סימן ב

א

נידון טוויית צמר לציצית. שהנשים טוות הצמר בשביל מלאכתן לשוזרן אח"כ ולעשות מהן ציצית וכל שעה כששואלין מהם מה היא עושה היא משיבה שהיא עושה ציצית. רק שלא הוציאו בפירוש בתחלת הטווייה לשם מצות ציצית. אם הציצית כשרים:

הנה הרי"ף ה' ציצית סי' רס"ט כתב וז"ל אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין כו' מן הסיסין (פי' הנמוק"י פקעיות של מטוה קודם שנארגו כלל) כשרה (דהא איכא תלייה לשמה ורב לא בעי טווייה לשמה) כי אמריתא קמיה דשמואל אמר ליה מן הסיסין נמי פסולה בעינן טווייה לשמה וליכא. והלכתא כשמואל. פירוש סיסין פקעיות של מטוה והוא בגמרא במנחות פרק התכלת (דמ"ב ע"ב) ובפ"ק דסוכה (דף ט' ע"ב) וכ"כ הנ"י שם והרא"ש ה' ציצית סי' י"ד. והמרדכי סוף ה' ציצית סי' תתקמ"ט האריך בזה וז"ל אמר רב יהודה אמר רב מן הסיסין פי' פקעיות של מטוה כשרה. פי' דלא בעיא טווייה לשמה כי אמריתא קמיה דשמואל אמר פסולה בעי טווייה לשמה כתנאי ציפן זהב או שתלה עליהן עור בהמה טמאה פסולה. עור בהמה טהורה כשרה אע"פ שלא עבדן לשמן רשב"ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולה עד שיעבדה לשמה במנחות פרק התכלת (דמ"ב ע"ב) הלכך רב כת"ק ושמואל כרשב"ג וקי"ל כרב באיסורי וכ"פ בפרק נגמר הדין גבי פלוגתא דאביי ורבא אי הזמנה מילתא היא או לא דרבא כת"ק ואביי כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה והשתא רבא קאי כרב דהלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל. וקשה לר"ת דאמר פרק הניזקין גוילין של ס"ת עיבדתי' שלא לשמן ומסיק דפסולין דבעינן עיבוד לשמן והיינו כרשב"ג ונראה לר"ת פירוש ר"ח דאביי קאי כת"ק ורבא כרשב"ג ולרבא לא סגי בהזמנה אלא בעי עיבוד והיינו כשמואל ואע"ג דבעלמא קי"ל פרק יש בכור הלכה כרב באיסורי הכא קי"ל כשמואל דקם רבא בשיטתי' והיכא דמסתבר מילתיה ודאי סתרי' לההוא כללא דפרק יש בכור עכ"ל. וכ' רבינו שמשון וז"ל נ"ל דאין תימה לפי' ר"ת בהא דעבדינן כשמואל דאע"ג דקי"ל כרב באיסורי ה"מ כחומרי דרב. (דהא בכל מילי (רבא) [רבה] כחומרי דרב) הוה עביד ולא כקולי דרב אלמא דבקולי דרב לא תפסי' האי כללא. ותדע דאנן קי"ל כשמואל דאין קדוש אלא במקום סעודה ואיהו לא חשיב אלא תלתי קולי דשמואל וקי"ל כוותיה וההיא דהכא נמי חומרי דשמואל היא ולא חש אביי למיחשביה. ומיהו בפרק המפלת אמרינן בהדיא דקי"ל הלכתא כותיה דרב בין לקולא בין לחומרא. ויש דוחקין לקיים פי' רש"י ז"ל דודאי עור של תפילין לא בעי עיבוד לשמן דהיינו משמשין דאין עיקר קדושה בהן אבל גוילין של ס"ת אפי' רבא מודה דבעו עיבוד לשמן דהיא גופא קדושה היא שס"ת נכתב עליהם ול"נ לר"א דהא מתחלת התיקון אינו קדוש כלל אלא דמשומר לצורך ספר תורה והיינו כמו אורג בגד למת ועוד דבעורן של תפילין איכא קדושה דאמר אביי שין של תפילין הלכה למ"מ וחשיב ליה קדושה גמורה א"ה לא בעי עיבוד לשמן הלכך נראה כפי' ר"ת עד כאן לשונו. והנה מ"ש הר"א דקלף שכותבין עליו ס"ת לא חשוב גוף הקדושה אלא כמו האורג בגד למת. דבריו אינם מובנים כלל דבאורג בגד למת אף לאחר שילבישו אותו על המת לא יהיה מגוף המת כ"א רק משמשין לו. ומה זה דמיון לקלף שכותבין עליו ס"ת אשר אחר שיכתבו עליו ס"ת נעשה הקלף מגוף הקדושה ע"כ דברי רש"י והרמב"ם נכונים:

ובאגודה במנחות פרק התכלת סי' כ"ג כתב ר"ת פסק כרשב"ג דאמר עיבוד בעי (ר"ל לשמה) וכרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא ובקונטרס פסק דלא כרשב"ג עכ"ל. וכ"כ האגודה עוד לעיל מיניה בסנהדרין פרק נגמר הדין סי' נ"א וז"ל האורג בגד כו' פי' בקונטרס דת"ק סבר הזמנה לאו מילתא היא. ורשב"ג סבר מילתא היא והקשה ר"ת דקי"ל כרבא וקיי"ל נמי כרשב"ג (הג"ה. קושיא זו אינו קושיא כלל לפמ"ש הרשב"א והריטב"א כדלקמן אי"ה. עכ"ה) ולהכי מפרש ר"ת דרבא דאמר לאו מילתא היא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה משום דלא סגי בהזמנה ובעי תקון טוב עכ"ל. ועיין מזה בב"י סי' ל"ב בתחלתו בד"ה שהוא מעובד. כתב וז"ל ובדיעבד אם לא עבדן לשמן לפרש"י כשרים ולפ"ד ר"ח ור"ת פסולות וכן עמא דבר עכ"ל האגור. וא"ז ודעת כל הפוסקים שאם עבדן שלא לשמן פסולים וכדעת ר"ח ור"ת עכ"ל הב"י. ואח"כ בסי' ל"ב הנ"ל גבי עור הבתים כ' הטור והרמב"ם כתב שאין צריך עבוד לשמן ופי' בבד"ה דס"ל כת"ק וכ"כ המג"א שם סעיף ל"ז ס"ק נ"א דהרמב"ם ס"ל כרש"י דרבא כת"ק ס"ל. וכן מבואר בחדושי הרשב"א פ"ה דגיטין (דף נ"ד) ד"ה ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו. דקי"ל כרבנן ולא כרשב"ג. אלא דס"ת אפילו לרבנן בעי עיבוד לשמה. וכ"כ בחידושי הר"ן שם. וכ"ד חידושי הריטב"א שם ובפרק השולח (דף מ"ה) דבס"ת אף לרבנן בעי לשמה. וא"כ לפ"ז לדברי המרדכי דלעיל י"ל דקי"ל כרב דגם בציצית א"צ טווייה לשמה. והר"ן פרק השולח גט העלה דלפי הסוגיא דמנחות פרק התכלת (דמ"ב) הלכה כרב דא"צ טווייה לשמה. רק תליית הציצית בהטלית צריך לשמה. ולפי סוגיא דפ"ק דסוכה (ד"ט ע"א) לית הלכתא כרב וצריך טווייה לשמה ואעפ"כ בפלוגתא דת"ק ורשב"ג קי"ל כת"ק. ושהרי"ף ס"ל כסוגיא דפ"ק דסוכה לכן פסק כשמואל. ולרש"י פ"ק דסוכה הסוגיות לא פליגי כלל וקי"ל כרב. גם להתוס' דמנחות (מ"ב) הסוגיות לא פליגי אלא דס"ל דקי"ל כרשב"ג. והריטב"א בחידושיו פ"ק דסוכה העלה שג' תנאים חלקו בזה והלכה שבקלף התפילין והבתים בעינן עיבוד לשמה וכן בהציצית בעינן טווייה לשמה. וברצועות וכה"ג שהן תשמישין לא בעינן לשמה. וע' בהרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה דס"ל דציצית חמירי משום דכתיב גדילים תעשה לך. ועיין בתוספות דמנחות (דמ"ב ע"ב) שהעירו בזה עמ"ש בגמ' כתנאי כו' דילמא ציצית שאני משום דכתיב גדילים תעשה לך כו'. גם דברי הריטב"א שסובר דרצועות של תפילין קילי מציצית צ"ע מהא דמנחות (דל"ה ע"ב) דרצועות חמירי מציצית לענין גרדומין דאע"ג דגרדומי תכלת כשרין. ברצועות אינו כן משום דחמירי יותר הביאו הט"ז סי' ל"ג סק"ו. וא"כ איך לענין לשמה יהיו ציצית חמירי טפי מרצועות דתפילין. ולענין הלכה כבר פסק בש"ע רסי' י"א דבעינן טווייה לשמה. אלא דאם הטווייה היה לשמה. והשזירה לא היה לשמה. או אפילו להיפך אפ"ל במקום שא"א להשיג ציצית אחרים רשאי לברך עליהם דוגמת מה שפסק המ"א סי' ל"ב ס"ק נ"א בענין רצועות דתפילין. והיינו עד שישיג ציצית שנטוו ונשזרו לשמן: