סימן ב

ב

אך מהו לשמה אם צריך לומר בפיו שטווה לשם ציצית. או דסגי כשהיה בלבו כן. הנה במרדכי בהלכות ציצית סי' תתקמ"ט כתב וז"ל ומיהו אי לאו להכי קאי ודאי היה צריך להוציא מפיו שכותב לשמן כמו גבי גט כו' וכן בריש זבחים דצריך עקירת פיו להוציא מן הסתם כו' וכן גבי טוויית ציצית לקמן ודאי צריך לומר כן בתחלת הטווייה כו'. ובסה"ת סי' קצ"ב כתב אך מסופק אני אם סגי במחשבה או אם צריך דבור לומר בפירוש כו'. ועיין בי"ד סי' רע"א סעיף א' ובש"ך שם סק"ג. ובסי' רע"ד ס"א ובש"ך שם סק"א. והבאר הגולה שם כ' ונלע"ד דבדיעבד במחשבה בלבד סגי כו' וכ"מ ממ"ש בש"ע א"ח סי' ל"ב ס"ח טוב להוציא בשפתיו כו'. ובעטרת זקנים שם סק"ד ונכון להוציא בשפתיו ואם חישב לשמו נמי מהני כו'. וכן כתב האלי' רבא שם ס"ק ט"ו טוב להוציא בשפתיו. משמע דמדינא סגי במחשבה לחוד וכ"כ בתשו' הרמ"ע סי' צ"ד עכ"ל. ונראה ראיה לזה מהסוגיא פ"ק דסוכה (ד"ט ע"א) דמשם מקור הדין והראיה דבעינן טווייה לשמה כשמואל לפי הגירסא אלמא דבעינן טווייה לשמה. ה"נ נבעי סוכה עשויה לשמה. וה"ט דבית שמאי דבעי סוכה לשמה. ולא כשנעשית בסתם. ומשמע ודאי דבית שמאי רק סוכה ישינה שנעשית בסתם ולא לשם חג. אבל אם עשאה לשם חג מבואר במשנה דכשרה היינו ודאי אפילו לא הוציא בפיו. דהא אמר דאם עשאה בתוך שלשים יום לחג חשוב עשויה לשמה ופרש"י כיון דשואלין בהלכות החג קודם לחג שלשים יום סתם העושה לשם חג הוא עושה. והיינו ודאי אף שלא אמר בפירוש שעושה לשם חג ואפשר ג"כ אף אם לא היה בלבו בפירוש לשם חג דה"ל סתמא לשמה קאי. א"כ כש"כ כשהיה בלבו לשם חג אף מתחלת השנה עדיף טפי מסתם העושה תוך שלשים לחג. דזה ששואלין ודורשין כו' אינו פעולה רק דגם בסתם ה"ל כאילו חישב בלבו. וא"כ כשודאי חישב בלבו אף מתחלת השנה עדיף טפי. מיהו רש"י כ' סוכה ישינה כו' ולא פירש שהיא לשם חג. משמע לכאורה דבעי שיפרש בדבור. ותוך שלשים י"ל דהיינו משום דה"ל כמו סתמא לשמה קאי:

קיצור. (מהו לשמה. בסה"ת נסתפק אם סגי במחשבה או צריך דבור. מסוגיא דסוכה (ד"ט ע"א) משמע דסגי כשהיה בלבו. ויש לדחות):