סימן קפד

א

בעה"ב יש לו כתב בח"י הפועל שנשבע בש"ח לבעה"ב שלא יזוז ממנו להשכיר עצמו לאחר בלי רשותו וליתר תוקף אסר ידיו למעשיהן בקונם על אותו שישכיר א"ע לו בלי רשות בעה"ב הנ"ל. ועתה נשכר לבעה"ב אחר בלי רשותו. וכבר נתבאר בתשו' ע"ז באריכות למעלה:

אך מקום הספק הוא רק אם הפועל יטעון שלא נשבע בפ"מ רק שחתם א"ע אכתב הנ"ל. ובנידון שבועה בכתב יש בתשו' חו"י שני תשו' בדבר הסותרות זו את זו מסי' ט"ז שהיקל בזה לסי' קצ"ד שהחמיר ובשבו"י ג"כ החמיר אבל בשב"י חי"ד סי' מ"ט היקל וגם כתב כן בשם כמה אחרונים וע' תומים סי' צ"ו שהאריך בזה ונטה להקל ולבסוף מסיק דיש מקום להחמיר עפ"י דעת ר"ת שבטח"מ סי' כ"ח ובתשו' מהריב"ל ח"א סי' מ"ז וסי' ל"ט כתב בפשיטות להקל ובשכנה"ג בי"ד סי' ר"י בהגהת הטור אות ו' הביא כן בשם הרבה גדולי האחרונים ומכללן מהרי"ט ח"א סי' י"ד וחלק י"ד סי' כ"א וכ"כ בתשו' מים רבים חלק יו"ד סי' ס"ד בשם הרב בעל גינת וורדים כלל ג' סי' א' שהוכיח כן בראיות ובתשו' נ"ב חי"ד סי' ס"ו וחח"מ סי' למ"ד אות יו"ד מסיק דגם לאומרים דשבועה בכתב לא הוי שבועה מ"מ קבלת ח' מהני ג"כ בכתב ע"ש הטעם דלא גרע קבלת עצמו בלי ביטוי שפתים ממה שאחרים יכולים להטיל עליו ומהני בכתב לכ"ע עכ"ל. ובשכנה"ג סי' ר"י בהגהת הטור אות י"ב כתב ג"כ וז"ל הסכמה בחרם אע"פ שלא הוציא בפיו אלא בכתיבה קבלה הוי וחייב לקיימה משפטי שמואל סי' ק"א ק"ב עכ"ל. והובא ג"כ בתשו' מים רבים סי' הנ"ל ותלמידו של הנ"ב הגאון מוה' מרדכי בנעט ז"ל משמע דלא ס"ל בזה כהנ"ב כהובא בספר פתחי תשובה בי"ד רס"י רל"ו. ואפשר לחלק דמהר"מ בנעט לא אמר רק בגזירת ח' בכתב. אבל בהסכמה שזה מקבל עליו בכתב י"ל דלא פליג על הנ"ב. מיהו בתשו' נ"ב חי"ב סי' ס"ו מבואר דס"ל בפשיטות דגז"ח נמי מהני בכתב. ובנ"ד מבואר ג"כ שהפועל קבל בח'. מיהו קבלה זו לא שייך בענין ידיו למעשיהן. עוד מסיק שם בנ"ד דאפי' למ"ד דשבועה בכתב לא מהני מ"מ אם כ' קבלתי בשבועה אמרי' דהודאתו כק' עדים דמי ומסתמא נשבע בפ"מ יעו"ש שהאריך בזה ובתומים סי' ע"ג ס"ו כ' דאם נותן אמתלא נאמן וא"ל אינו נאמן. ואני חוכך עוד להחמיר לפמ"ש הרמב"ם רפ"ב מה' שבועות דלאו דוקא העונה אמן אחר שמשביעו חבירו כמוציא שבועה מפיו דמי אלא ה"ה שא"ד שענינו כמו אמן בכל לשון כו' יעו"ש. א"כ אפ"ל אם קורין לפניו ענין השבועה והוא חותם ע"ז חתימה זו הוי כקבלת שבועה. וא"ת א"כ איך משכחת לה מושבע מפי אחרים דאם אינו מקבל השבועה לא הוי אפי' מושבע מפי אחרים ובעונה אמן או שא"ד כעין אמן הוי מושבע מפי עצמו כדאי' בגמ' ספ"ג דשבועות י"ל דמשכחת לה בשבועת העדות שהשיבו אין אנו יודעים לך עדות וכן בשבועת הפקדון וכמ"ש התוס' רפ"ד דשבועות (דל"א ע"ב). אבל לענין שבועת ביטוי דלא מיחייב רק מפי עצמו כמ"ש בגמ' ספ"ג הנ"ל לא משכחת רק בעונה אמן. ואפשר דה"ה בנ"ד. ולכאורה יש קצת ראיה לזה מתשו' הרשב"א שהביא הב"י באה"ע סי' צ"ו קרוב לתחלת הסימן בד"ה ומ"ש אבל נתגרשה ומתה כו' על אלמנה שנשתתקה שאם השביעוה מפי אחרים שלא נטלה כלום משל בעלה והרכינה בראשה הוי כשבועה דהרכנת הראש כדבור וכדגרסי' בירושלמי היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש אלא שחשש אח"כ שמא נתכוונה להפך כו' יעו"ש. ולכאורה נראה דלאו דוקא הרכנת הראש דגבי גט בהדיא תנן פ' מש"א שחט בו רוב שנים ורמז כו' הוי כהרכין בראשו והה"ד פקח שכתב בכת"י לכמה פוסקים. וא"כ י"ל דכת"י נמי הוי קבלה. ומעתה גם אותו בעה"ב שהשכירו יש לו לחוש מאיסור זה דלאו עכברא כו' אלא חורא כדאי' בגמ' פ"ב דקדושין ובערכין ובגיטין פ' השולח וע' בתשו' צ"צ סס"י ל"ו מענין חורא יעו"ש:

ואחר שובי נחמתי דמתשו' רשב"א הנ"ל נ' להפך דדוקא הרכנת הראש הוי כשמיעת הקול ולא כת"י הגם שבר"פ מש"א מוכח דשאר רמיזה נמי מהני י"ל דמ"מ רמיזה עדיפא מכת"י לפי שמתוך הרמז מובן וניכר ממש הענין. משא"כ ע"י כתב אין ניכר רק ע"י קרי' לא בשעה שכותב. ומ"ש במכמ"א שער א' סי' ה' בשם ריא"ז ועוד כמה פוסקים דכת"י לפני הסופר ועדים הוי כהרכנת הראש י"ל משום דס"ל דלא בעינן ממש שמיעת הקול ודבור וכמ"ש התוס' פרק מש"א (דע"ב א') ד"ה קולו כיון דקים לן שמתרצה לא בעינן שמיעת הקול כמו כו' שאינה אומרת כלום כו' ובברייתא דתנא עד שישמעו קולו לא אתא אלא למעוטי חרש. ולא ס"ל הטעם שכ' הרשב"א דהרכנה מהני משום דהיא שמיעת הקול היא הרכנת הראש. וכ"מ בגמ' גיטין (ד' ע"א) דכת"י ל"ד לדבור היכא דבעי' דבור לכן לא קיי"ל כרב כהנא דאמר חרש שיכול לכתוב הוי כפקח משום דבעינן מדבר דוקא ומעתה גבי שבועות ונדרים דכתי' דבור לבטא בשפתים נ' דוקא דבור ולא כתיבה ואפילו קרו לפניו השבועה והוא חתם וכן משמע ג"כ בתומים סי' צ"ו שם דכה"ג לא מהני רק לענין כפירה אחר השבועה כמו בשבועת הפקדון דה"ל כמושבע מפי אחרים והוא משיב אין לך בידי ע"ש. אבל אין זה כעונה אמן וכמוציא שבועה מפיו. אך לפמ"ש המכמ"א בכוונת דברי הרשב"א פרק מש"א דס"ל ג"כ דכת"י הבעל בפני הסופר והעדים מהני בגט והרשב"א ס"ל דטעמא דהרכנה מהני היינו כירושלמי דהוי כשמיעת הקול א"כ י"ל כן גבי שבועה. אבל נ"ל אילו ראה המכמ"א תשו' רשב"א הנ"ל במ"ש ולא שנלך אחר רמיזותיו כו' לא כ"כ. ועכ"פ מרוב הפוסקי' שם נשמע דכת"י לא מהני בשבועה לא מיבעיא להאומרים דבגט נמי לא מהני מדאורייתא משום דבעי' שישמעו קולו וכת"י ל"ד לקולו. א"כ ודאי ה"ה בשבועה דכתיב קול אלה וביטוי שפתים אלא גם להאומרים דמהני בגט היינו משום דלא בעי' קולו כמ"ש תוס' ושא"פ א"כ בשבועה דבעי' קול ודבור ל"מ כת"י וכמ"ש קולו לאפוקי מר"כ דכת"י לא הוי כהגדה. גם בהרשב"א לא נ' כלל פי' המכמ"א והת"ג סי' קכ"א לא דקדק בזה כל הצורך ואין כאן מקום דין ההוא: