנים הנ"ל לזה צריך חרב של שתי פיות, והחרב של שתי פיות כו' הוא בחי' מ"ש רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם שע"י רוממות אל בגרונם עי"ז נעשה חרב של שתי פיות כו'. והענין הוא דהנה בגרון יש ג' בחי' קנה וושט וורידין, שזהו"ע ג'* שרי פרעה שר המשקי' ושר האופי' ושר הטבחים, כי מצרים הוא בחי' מצר הגרון, ולכן יש בגרון ג' שרי פרעה כו' כנ"ל. והנה כמו שיש מצרים בלעו"ז כמ"כ יש מצרים דקדושה, וכן ג' שרי פרעה יש ג"כ בקדושה, והנה שר המשקי' זהו בחי' קנה, כי בקנה יש גידי המוח שממנו נמשך לריאה וללב וכמשארז"ל תלת קני הוי חד פריש לריאה וחד פריש לליבא וחד פריש לכבדא כו', ולכן נק' שר המשקי', לפי ששואב לחלוחית שבמוח לריאה וללב כו'. והנה כמו שמים מצמיחים כל מיני תענוג, וכך הקנה נק' שר המשקי' ממשיך בחי' תענוג באלקו' וכמ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן עדן הוא בחי' תענוג עליון ונהר היוצא מעדן ממשיך בחי' התענוג בגן כו', כמ"כ הקנה ממשיך בחי' תענוג, דהנה כתיב קנה חכ' קנה בינה שהקנה מבחי'* חכמה כו', ועי"ז נמשך בחי' תענוג דהיינו כשמתבונן באלקו' איך שאני הוי' לא שניתי ואין ערוך אליו כלל ויעמיק דעתו בזה מאד עי"ז נולד לו אהבה בתענוגים, וזהו שבקנה* יש ששה טבעות, וקנה עם הכולל בגי' ששה פעמים הוי' והיינו שהקנה ממשיך בחי' ש' הוי' בבחי' ששה מדות דהיינו המשכת מוחין במדות כו'. וזהו ענין שר המשקי' שבבחי' תפלה שממשיך בחי' תענוג אהבה בתענוגי', וגם בתורה שנאמר להשקות את הגן בחי' ג"ן סדרים דאורייתא שנמשך בחי' תענוג עליון בתורה זהו ענין עיון התורה, שע"י התורה עי"ז נמשך בחי' תענוג כו' שמתענג מהתורה כו'. והנה שר המשקי' הוא שמוזג את היין, והמזיגה הוא ע"י מים, וכך בתורה צריך שיהי' מזיגה* מים ביין, יין הוא בחי' יינה של תורה שהוא בחי' תושב"כ, ומים הוא בחי' תושבע"פ ערבים עלי דברי סופרי' יותר מיינה של תורה כו', וזה"ע שר המשקי' דקדושה בחי' קנה חכ' קנה בינה, והנה עי"ז הוא מכרית את היניקה שיונקי' ממקום גבוה שמגביהים לפי שכשההמשכה נמשך ע"י בחי' חכ' א"א להם לקבל יניקה, לפי שחכ' הוא בחי' ביטול.

נה

ושר הטבחים הוא בחי' וורידים, והנה הוורידין הוא שבהם עולה הדם מהלב, והוא ענין רתיחת הדמים דקדושה שהוא בחי' אהבה ברשפי אש, כי בחי' קנה הוא בחי' אהבה* הנמשכת כמים אהבה בתענוגים, ושר הטבחים הוא בחי' אהבה ברשפי אש כו', וע"י בחי' אש דקדושה עי"ז אש אוכלה אש בחי' אש דלעו"ז בחי' תאוות זרות כו', וזהו שת"א על שר הטבחי' רב קטוליא, והיינו כמ"ש זובח תודה יכבדנני כל* הזובח את יצרו (זוכה ונוחל שני עולמות כו'), והנה עי"ז מכרית היניקה מאופן הא' שהוא ע"י ריבוי הצמצומי' כו' לפי שריבוי הצמצומי' נמשך מבחי' רוח הבהמה היורדת למטה שמשפיל א"ע בתאוות גשמי', אבל ע"י שר הטבחי' ששורף ומכלה את כל התאוות ורצונות זרות, לכן לא יוכלו לקבל מזה יניקה. ושר האופים הוא בחי' תורה כי התורה נק' חטה ך"ב אותיות דאורייתא, וכדי שיהי' מבחי' חטה לחם צריך אפי' וכמ"ש ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד פי'* ואפו לחמכם שהוא התורה בתנור אחד פי' בחמימות האהבה הבאה מהתבוננות של אחד יחידו של עולם, וזהו שר האופי' שהוא בחי' תורה כו', והגם שנת' לעיל שהקנה הוא בחי' תורה זהו עיון התורה הוא בחי' קנה, אבל סתם* תורה נק' שר האופים כו'. והנה התורה עצמה נק'* ג"כ חרב של שתי פיות וכמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך, שיש שני בחי' פה העליון ופה התחתון, שהתורה היא בחי' דברי ממש, כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו כו', וזהו שתי פיות כו'.

וזהו וחרב פפיות בידם שע"י רוממות אל בגרונם וכנ"ל עי"ז נעשה יציאת חרב פפיות כו' שע"י הגרון עי"ז נעשה יציאת מצרי' שהוא בחי' מיצר הגרון דלעו"ז. שבלעו"ז יש ג"כ ג' בחי' שהוא ג' בחי' שרי פרעה, שר המשקי' הוא בחי' התענוגי' גשמי' שנק' שר המשקי' וכמ"ש וישא* לוט את עיניו, ותשא אשת אדוניו את עיניה, כי כולה משקה, וכמ"ש אלכה אחר מאהביי נותני צמרי ופשתי שמני ושיקויי, והיינו שהוא בחי' תענוגי' גשמי' הן בתאוות היתר והן בתאוות

נו

איסור כו' וכמו אנשי סדום שהיו רעים וחטאים מאד שהלכו אחר תאוות ליבם כו', והנה ברבות איתא כי כלה משקה ע"ש* והשקה את האשה את מי המרים המאררים, והיינו כי תענוגי' גשמיי' תחלתן מתוק וסופן מר וכמ"ש נופת תטופנה שפתי זרה ואחריתה מרה כלענה כו', וזהו ענין שר המשקי' דקליפה. ושר הטבחים הוא בחי' רתיחת הדמים שהוא בחי' כעס שנק' רב קטוליא וכמ"ש* טורף נפשו באפו כו' (שעושה את הנפש טרפה כו'). ושר האופים יש ג"כ בלעו"ז וכמ"ש וכל היום בוער כתנור כו'. אך ע"י רוממות אל בגרונם עי"ז נעשה וחרב פיפיות בידם שמכרית ממילא היניקה שלא יוכלו לקבל יניקה כי את זלעו"ז ואמלאה החרבה כתי', וכיון שרוממו' אל בגרונם ע"י ג' בחי' שיש בקדושה ממילא עי"ז נעשה וחרב פפיות בידם, כי אור דוחה חשך, וזהו ג"כ ששם הוי' נק' חרב, דהיינו שמכרית יניקת החיצונים וכמ"ש אם תגביה כנשר משם אורידך נאום הוי', שמבחי'* שם הוי' אינם יכולים לקבל יניקה, וזהו שק"ש נק' חרב פפיות כו', וגם רמח שע"י רמ"ח תיבין דק"ש נעשה רמח וחרב להוציא את החיות משם, וכמ"ש בק"ש אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים שע"י ק"ש נעשה יצי"מ כו'.

ובד"פ יש לבאר כל החמשה מיני זיין הנ"ל בעבודה שבלב זו תפילה, דהנה סייף שהוא חרב קאי על פסוד"ז שהוא בחי' רוממות אל בגרונם, שהוא* ענין שארז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, וסידור שבחי' הוא מה שמספר בחי' ההילול מכל הנבראי' איך שהללו את ה' מן השמי' כו', ועי"ז נעשה וחרב פיפיות להכרית את החוחי' והקוצי' הסובבי' את השושנה העליונה כו', וזהו"ע פסד"ז מל' זמיר עריצי', וזה"ע הסייף. ובקשת הוא בחי' כל הבקשות דשמו"ע, ואין מבקשי' אא"כ חסר וז"ע משיכת הקשת על היתר, ושורש ענין הבקשות דשמ"ע הוא שיומשך הארת אלקותו ית' שז"ע ברוך אתה הוי', והיינו ע"י שמתבונן ברוממות אלקות איך שאין ערוך אליו כלל, ואיך שהוא רחוק מאלקותו ית' בתכלית עי"ז יתמרמר מאד ומבקש מעומקא דליבא שיומשך גילוי הארת אלקות בנפשו, וע"י קשת זה שהוא בחי' הבקשות הנ"ל עי"ז הוא הורג את שונאיו הוא בחי' החיצוני' שעומדי' לנגד כו'.

נז

וההפרש בין סייף לקשת שע"י הסייף אינו יכול להרוג כ"א השונאי' שעומדי' אצלו בקרוב אבל להשונא שעומד ברחוק אינו יכול לנגוע בו, אמנם ע"י הקשת פועל פעולתו גם מרחוק, וכן פעולת הקשת שכל מה שימשוך הקשת על היתר ביותר הרבה, תזרוק החץ למרחוק יותר, וכן הוא בתפילה שהוא בחי' הקשת כל מה שיתמרמר יותר מריחוקו מאלקות מגיע החץ למרחוק יותר, והיינו להרוג ולהעביר גם את הרע שבדקות מאד שלכאו' אינו מרגיש אותו כלל ונדמה לו שאינו נפרד עי"ז, אבל כשמתבונן בגדולת א"ס בק"ש ובקשות דשמו"ע שיומשך גילוי אלקות בנפשו אז מרגיש גם דקות הרע המונע ומעכב גילוי אור האלקי בנפשו. ולכן לאחר שמו"ע אומרי' וידוי' אשמנו, שלכאו' הי' צריך להתחיל התפילה בזה, אלא שקודם התפילה דרך איש ישר בעיניו כי מאחר שאינו עובר רצונו ית' בפו"מ לעשות רע ח"ו, וכ"ש כשעושה איזה מצוה ולומד תורה מעט נדמה לו כי מקורב הוא לגמרי ואיננו רחוק כלל, אמנם ע"י הצירוף דתפלה כמ"ש מצרף לכסף כו' איש לפי מהללו שע"י ההילול ושבח דתפילה שמבקש קרבת אלקות מתגלה בהתייהו* איך שנמצא בו עדיין סיגי' ופסולת הוא בחי' הרע שבדקות המונע ומעכב קרבת אלקות, ולכן תוהא ומתחרט עליו מאד ומבקש סלח לנו כו' וכל הוידוי' דא"ב דאשמנו כו', וה' יסלח לו להאיר גילוי אור האלקי בנפשו להיות מכון לשבתו ית'. ובזה יובן מ"ש בפ' וגם את הצרעה כו' עד אבוד כו' לא תערוץ כו' אל גדול ונורא שלכאו' מהו צריך לנתינת הטעם אל גדול, אלא כדי להעביר גם את הנסתרי' שהוא הרע שבדקות שאינו מרגיש בו כלל צ"ל מבחי' אל גדול, וכמו אבוקה שמאיר למרחוק להיות האור דאבוקה דוחה גם את החשך שמרחוק כו' הוא בחי' דקות הרע שבו כו'.

ואלה שפי' בגמ' קולפא הוא מקל* לרדות, הוא כמ"ש וגם אתה תדין את ביתי, בחי' דינא דמלכותא דינא, כי בדברי' לא יוסר עבד הוא הנה"ב, וצריך להכותה בשבט בחי' לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, ופי' לעולם כי הרי תמיד יש לו בחי' הרוגז שהוא מצד הגבורה שאין לך אדם שאינו כלול מטו"ר, והרע היינו בחי' הרוגז והחימה, והכל הוא מסטרא דרע וכמארז"ל רע לשמי' ורע לבריות, והרוגז והכעס ישפוך על הרע שבו שיקצוף מאד ויחרה אפו למה הוא כך כו', וזהו בחי' הכלי זיין שנק' אלה שהוא מקל לרדות בו את הנה"ב שבאדם כו'. ובחי' רומח הוא בחי' ק"ש כמ"ש ויקח רמח בידו הוא* בחי' רמ"ח תיבי' דק"ש, והיינו כמו שע"י

נח

הרומח הוא נטילת חיות האדם לגמרי, כך ע"י ק"ש מבטלי' ומחרימי' את בחי' הרע מכל וכל מבחי' עת אשר שלט האדם באדם כו', וזהו שפי' במאו"א אות ר' סט"ו רומח רמ"ח איברי' הכלולי' בוא"ו שהוא ז"א, וע' בפע"ח שער ק"ש שעל המטה פי"א, ובק"ש הוא בחי' רמ"ח תיבין, שלכן כופלי' ה' אלקיכם אמת כו', והוא"ו הוא בחי' שית תיבין דיחודא דשמע ישראל. וי"ל ההפרש בין אלה לרומח כי במדות דנה"ב יש ב' בחי', הא' תאוות היתר, והב' תאוות איסור הנמשך מרע דנוגה, ולנגד בחי' הא' די להכותו בשבט שהוא בחי' אלה קולפא מקל, אבל נגד בחי' הב' צריך להחרימה מכל וכל ע"י חרב ורומח. וענין התריס הוא המגן להגן שלא יהרג ע"י החיצים שזורק עליו המנגד, וכן יובן ענין זה בעבודת ה' בתפילה ששעת צלותא הוא שעת קרבא צריך ללבוש טלית ותפילין שהם נעשי' למגן ומחסה מהמנגד שעומד לנגדו להפילו בתאוות והרהורי' רעי', ודוקא* בעת ק"ש ותפלה שאז מתגבר יותר, וכדרך הנלחמי' זע"ז, ולכן לובשי'* אז טלית ותפילין בהיות נודע כי ע"י מעהמ"צ עי"ז נעשה לבושי' לנפש, וכן נעשי' לבושי' להגן מפני החיצים ואבני בליסטראות מהמנגד כו'.

וזהו וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים להיות כי ביציאתם ממצרי' הי' הרע אצלם עדיין בשלימות, ולכן* כי ברח העם שהוכרחו לברוח מהרע, ולכן עלו חמושי' בחמשה כלי זיין הנ"ל להלחם עם הרע שיוכלו לברוח ממנו ולהעבירו מכל וכל שז"ע סייף וקשת כנ"ל.

ומעתה יובן הטעם שאמרו שבשבת לא יצא האיש בסייף, דהנה בעבודה בששת ימי החול הנה שעת צלותא היא שעת קרבא להלחם עם הרע שבנפשו, אמנם בע"ש עם חשוכא נפרד הרע מן הטוב, וכמאמר וכל דינין מתעברי' מינה ולית שולטנא כו' ואיהי אתפרשת כו', ולכן בשבת אינו שייך ענין מלחמה הנ"ל כ"א שבת הוא בחי' עליות המדריגות, והתפילה דשבת היא יותר נעלה הרבה מתפילה דימי החול, ולכן תומ"צ ותפילה דכל ימי החול מתעלי' בתפילה דשבת, להיות כי שבת הוא זמן העלי'. ולכן אמרו לא יצא האיש בכל החמשה כלי זיין הנ"ל בשבת, כי בשבת אינו זמן המלחמה הנ"ל כי איהי אתפרשת כו' והרע מובדל ומרוחק כו'. אבל ר' אליעזר אומר שמ"מ תכשיטין הן לו והיינו שהבירורי' דכל ששת ימי החול הנה גם בשבת הם תכשיטין להתקשט בהון והוא כל בחי' הבירורי' שבירר בימי החול, וכמו שהן מתעלין בתפילה דשבת כן יכול לצאת בהן דאם היות שאינם צריכי' להלחם בהן מ"מ ה"ה קישוטין לו שנצח בימי החול ע"י, וחכמים אומרים אינם אלא לגנאי כי

נט

המברר בהכרח להשפיל א"ע במקום המתברר ולכן שלא בעת המלחמה לא יצא בהן, וראייתם מלע"ל שנא' וכתתו כו' היינו מפני כי לא יצטרכו להם כלל, כי לע"ל נא' ואת רוח הטומאה אעביר כו', כן בשבת שאינו זמן המלחמה ג"כ אל יצא בהם, וטענתו שתכשיטין הן לו אינו טענה דא"כ מדוע לא יתקשטו בהם לע"ל להורות על הבירור שקודם לכן, אלא מפני שא"צ להם אינם אלא לגנאי מטעם הנ"ל ולכן בשבת ג"כ כן הוא כו'.